דוד בן-גוריון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דוד בן גוריון)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "בן-גוריון" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בן-גוריון (פירושונים).
דוד בן-גוריון
Ben-Gurion.jpg
דוד בן-גוריון, 1952
מדינה ישראלישראל  ישראל
תאריך לידה 16 באוקטובר 1886
מקום לידה פלונסק, פולין
תאריך פטירה 1 בדצמבר 1973 (בגיל 87)
מקום פטירה שדה בוקר שבישראל
מקום קבורה שדה בוקר
השכלה אוניברסיטת ורשה, אוניברסיטת איסטנבול עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, חבר איגוד מקצועי
מפלגה מפא"י, רפ"י, ח"כ יחיד, הרשימה הממלכתית
בת-זוג פולה בן-גוריון
ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון ה-1
תקופת כהונה 14 במאי 194826 בינואר 1954 (5 שנים ו-36 שבועות)
הבא משה שרת (ראש הממשלה)
פנחס לבון (שר הביטחון)
ראש ממשלת ישראל ה-3
תקופת כהונה 3 בנובמבר 195526 ביוני 1963 (7 שנים ו-33 שבועות)
הקודם משה שרת
הבא לוי אשכול
שר הביטחון ה-3
תקופת כהונה 21 בפברואר 195526 ביוני 1963 (8 שנים ו-18 שבועות)
הקודם פנחס לבון
הבא לוי אשכול
שר החינוך והתרבות ה-3
תקופת כהונה 19 במאי 19518 באוקטובר 1951 (20 שבועות ו-3 ימים)
הקודם דוד רמז
הבא בן-ציון דינור
שר התחבורה ה-4
תקופת כהונה 14 באוגוסט 195224 בדצמבר 1952 (19 שבועות)
הקודם דוד צבי פנקס
הבא יוסף סרלין
שר המשפטים ה-5
תקופת כהונה 13 בפברואר 195628 בפברואר 1956 (16 ימים)
הקודם פנחס רוזן
הבא פנחס רוזן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דוד בן-גוריון
Flickr - Government Press Office (GPO) - Portrait of PM David Ben Gurion.jpg
תאריך לידה 16 באוקטובר 1886
תאריך לידה עברי י"ז בתשרי תרמ"ז
תאריך פטירה 1 בדצמבר 1973 (בגיל 87)
תאריך פטירה עברי ו' בכסלו תשל"ד
ממשלות הממשלה הזמנית, 10-1
כנסות מועצת המדינה הזמנית, 7-1
תפקידים בולטים

דָּוִד בֶּן-גּוּרִיּוֹן (גְּרין) להאזנה (מידע · עזרה) ‏(16 באוקטובר 1886, י"ז בתשרי תרמ"ז1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד) היה איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, הכריז על הקמתה, ולאִחר שקמה הנהיגהּ במשך עשור ומחצה עד 1963[1]; כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה ממנהיגי תנועת העבודה.

בן-גוריון פעל למען הממלכתיותסיסמה "ממעמד לעם") ודיכא ניסיונות מימין ומשמאל (פרשת אלטלנה ופירוק מטה הפלמ"ח) שבהם ראה סכנה לקיום צבא ממלכתי אחד. הראייה הממלכתית הזו הובילה אותו לפירוק המחתרות ערב מלחמת העצמאות ולהקמת צה"ל. שימש ראש ממשלה ושר ביטחון בממשלה הראשונה ובממשלות שאחריה והיה ממנהיגי תנועת העבודה בארץ ובעולם וממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים ומזכירה הכללי הראשון ומראשי היישוב. היה ממקימי מפא"י ועמד בראשה, לאחר פרישתו ממנה הקים את רפ"י שהתאחדה עם מפא"י למפלגת העבודה הישראלית.

לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן-צבי דוד בן-גוריון יוסף חיים ברנר יעקב זרובבל אהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יושבים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

בן-גוריון במדי הגדודים העבריים, 1918
דוד בן-גוריון בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל
ראש הממשלה בכנס נוער בתחילת שנות החמישים
צריף בן-גוריון בשדה בוקר

ביוגרפיה

דוד בן-גוריון נואם בכנסת (בית פרומין), 1957

נעוריו ותחילת דרכו

בן-גוריון נולד בשם דוד יוסף גרין לשיינדל ואביגדור גרין, בעיירה פלונסק שבפולין (אז בתחום האימפריה הרוסית). במשפחה היו חמישה ילדים - שלושה בנים ושתי בנות. דוד, שכונה בילדותו "דובצ'ה",[2] היה הבן השישי, ואפשר שנולד עמו בן תאום שנפטר בשעת הלידה.[3] הוא למד ב"חדר" מסורתי, ואחר כך בחדר מתוקן שהקים אביו, חבר בתנועת "חובבי ציון". בגיל 11 התייתם מאִמו, שנפטרה כתוצאה מסיבוכי לידה. לאחר מכן נשא אביו אשה שנייה.[2]

בשנת 1900, חרף גילו הצעיר, בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו, שלמה צמח ושלמה לביא (לבקוביץ'), את אגודת "עזרא", שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית. חברי האגודה התחייבו לדבר עברית בינם לבין עצמם ופעלו ללימוד השפה בקרב צעירי העיירה.

