דודיק סמדר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דודיק סמדר
דודיק סמדר בשנות ה-50
דודיק סמדר בשנות ה-50
לידה 1 בינואר 1931
חיפה
פטירה 6 בנובמבר 2012 (בגיל 81)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שחקן, מדבב, שחקן תיאטרון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דודיק סמדר (1 בינואר 1931 - 6 בנובמבר 2012) היה שחקן טלוויזיה, פזמונאי, איש תיאטרון ומדבב ישראלי, שתפקידו הידוע ביותר היה כמורה הדרך סימנטוב בסדרת הטלוויזיה עברית בסימן טוב ששודרה בשנת 1975 בטלוויזיה החינוכית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דודיק נולד בשנת 1931 כבנם השני של ליה לבית שימנובסקי ואברשה סברנסקי בחיפה. הוא נקרא בקרב משפחתו בשם דודיק להבדילו מסבו דוד. בהיותו תינוק עבר עם משפחתו לתל אביב, כיוון שאביו נמנה עם מקימי מפעל האשלג בקלי"ה, בצפון ים המלח, והיה חוזר הביתה רק בסופי השבוע. כשהיה בן חמש שבה המשפחה לחיפה וסמדר למד בבית הספר הריאלי. בתיכון הלך בעקבות אחיו לבית הספר החקלאי מקוה ישראל. בנעוריו הצטיין בציור ובמשחק והופיע במסגרת החוג לדרמה במקווה ישראל. במסגרת הנוער העובד הצטרף לגרעין ועבר את הכשרת גבע. באביב 1948 הופסקו הלימודים וסמדר התגייס לפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות בגדוד הראשון של חטיבת יפתח.

לאחר שחרורו מהצבא הצטרף לקיבוץ אבוקה בעמק בית שאן. הקיבוץ שלח אותו לחוג במאים ועם שובו הועסק ברעיית פרות. במקביל ניסה להקים חוג לדרמה. בעקבות התפרקות הקיבוץ בשנת 1952, עבר סמדר לתל אביב והתקבל לחוג הדרמטי של התיאטרון הקאמרי והחל לעבוד כשחקן. הוא שיחק לראשונה בזעקי ארץ אהובה בהבימה ותפקידו הראשון היה באנשי ריב בקאמרי בבימויו של היי קיילוס. לאחר ארבע שנים בקאמרי הפך ב-1958 לשחקן עצמאי. הוא שיחק במגוון תפקידים בתיאטרונים האהל, אשנב, וזירה ובמחזות זמר בתיאטרון גיורא גודיק.

כמו כן, הופיע בהפקות ישראליות ובינלאומיות (יהודית, אקסודוס) בקולנוע בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70. בטלוויזיה הופיע בסדרה החלוצית חדווה ושלומיק בשנת 1971. הוא כתב גם פזמונים עבור זמרי התקופה כנתן כהן (עוד מעט) ורבקה זוהר (צימרמן, סיפורי סבתא).

פריצתו הגדולה לתודעה הייתה בתפקיד מורה הדרך סימנטוב בסדרת הטלוויזיה עברית בסימן טוב ששודרה בטלוויזיה החינוכית החל משנת 1975. לתפקיד נבחר מבין כ-40 מועמדים. הסדרה, בת 20 פרקים, נועדה ללמד את השפה העברית, וסמדר שיחק בה תפקיד של מורה דרך משופם, העובר עלילות מעלילות שונות (הסמובר של אמו נגנב, הוא מבקר בכפר דרוזי וכיוצא בזה), ובמהלכן עולות סוגיות שונות הקשורות לשפה העברית. לצדו של סמדר שיחקה רחל הפלר כמזכירתו אביבית. כן הופיעו בסדרה שחקנים ידועים כמרדכי בן זאב (מר גולומבק). דמותו האבהית של סמדר הגבוה והמשופם זכתה לפופולריות רבה בתקופת ערוץ הטלוויזיה היחיד. הסדרה שודרה בשעת השיא, שמונה ושלושים בערב. הסדרה לוותה בסדרת ספרים שנמכרו לקהל הרחב. הסדרה נחשבת לבעלת ערך נוסטלגי, ובשנת 2008 דמותו של סימנטוב שבה בסדרת פרסומות לבנק.

בשנת 1977 השתתף סמדר בתשדירי הבחירות של הליכוד[1].

בראיון שהתפרסם בעיתון ידיעות אחרונות ב-13 במרץ 2008 התלונן סמדר כי הזיהוי המוחלט שלו עם מורה הדרך סימנטוב חסם בפניו את הדרך להצלחות נוספות, וכי לאחר ירידת הסדרה מן המסכים, בשנת 1978 התקשה למצוא עבודה כשחקן. בשנות השמונים אף נאלץ להתפרנס כנהג מונית[2]. עם זאת המשיך להופיע על הבמות, במיוחד בתיאטרון לילדים והתיאטרון הקלאסי בהצגות כמו הבית של יעל, פיטר פן, הנסיכה והירח. הוא השתתף בהקמת תיאטרון הזהב (תיאטרון למבוגרים) והופיע בצמד היוסקעלך של תיאטרון הסימטה ובאסונות וניסים בתיאטרון הנפש. הוא עיבד והופיע במחזה בדיחותא דשידוכין, קומדיה בת המאה ה-17 בסגנון הקומדיה דל ארטה שהועלתה בתיאטרון תאיר. בתיאטרון קרוב הופיע באנטומיה של הנפש.

סמדר עסק גם בדיבוב סדרות לילדים כגון הלב, הדרדסים, מייטי מקס, ופוקימון הדיבוב האחרון שלו היה בתפקיד מאסטר צ'ין בסדרה אגדת הדרקון.

הופיע במספר סרטים כארבינקא (1967), "ילדי סטלין" (1987), שירת הסירנה (1994), לא לעלות יותר (1979), "לא בת 17" (2003) וקולו נשמע בסרט עץ הדומים תפוס (1994).

בשנת 2005 זכה בפרס אמ"י לעידוד היצירה המקורית על שם אהוד מנור בקטגוריית האמן הוותיק.

בשנת 2007 גילם דודיק מוכר בחנות תכשיטים בסדרה האי.

דודיק נפטר מסרטן ב-6 בנובמבר 2012, בגיל 81 ונטמן בבית העלמין קריית שאול. הוא הותיר אחריו רעייה ושני בנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נועה הרשקוביץ‏, השחקן דוד (דודיק) סמדר הלך לעולמו, באתר וואלה! NEWS‏, 7 בנובמבר 2012
  2. ^ תהילה עופר, כוכבים בלשכה, מעריב, 20 בדצמבר 1985