דואו סונט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דואו סונט (לטינית: Duo sunt, מילולית: "שתיים הן", ידוע גם כ"על שתי הרשויות" ) הוא מסמך שנכתב ב-494 על ידי האפיפיור גלסיוס הראשון כמכתב לאנסטסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.

המכתב תיאר שני כוחות עליונים, האחד – "הסמכות הקדושה של הבישופים" (pontificum sacrata auctoritas), ומולו – "כוח מלכותי" (regalis potestas), שאמורים לעבוד בשיתוף פעולה זה עם זה.

מכתב זה בעל חשיבות ראשונה במעלה, כי הוא זה שמיסד את מערכת היחסים בין הכנסייה לשלטון הסקולרי במשך אלף שנה כמעט. הרעיון העומד מאחורי המכתב הוא שהקיסר אינו מעל לכנסייה אלא הוא חלק ממנה. כמו כל נוצרי אחר הוא זקוק לשירותי הכנסייה ואין הוא יכול להכתיב לאנשי הכנסייה כיצד לפעול במישור הדתי.

על פי המכתב, גם הכנסייה וגם השלטון האזרחי נחוצים לעולם, אבל יש עדיפות לצד הכנסייתי, האחראי על הנשמה וישועתה. גם הקיסרים זקוקים בתחום זה לסיועם של הכמרים, בשעת סקרמנט הווידוי גם הקיסרים שומעים שהם חוטאים, והכומר יכול, בעזרת מתן מחילה או מניעתה, לאפשר לנשמתם להגיע לגן העדן או לחסום את דרכה לשם.

במכתב נאמר

אימפרטור אוגוסטוס, שתי רשויות בעיקר מחלקות ביניהן את השליטה בעולם הזה, והן, סמכותם המקודשת של הכוהנים וסמכות הביצוע של המלך, אחריותם של הכמרים היא נכבדה יותר, שכן ביום הדין יהיו הם נותני הדין-וחשבון על המלכים. דע איפה בני הרחום, שאף על פי שלך הבכורה (dignitas) כשאתה יושב ושופט בענייני בני תמותה בזכות עמדת הכבוד אשר לך, אשר לענייני אלוהים עליך להרכין ראשך בחסידות (devotus) בפני אלה המשרתים בקודש ושמהם אתה מצפה לאמצעים לישועתך. בזה שאתה שותף לסקרמנטים הקדושים כאשר הם מוגשים כהלכה, אתה מודה שעליך להיות כפוף יותר למעמד הכהונה מאשר למשול בסדרי הדת (ordo religionis). בעניינים אלה עליך לסמוך על פסק-הדין של הכהנים ולא לדרוש שישאלו חוות-דעתך. אם בתחום המשמעת הציבורית (ordo publicae disciplnae) הכוהנים מכירים בסמכותך ככזאת שמוצאה מכוח עליון ונשמעים לחוקיך, שמא יראו כמערערים מהלך תקין של חיי העולם הזה (res mundanae), האם לא מתוך אהבה, שואל אני אותך, על אחת כמה וכמה צריך אתה להישמע לאלה שהופקדו על הענקת מיסתורי הקדושה. בהתאם לכך, בדיוק כפי שלא מועטה הסכנה הנשקפת לכהנים אם הם נמנעים מלדבר כאשר הם חייבים לדבר למען עבודת-אלוהים, כך אין סיכון קטן לאלו - אשר חלילה - צריכים לציית אולם נוהגים בבוז. ואם ראוי כי לבם של המאמינים צריך להיכנע לכל הכהנים אשר מנהלים כראוי את עבודת האלוהיים, מובן מאליו שיש לציית לבישוף של המקום אשר אלוהים ראה בו עליון על שאר הכהנים, ואשר כתוצאה מכך מתכבד בצייתנות מצד הכנסייה כולה בזכות מסירותו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]