ב-1904 עבר לוורשה, ובה התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים ציוניים. בעקבות מהפכת 1905 ברוסיה, הצטרף למפלגת "פועלי ציון" הפולנית, שחיברה ציונות וסוציאליזם מרקסיסטי על פי תורת בר בורוכוב, לאחר שהשתתף בוועידת היסוד שלה בביתו של יצחק טבנקין. הוא השתתף בישיבות המפלגה והפיץ חומרי תעמולה. על פעילותו המהפכנית נאסר פעמיים. בפעם הראשונה שיחדו חבריו למפלגה פקיד, שמסר להם את החומר האסור שנמצא אצל בן-גוריון, וזה שוחרר בשל חוסר הוכחות. בפעם השנייה הצליח אביו לשכנע את קצין המשטרה לשחרר אותו. בן-גוריון חזר לפלונסק כפעיל ציוני-סוציאליסטי ונאבק בה נגד תועמלנים של הבונד שהגיעו אליה לעשות נפשות לאידאולוגיה שלהם. הוא צירף את שוליות בעלי המלאכה כחברים ב"פועלי ציון" ואף ארגן אותם לשביתה למען יום עבודה של 12 שעות, שהשיגה את יעדה. כאשר נוצרה מתיחות עקב חשש מפוגרום, החל בן-גוריון לשאת אקדח, ארגן את שוליות בעלי המלאכה להגנה עצמית והדריך באגודת עזרא שימוש בנשק.[4]

ב-1906, בעודו בן 20, עלה לארץ ישראל כחלק מגל העלייה השנייה. אביו מימן את נסיעתו. בן-גוריון עזב את פלונסק בסוף חודש יולי. לקבוצת העולים נערכה מסיבת פרדה, וממנה הם הוסעו בכרכרה אל תחנת הרכבת במצודת מודלין. משם נסעו לוורשה ולאודסה וב-6 בספטמבר (ט"ז באלול תרס"ו) הגיעו ליפו.[4] כעבור שנים, אמר כי יום עלייתו לארץ ישראל היה היום הגדול בחייו.[5]

הוא הצטרף למפלגה הציונית-סוציאליסטית "פועלי ציון", היה בין ראשי האגף ה"ימני" במפלגה ואחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה.[6] ב-1907 במושב השני של ועידת פועלי ציון שהתכנס ביפו הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף: "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת" ואף להיבחר (יחד עם ישראל שוחט) לוועד זמני בן שני חברים לארגון מחדש של המפלגה.[7]

בשנותיו הראשונות בארץ עבד בעבודה חקלאית. בתחילה במושבה פתח תקווה. באוקטובר 1907 עבר מיהודה אל הגליל. יחד עם שלמה צמח, הלך ברגל במשך שלושה ימים לסג'רה. על פי חישובי הביוגרף שבתאי טבת, הוא שהה שם שנה וחודש ולא שלוש שנים כדברי בן-גוריון עצמו. לאחר מספר התנגשויות עם ערבים בסביבה, היה בן-גוריון שומר בסג'רה, אולם לא קיבל הזמנה להצטרף לארגון בר גיורא ולא לארגון השומר. בתקופה זו עבד גם במושבה זכרון יעקב. הוא נסע לפלונסק כדי להתייצב לשירות בצבא הרוסי - כדי שאביו לא יאלץ לשלם קנס, ערק ממנו ושב לארץ ישראל.[8] בן-גוריון נבחר בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה ב-1910 לאחד העורכים של העיתון "האחדות", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון". על מאמרו הראשון[9] חתם בשמו החדש "בן-גוריון", על שם יוסף בן-גוריון, מראשי "ממשלת החירות" בירושלים בימי המרד הגדול של היהודים ברומאים במאה ה-1 לספירה. לאחר מכן נסע לבקר את משפחתו בפולין וביקר בווינה לרגל ועידה עולמית של "ברית פועלי ציון".[8] הוא עבד גם במושבות מנחמיה, כפר סבא וחוות כנרת.

מתוך כוונה לארגן כוח פוליטי שייצג את יהודי האימפריה העות'מאנית בפרלמנט הטורקי, החליט בן-גוריון ללמוד משפטים באיסטנבול. כדי להתקבל ללימודים, נדרשו תעודת בגרות וידיעת השפה הטורקית. יצחק בן-צבי הצליח להשיג עבורו תעודת בגרות מזויפת, וכדי ללמוד טורקית, הפליג בן-גוריון בתחילת נובמבר 1911 לסלוניקי, משום ששם היה מספר רב של פועלים יהודים, שפועלי ציון קיוו לארגן אותם ולהחדיר בהם תודעה ציונית. הוא התגורר אצל משפחה יהודית שומרת מצוות, ולאחר שעבר בהצלחה את מבחני הבגרות בטורקית, נסע בשנת 1912 לאיסטנבול ובאוקטובר החלו לימודיו באוניברסיטה. באותו חודש פרצה מלחמת הבלקן הראשונה ולאחר כחודש אחד של לימודים, החליט לחזור לארץ ישראל עד שיתבהר המצב. לבקשתו, תמך בו אביו כלכלית: הוא שילם עבורו את החובות שצבר בארץ ישראל, את הוצאות שהותו בסלוניקי ואת שכר הלימוד והוצאות המחיה שלו באיסטנבול. בתחילת מרץ 1913 חזר בן-גוריון עם בן-צבי לאיסטנבול, שם חלק איתו חדר, ובסוף אפריל נתחדשו הלימודים. במהלך השנה, נסע לווינה, לוועידה העולמית של פועלי ציון ולקונגרס הציוני. בדצמבר 1913 נפתחה שנת הלימודים השנייה. בינואר 1914 סבל מקדחת ואושפז בבית חולים ונסע להתאושש בבית אחותו בלודז'. בסוף אפריל חזר לבחינות באיסטנבול. בקיץ הפליג באנייה רוסית לחופשה בארץ ישראל, ובדרך נודע לנוסעים על פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה. בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ ישראל בחזות עות'מאנית: חליפה על פי האופנה הטורקית, תרבוש אדום ושפם עבות. בן-גוריון לא סיים את לימודי המשפטים באיסטנבול.[10]

לאחר כניסת טורקיה למלחמה לצד מעצמות המרכז באוקטובר 1914, נדרשו נתיני מדינות אויב, ובהן רוסיה, להתעת'מן או לצאת מארץ ישראל. בתוך ההתלבטות בציבור העולים היהודי, החליטה מפלגת פועלי ציון להתעת'מן ולהישאר בארץ, ובן-גוריון ובן-צבי עשו כן. הנימוק לכך היה החשש מתגובה טורקית קשה נגד היישוב היהודי וכן החשש מאבדן האחיזה היהודית בארץ עקב היציאה ממנה. אולם לאחר שהופסקו הגירושים ההמוניים של נתינים זרים עקב התערבות הדיפלומטים הזרים, החליט ג'מאל פאשא לגרש מארץ ישראל את כל מי שקשור בפעילות ציונית. מאחר ששמותיהם הופיעו ברשימת הצירים לקונגרס הציוני, גם בן-גוריון ויצחק בן-צבי קיבלו צו גירוש "לעולם ועד". כשסיפר ליחיא אפנדי, חבר ערבי שלמד איתו באיסטנבול על קבלת הצו, אמר לו חברו: כידיד שלך - אני מצטער. כערבי - אני שמח. הייתה זו הפעם הראשונה שבן-גוריון נתקל בגילוי של לאומנות ערבית. בסוף מרץ 1915 הועלו בן-גוריון ויצחק בן-צבי על ספינה לאלכסנדריה, ללא מסמכים, וכשהגיעו אליה נאסרו על ידי הבריטים כאזרחי אויב. בהתערבות קונסול ארצות הברית הם שוחררו ולאחר מספר שבועות עלו על ספינה לניו-יורק. הם הגיעו אליה ב-17 במאי והורשו לרדת כמהגרים.[11]

תחנתו הראשונה בארצות הברית הייתה משרד פועלי ציון. עוד לפני היציאה מהארץ, הוחלט בישיבת מנהיגי פועלי ציון שחבריה יקימו בארצות הברית את תנועת החלוץ - יאתרו צעירים יהודים שמוכנים לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה. מנגנון המפלגה בניו יורק ארגן לבן-גוריון ובן-צבי מסעות ברחבי ארצות הברית ומפגשים בקהילות היהודיות, אולם אלה נכשלו והשניים הצליחו לגייס רק כ-150 מתנדבים לתנועה. בן-גוריון, שהיה אז אנונימי לחלוטין בארצות הברית, התפרסם בה לראשונה עם הוצאתו לאור מחדש של ספר יזכור (שכבר יצא לאור בעברית בארץ ישראל ב-1911), שכלל, הפעם ביידיש, קטעי ספרות והספדים על אנשי השומר שנהרגו, וכן את זיכרונותיו של ב-גוריון מתקופת העלייה השנייה. המהדורה הצליחה מאד ובן-גוריון החליט לפרסם מהדורה מורחבת בצורת אלבום: במקום המבוא של בן-צבי, הוא צירף גרסה מורחבת של זיכרונותיו "ביהודה ובגליל". הצלחתו הגדולה של הספר החדש פרסמה את בן-גוריון בציבור היהודי באמריקה. בעקבות ההצלחה, הקציבה הנהגת פועלי ציון לבן-גוריון ובן-צבי שכר חודשי עבור כתיבת הספר "ארץ ישראל", ששני שלישים ממנו היו פרי עטו של בן-גוריון. במהלך עבודת המחקר לספר, הוא בילה ימים רבים בספרייה העירונית של ניו יורק ברחוב 42, וקיבל עזרה בעבודתו זו. מוקד ההתכנסות של פועלי ציון היה בבית של רופא יהודי, בו גרה ועבדה פאולין מונבז, צעירה יהודיה שהגיעה לבדה ממינסק מספר שנים לפני כן ולמדה להיות אחות. פולה, כפי שקרא לה בן-גוריון, כבר ידעה היטב אנגלית, ובקיץ 1916 הציעה לסייע לו להעתיק עבורו בספרייה קטעים מן הספרים שנזקק להם. החיזור נמשך כשנה, וב-5 בדצמבר 1917 נישאו השניים בטקס אזרחי אצל רשם הנישואים בעיריית ניו יורק, בנוכחות הפקידים בלבד.[12]

בשנת 1917, בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, היה ממעוררי תנועת ההתנדבות ל"גדודים העבריים" ומראשוני המתנדבים לגדודים. באפריל 1918 התגייס לגדוד 39 של קלעי המלך בצבא הבריטי. הגדוד התארגן בקנדה, הגיע לבריטניה ומשם למצרים, שם חלה בן-גוריון בדיזנטריה ואושפז בבית חולים בקהיר. זה היה השירות הצבאי היחיד בחייו. בקהיר חיכה לו מברק מפולה שבישר על הולדת בתו ב-11 בספטמבר 1918, שנקראה בשם "גאולה", כפי שביקש בצוואה שהשאיר לפני צאתו לאנגליה. לאחר שלוש שנות היעדרות, שב בן-גוריון לארץ ישראל.[13] ב-1919 הקים יחד עם ברל כצנלסון, את מפלגת אחדות העבודה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "הבלתי מפלגתיים".

בנובמבר 1919 הגיעו פולה וגאולה לארץ ישראל. בן-גוריון נשלח ללונדון להקים שם את המשרד של הברית העולמית של "פועלי ציון", לצורך טיפוח הקשרים עם מפלגת הלייבור, ומשפחתו הצטרפה אליו. בלונדון נולד באוגוסט 1920 בנו, עמוס. לאחר שחודשו הקשרים עם פלונסק, שנותקו בזמן מלחמת העולם ומלחמת רוסיה-פולין, נסעה המשפחה לבקר את משפחת גרין. כעבור זמן קצר נסע בן-גוריון לוועידות ומפגשים שונים והשאיר את אשתו ושני ילדיו הקטנים בפלונסק למשך יותר משנה. ב-1921, לאחר שהפסיקו פועלי ציון בארצות הברית את התמיכה הכספית בסניף הלונדוני הכושל, שב בן-גוריון לארץ.[14]

בהנהגת היישוב

חנוך גבתון ודוד בן גוריון

בראשית שנות ה-20 הפך בן-גוריון לאחד המנהיגים הבולטים של היישוב. בשנת 1920 נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית, והיה המזכיר הכללי שלה במשך 15 שנה. הוא ראה בהסתדרות, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי. כמו כן, ראה בו מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום.

ב-1923 קיבלה ההסתדרות הזמנה להציג את תוצרתה בתערוכה חקלאית במוסקבה. בן-גוריון וחברו מאיר רוטברג, שני נציגי ההסתדרות, הפליגו לאודסה והמשיכו למוסקבה דרך אוקראינה, שם הצביעו עבורו על המקומות בהם התרחשו פוגרומים ביהודים. בתערוכה התנוסס הדגל הציוני והביתן הארץ-ישראלי נחל הצלחה גדולה. במהלך ביקורו, צפה בתיאטרון הבימה במוסקבה בהצגה "הדיבוק", בעברית, שהותירה בו רושם רב. הביקור ארך שלושה חודשים, ובשובו לארץ הבריח בן-גוריון בחפציו את אוסף המכתבים של הסופר יוסף חיים ברנר.[15]

פרעות תרפ"ט ב-1929 הביאו למפנה בהשקפתו בסוגיית ערביי ארץ ישראל. בזמן שב-1924 הכריז כי אין תנועה לאומית ערבית, באוקטובר 1929 קבע: "הוויכוח אם יש תנועה לאומית ערבית או לא הוא ויכוח טפל של מילים...התנועה מרכזת המונים... אין אנו רואים בה תנועת תחייה, וערכה המוסרי מפוקפק. אולם במובן הפוליטי זוהי תנועה לאומית".[16]

בן גוריון פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר ב-1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן-גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ הפכה להיות המפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית.

בתחילת שנות ה-30, בנה בן-גוריון בית בשכונת העובדים סמוך לים (כיום בשדרות בן-גוריון). הבית בן שתי הקומות היה גדול מכל הבתים בשכונה, והוסיף לעול החובות שבן-גוריון כבר היה שקוע בו, שהגיעו אז לסך 1,000 לירות מנדטוריות.[17]

באפריל 1933 נסע לפולין כדי לגייס בוחרים למפא"י בבחירות לקונגרס הציוני. הוא גייס פעילים צעירים מחברי החלוץ ותנועות הנוער ושלח אותם למכור שקלים (שהעניקו את זכות ההצבעה בקונגרס ל"שוקלי השקל") ברחבי פולין. הוא עצמו נסע לנאום באולמות מלאים בערים שונות בפולין, בגליציה ובמדינות הבלטיות. בזמן מערכת הבחירות אירע רצח ארלוזורוב, וכשהוקמה ההנהלה הציונית לאחר קיום הקונגרס, נתמנה בן-גוריון, במקום ארלוזורוב, למנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. עד 1935 כיהן בתפקיד זה במקביל לתפקידו כמזכיר ההסתדרות.[18]

באוקטובר 1934 קיים בלונדון סדרת פגישות עם זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, ובסופה חתמו השניים על מספר הסכמים (הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי). להסכם עם ז'בוטינסקי היה אמנם רוב במרכז מפא"י, אולם כדי למנוע פילוג, נאלץ בן-גוריון, באופן יוצא דופן, להביא אותו לאישור במשאל עם בהסתדרות, שם הוא נדחה ברוב ברור.[19]

בשנת 1935 נבחר בן-גוריון מטעם מפא"י ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ, ונתמנה ליושב ראש ההנהלה הציונית שהיא הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית. בקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן באותה שנה, החליט לנאום ביידיש, כדי להביא את חזון ההגשמה הציונית לצירים, שרובם לא הבינו עברית, וזאת למרות שעבורו היה כרוך בכך קושי אידאולוגי ומעשי. לאליעזר קפלן סיפר אחר כך: "כשגמרתי, הייתי שטוף זיעה עד מעילי העליון".[20]

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936) היה בן-גוריון מיוזמי מדיניות ההבלגה, שעיקרה התאפקות אל מול פעולות הערבים, פעולה שקולה והימנעות מפגיעה בחפים מפשע. בעדותו בוועדת פיל, שחקרה את הסיבות למרד הערבי, טבע בן-גוריון את האמירה: "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו".[21] בשנת 1937 תמך, יחד עם חיים ויצמן ומשה שרת, בהמלצתה של ועדת פיל הבריטית לחלוקת ארץ ישראל (שממערב לירדן) בין היהודים לערבים.[22] אלא שבן-גוריון הבין שהתלהבות מצד היהודים תעורר התנגדות מצד הערבים ולכן על הצד היהודי למלא את תפקיד "הכלה הסרבנית", שיש לשכנע אותה כדי שתסכים. בפברואר 1937 תוכנית חלוקה משלו והביא אותה לדיון במרכז מפא"י בליווי מפה מפורטת. הייתה זו הפעם הראשונה שתוכנית חלוקה עלתה לדיון. לשאלת גולדה מאיר לגבי גידול האוכלוסייה היהודית בעתיד, השיב: "הדורות הבאים ידאגו לעצמם, עלינו לדאוג לדור הזה".[21]

לאחר כישלון חלוקת הארץ לשתי מדינות בשנת 1939 פרסמו שלטונות המנדט הבריטי ספר לבן שבו הוגבלה לראשונה מכסת עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות על ידי יהודים. בן-גוריון הכריז על מאבק שקט בבריטים, שכלל העפלה והקמת נקודות התיישבות גם במקומות האסורים על פי החוק הבריטי.[22]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תמך בן-גוריון בהתנדבות יהודים לצבא הבריטי הנלחם בנאצים, מבלי לזנוח את התנגדותו למדיניות "הספר הלבן".[22] ב-12 בספטמבר 1939 הצהיר בישיבת מרכז מפא"י: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".[23] פעולות היישוב כנגד הבריטים נפסקו, החל גיוס לצבא הבריטי ולאחר מכן לבריגדה היהודית.

ב-1 במאי 1940 הגיע בן-גוריון ללונדון, דרך איטליה, שעדיין לא נכנסה למלחמה, ופריז. במהלך שהותו שם, פלשו הגרמנים לבלגיה ולהולנד וקמה ממשלה חדשה בראשות וינסטון צ'רצ'יל. החלו ימי הבליץ, אך הוא סירב לרדת למקלט. בתחילת אוקטובר הגיע לניו יורק. נסיעתו זו לארצות הברית מסמנת את תחילת הפיכתו ממנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל למנהיג התנועה הציונית ובשל הנסיבות גם לקולו של העם היהודי כולו. במהלך שהותו שם הגיע לתובנה כי הדרך להשפיע על הממשל האמריקני היא "רכישת דעת הקהל". הוא הכריז כי רק כאשר תשיג התנועה הציונית את תמיכת העיתונות, חברי הקונגרס, הכנסיות, מנהיגי הפועלים והאינטלקטואלים - תקבל גם את תמיכת הממשל. לאחר שלושה חודשים בארצות הברית, שב לארץ ישראל ובאוגוסט 1941 נסע שוב ללונדון. בנובמבר הפליג שוב לניו יורק והפעם שהה בארצות הברית יותר מעשרה חודשים.[23] החל מפרסום הספר הלבן ועם התפתחות תמונת המלחמה, התחזקה אצל בן-גוריון האוריינטציה לארצות הברית במקום לבריטניה.[24] בן-גוריון עמד ב-1942 מאחורי תוכנית בילטמור שפתחה את המאבק להקמת המדינה, על אף ההתנגדות הרבה בתנועה הציונית ואף במפלגתו, בשל המשמעויות הטריטוריאליות שלה.[22] לאחר ועידת בילטמור חל קרע בינו לבין חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית. לקראת פגישתו של ויצמן עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, חיבר בן-גוריון לבקשת אחד ממקורבי הנשיא תזכיר לגבי יכולת הקליטה של ארץ ישראל לאחר המלחמה וזו הועברה לנשיא.[25] ב-19 בספטמבר 1942 עזב את ארצות הברית בטיסה. בדרכו לארץ ישראל עבר בהודו ודרום אפריקה, בהן נחשף לגזענות של בריטניה במושבותיה. ב-2 באוקטובר הגיע לארץ דרך קהיר וכעבור מספר ימים אמצה ההנהלה הציונית את החלטות בילטמור. ב-10 בנובמבר אישר גם הוועד הפועל הציוני את התוכנית.[26]

באוגוסט 1944 נפטר ברל כצנלסון. בן-גוריון כתב לידידתו, מרים כהן, "דבר מכל מה שאירע לי אישית לא השפיע עלי השפעה כה עמוקה", והוסיף: "אני מרגיש כאילו חצי ממני מת". תמונתו של כצנלסון הייתה התמונה היחידה על שולחן עבודתו של בן-גוריון עד יום מותו. בסתיו אותה שנה, ניסה להגיע לרומניה, לקהילה היהודית הגדולה ביותר שנותרה באירופה, אולם ביקור זה טורפד על ידי הבריטים והסובייטים ובמקום רומניה נסע לבקר בבולגריה ששוחררה ונשלטה על ידי הקומוניסטים וזכה לקבלת פנים נלהבת מהיהודים. במרץ 1945 יצא שוב ללונדון. מספר ימים לאחר שהגיע לשם, הוא נפגע בתאונת דרכים. הוא יצא בזעזוע מוח ונאלץ לנוח במלון מספר שבועות. מחלונו צפה בחגיגות סיום המלחמה באירופה.[27]

ב-1 ביולי 1945 כינס ישיבה בביתו של רודולף סונבורן בניו יורק, בה השתתפו 17 יהודים עשירים מרחבי ארצות הברית שהתבקשו להקים קרן מיוחדת שתרכוש ציוד מעודפי הצבא האמריקני לצורך הקמת תעשייה צבאית בארץ ישראל. שם הקוד של הקרן היה "מכון סונבורן", ולימים מנה בן-גוריון את הקמתו בין שלושת המעשים הגדולים בחייו, לצד עלייתו לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל.[28]

באוקטובר 1945 ערך את הביקור הראשון של מנהיג יהודי במחנות העקורים בגרמניה. למחנה הראשון, זלצהיים, הגיע במכוניתו של הרב הראשי של צבא הכיבוש האמריקני והתקבל בהתלהבות רבה. כשהחל את נאומו ביידיש בפני הניצולים, נחנק קולו ודמעות עלו בעיניו. קבלת הפנים הנלהבת חזרה על עצמה גם במחנות האחרים בהם ביקר. בנובמבר שב לארץ ישראל. בתקופה זו נאלץ בן-גוריון לשהות זמן ניכר מחוץ לארץ ישראל. בשנת 1945 נעדר ממנה 249 ימים ובשנת 1946 נעדר 310 ימים.[27] בינואר 1946, כשנודע שהוועדה האנגלו-אמריקאית תסייר במחנות העקורים בגרמניה, נסע לשם שוב, כדי לוודא שהעקורים יתודרכו כראוי על ידי הנהגתם. בביקורי הוועדה במחנות התברר לה שרובם המוחלט של העקורים אכן מבקשים לעלות לארץ ישראל וכתוצאה מכך באחד הסעיפים במסקנותיה היא תבעה 100 אלף סרטיפיקטים (אשרות עלייה) מיד.[29]

במהלך המלחמה וגם לאחריה המשיך השלטון הבריטי להתנגד להתיישבות היהודית ולעלייה לארץ ישראל והתעלם ממצוקת היהודים באירופה ומהשואה. הנהגת היישוב החריפה לאחר המלחמה את מאבקה בבריטים ובסוף אוקטובר הוקמה תנועת המרי העברי, שאגדה את. במקביל נמשכה הפעילות המדינית להקמת מדינה יהודית. במהלך "השבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצרו חברי ההנהלה הציונית שהיו בארץ. בן-גוריון חמק ממעצר, מכיוון שבאותו הזמן שהה בפריז, שם פגש את הו צ'י מין, מנהיג תנועה לאומית בוייטנאם שהציע לו להקים ממשלה גולה, אולם בן-גוריון העדיף ממשלה שתקבל הכרה בינלאומית.[29] באוגוסט 1946 דרש וקיבל בישיבת ההנהלה הציונית בפריז הקצאת שלושה מיליון דולר לרכישת נשק כבד.[28] בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד, פורקה באותו חודש תנועת המרי והאצ"ל והלח"י חזרו לפעול באופן עצמאי.

לקראת הקונגרס הציוני בבזל בדצמבר 1946, נחלקה ההנהלה הציונית בין תומכי הקו המתון של ויצמן - הפסקת הפעולות האלימות נגד הבריטים, ובין האקטיביסטים שדגלו בהמשך הפעולות, בהנהגת בן-גוריון. הצדדים הסכימו להימנע מחידוש הפעולות עד הקונגרס. באוקטובר 1946 נסע בן-גוריון למחנות העקורים בגרמניה בפעם השלישית. לאחר הקונגרס, הכריז בן-גוריון בישיבת הוועד הפועל הציוני כי הוא מקבל לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא החל במאמצים נמרצים לרכישת נשק ובהכנות לוגיסטיות כדי להפוך את ארגון ההגנה לצבא שיוכל לעמוד לא רק נגד הכוחות הבלתי-סדירים של ערביי ארץ ישראל, אלא גם נגד מתקפת הצבאות של מדינות ערב. הוא הסביר לפעילי ההגנה שרצו לחדש את המאבק האלים, כי יש להימנע מפעולות שתספקנה לבריטים עילה להרוס את כח המגן של היישוב העברי, לפני העימות עם צבאות ערב.[28]

בינואר 1947 נפגש בן-גוריון עם שר החוץ של בריטניה, ארנסט בווין, בפעם הראשונה מאז עליית מפלגת הלייבור לשלטון. עד אז סירב בווין לפגוש אותו ותיאר אותו כקיצוני קנאי. השיחות בין חברי ההנהלה הציונית והפקידות הבכירה של משרד החוץ הסתיימו ללא תוצאות ובתחילת פברואר הודיעה ממשלת בריטניה על העברת בעיית ארץ ישראל לטיפול האו"ם.[30]

בחודשים מאי-יולי 1947, פתח בן גוריון בתהליך למידה שכונה לימים הסמינר של בן גוריון (היה זה אחד מתוך שלושה סמינרים שערך בתחום הביטחון). במהלך חודשים אלו סקר בן- גוריון חומרים שנכתבו בעקבות מלחמת העולם השנייה, ונפגש עם ותיקי המלחמה ועם בכירי הפלמ"ח וההגנה. במהלך הסמינר גיבש בן- גוריון את התפיסה כי לא ניתן יהיה להגן על ישראל במלחמה באמצעות המחתרות, ולאור תובנות אלו חתר להקמת צה"ל עם קום המדינה. לסמינר נחשבת השפעה מכרעת על תפיסת הביטחון הלאומית של ישראל עד היום.[31]

בספטמבר 1947 ניצב בן-גוריון בראש החותמים על מכתב הסטטוס קוו שנשלח לראשי אגודת ישראל. במכתב הבטיח בן-גוריון להפוך את יום השבת ליום המנוחה הרשמי של המדינה לכשתוקם, להימנע מנישואים אזרחיים (על אף שהוא עצמו התחתן בנישואים כאלה)[32], והבטיח את האוטונומיה של זרמי החינוך הדתיים. המכתב נשלח מתוך רצון לגייס את תמיכת כלל הציבור היהודי בארץ סביב רעיון הקמת המדינה, והוא עיצב למעשה את אופייה של ישראל בנושאי דת ומדינה למשך עשרות בשנים.

בן-גוריון הוביל את המוסדות הרשמיים של היישוב ושל התנועה הציונית במאבק למען קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם (המלצת ועדת אונסקופ והחלטת העצרת הכללית ב-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר) 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית). הוא העביר במוסדות היישוב את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל חרף ההתנגדות העזה עד לרגע האחרון כנגד המהלך הזה, מצד גורמים רבים בקרב הימין, השמאל, הדתיים וגם בתוך מפא"י.

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל 1953-1948

ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) קרא דוד בן-גוריון את "מגילת העצמאות", שאותה עיצב בנוסחה הסופי, בטקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שנערך בתל אביב, והיה ראשון החותמים עליה.

בן-גוריון התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה, ולאחר הבחירות לכנסת הראשונה ב-25 בינואר 1949 המשיך לכהן בתפקידים אלה. הוא שימש בתפקידים אלה בשתי תקופות, שמנו 13 שנים בסך הכול (יותר מכל ראש ממשלה ישראלי אחר, נכון ל-2017), זאת נוסף ל-13 שנים לפני הקמת המדינה, שבמהלכן עמד בראש הסוכנות היהודית, שהייתה הממשלה של "המדינה שבדרך".

לאחר הקמת מדינת ישראל פלשו חמישה צבאות ערב לישראל. ב-26 במאי 1948 נתן בן-גוריון את הפקודה להקמת צה"ל. כראש הממשלה ושר הביטחון ניהל את המערכה במשך כל תקופת מלחמת העצמאות, עד לניצחון והסכמי שביתת הנשק, שנחתמו בשנת 1949. בן-גוריון קיבל את כתבי ההאמנה מהנציגים הדיפלומטיים הראשונים ששוגרו לישראל (וביניהם הציר האמריקאי ג'יימס מקדונלד והציר של ברית המועצות) מכיוון שנשיא מועצת המדינה הזמנית, חיים ויצמן, הגיע לישראל רק כמה חודשים לאחר הקמת המדינה.

בן גוריון ראה בהקמת צה"ל את המפעל החשוב ביותר בראשית קיומה של המדינה. הוא ייעד לו תפקידים חברתיים ואף אזרחיים לימי מצוקה. הוא החשיב מאוד את היותו כור היתוך לדור הצעיר והטיל עליו משימות דוגמת תגבור מערכת החינוך ויישוב אזורי הספר ואזורים דלילים באוכלוסייה יהודית. שתיים מהחלטותיו, שהיו שנויות במחלוקת, ואשר שיקפו את מדיניותו ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה, היו:

  • ההחלטה על פעולה תקיפה בעניין ספינת הנשק של האצ"ל, ה"אלטלנה", ובפרט הפגזתה בחוף תל אביב – בן-גוריון הורה לעצור את הספינה בכל מחיר, והוחלט להפגיזה. בקרבות בכפר ויתקין ובחוף תל אביב בין צה"ל לאנשי האצ"ל נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו-16 אנשי אצ"ל.
  • ההחלטה על פירוק הפלמ"ח – ב-7 בנובמבר 1948 הורה בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח.

לאחר מלחמת העצמאות קיבל בן-גוריון את דרישת אנשי הביטחון להטיל משטר צבאי על ערביי ישראל, שלמרות פניות מצד מפלגות השמאל בקואליציה ומפלגת חרות באופוזיציה, המשיך להתקיים גם לאחר סיום כהונתו כראש ממשלה. ככל הידוע, בן-גוריון מעולם לא ביקר בכפר ערבי בישראל לאחר מלחמת העצמאות.[33]

בתקופת כהונתו הראשונה (14 במאי 194826 בינואר 1954) הוכפל מספר תושבי המדינה היהודים, הודות לגל העלייה הגדול, מכ-650,000 לכ-1.37. מול חברים בהנהגה שסברו שיש להגביל ולמתן את זרם העלייה, בגלל קשיי הקליטה, התבטא בן-גוריון בתקיפות כנגד הגבלת מספר העולים, אם כי צידד בבחירת טיב העולים.[34][35][36] בן גוריון ראה חשיבות רבה בעידוד העלייה כדי להגדיל את האוכלוסייה של מדינת ישראל. הוא גם ביקש להגביר את הילודה. פרס הילודה שקבע, בסך מאה לירות לאמהות שילדו עשרה ילדים חיים, ביטא באופן סמלי יותר מאשר חומרי את הוקרת המדינה לאמהות אלו.

כדי לממן את קליטת העלייה, פעל בן-גוריון לאישור הסכם השילומים עם גרמניה, שיחייב אותה לפצות את המדינה על הוצאות הקליטה ועל הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. ההסכם עורר התנגדות ציבורית עזה מימין (חרות והציונים הכלליים) ומשמאל (מפ"ם ומק"י). הבולט שבמתנגדים היה מנהיג תנועת החרות, מנחם בגין, שעמד גם בראש הפגנת ענק אלימה בכיכר ציון מול הכנסת שכוּונה נגד בן-גוריון.[37] למרות זאת, ההסכם אושר בכנסת ונחתם במרץ 1952.

בן-גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על פי עקרון הממלכתיות. לשם כך העביר את מרכזי השליטה במדינה מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. הוא שאף לאחד את העם סביב תרבות משותפת על פי תפיסת "כור ההיתוך". שתי החלטות משמעותיות שקיבל עם תחילת כהונתו כראש ממשלה היו ברוח זו: ההחלטה להפוך את צבא הגנה לישראל ל"צבא העם", שיהיה פתוח לכולם בלי יחידות נפרדות, וההחלטה על ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך הכללית תחת חוק חינוך ממלכתי.

בהקמת ממשלותיו שמר על העיקרון "בלי חרות ומק"י" ולמנחם בגין הקפיד שלא לקרוא בשמו אלא כינה אותו: "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר" (אך בערוב ימיו התכתב איתו בחוֹם). עד לפרישתו הראשונה לשדה בוקר, לא שיתף בן-גוריון בממשלותיו (פרט לממשלה הזמנית) גם את מפ"ם, שתמכה אותה עת ללא סייג בברית המועצות ובמשטרהּ הסטליניסטי.

בן גוריון היה אבי הפיתוח הגרעיני של ישראל. עוד במהלך מלחמת העצמאות נפגש עם מהנדס ישראלי, שהיגר לצרפת והיה ממייסדי התוכנית הגרעינית של צרפת, וקיבל ממנו נתונים על המשאבים הדרושים להקמת כור גרעיני ולהפעלתו. ב-13 ביוני 1952 החליט להוציא לפועל את תוכניתו והקים את הוועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ארנסט דוד ברגמן. ב-1958 הוחל בהקמת המרכז למחקר גרעיני - שורק, וב-1959 הוחל בהקמתה של הקריה למחקר גרעיני - נגב.

פרישה לשדה בוקר 1955-1953

בן-גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו, העצומים ביחס לחלק הצפוני קטן-הממדים של המדינה. חדור אמונה, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953 ועבר להתגורר בצריף שנבנה עבורו בקיבוץ שדה בוקר שהוקם שנה קודם לכן, בן-גוריון השתלב בעבודות השונות בשדה, בדיר העזים ובתחנה המטאורולוגית. פולה ודוד בן-גוריון היו החברים המבוגרים ביותר במשק הצעיר, ולדבריו הגיע לשדה-בוקר משום שאהב את המקום ורצה להשתתף בעצמו בהפרחת השממה.

גם בתקופה זו המשיך בן-גוריון לקיים את השפעתו המכרעת בשלטון. בעלי תפקידים בכירים, ובמיוחד משה דייןרמטכ"ל אז) ושמעון פרס, פעלו ליישום פעולות על דעתו של בן-גוריון, גם ללא ידיעתו של ראש הממשלה משה שרת. כך, לדוגמה, הופעלו כוחות צה"ל במקרים שונים על ידי דיין, לאחר שנועד עם בן-גוריון, מבלי שראש הממשלה יהיה שותף להכרעות.

חזרה לראשות הממשלה 1963-1955

לחצו כדי להקטין חזרה
דוד בן גוריון משה פרלמן יצחק נבון אדוארד מורוMurrow israel.jpeg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

מימין לשמאל: דוד בן גוריון, משה פרלמן, יצחק נבון ואדוארד מורו, בעת ביקורו של מורו בשדה בוקר, 1956

ב-21 בפברואר 1955 חזר בן-גוריון לממשלה, לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. בוויכוח בישיבת ממשלה, ב־29 במרץ 1955, טבע את הביטוי "או"ם שמום!". ב-3 באפריל 1955 נערכה הצבעה בממשלה על הצעתו של בן-גוריון לפעולות תגמול ברצועת עזה כנגד פיגועי הפדאיון. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה, אף שרוב שרי מפא"י (ובהם גולדה מאיר ולוי אשכול) תמכו בבן-גוריון.

אחרי הבחירות שנערכו ב-26 ביולי 1955 חזר לכהן (החל מ-3 בנובמבר 1955) כראש ממשלה וכשר ביטחון, כאשר שרֵת משמש שר חוץ בממשלתו. חילוקי הדעות המדיניים והאישיים בין בן-גוריון לשרת (שהתבטאו עוד קודם לכן, כשניצח שרת את בן-גוריון בהצבעה בממשלה בקולות השרים מהמפלגות האחרות) תרמו להתפטרות שרֵת מהממשלה ב-19 ביוני 1956 ומינוי גולדה מאיר לשרת החוץ במקומו.

באוקטובר 1956, לאחר הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים, הגיע בן-גוריון להסכם עם צרפת ובריטניה על שיתוף פעולה במבצע מוסקטר נגד מצרים. החלק הישראלי במבצע קיבל את השם מבצע קדש. מצרים, אשר התחמשותה בנשק סובייטי רב וחדיש יצרה איום על ישראל. במהלך המבצע כבש צה"ל את חצי האי סיני תוך כמה ימים. לאחר מכן נאלצה הממשלה בראשותו לסגת מסיני בלחץ ממשלות ארצות הברית וברית המועצות.

בן-גוריון יצר קשרי ידידות עם נשיא צרפת שארל דה גול, והגיע לשיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות, ששיאו אספקת נשק רב לצה"ל, ובפרט לחיל האוויר, והקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה. כמו כן, הוביל בהדרגה להידוק הקשרים המדיניים עם גרמניה (שראשיתם עוד בקדנציה הראשונה, בהסכם השילומים), חרף ההתנגדות הציבורית.

דוד בן גוריון (שני משמאל), בטקס הענקת פרס ביטחון ישראל בשנת 1959. לצדו (מימין לשמאל): ג'נקה רטנר, חיים לסקוב ומיכאל שור
דוד בן גוריון בטיולו הרגלי היומי בקיבוץ שדה בוקר בנגב, משמאל שמעון פרס, 1 במרץ 1969
פסל בן גוריון מתרגל יוגה באתר צריף בן גוריון בשדה בוקר

ב-29 באוקטובר 1957 אושפז למספר ימים לאחר שנפצע קל מרימון שהושלך בכנסת. מספר ימים לאחר מכן התאבד מזכירו הצבאי ומקורבו נחמיה ארגוב לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים עם רוכב אופניים. דבר התאבדותו הוסתר מבן גוריון באמצעות גיליונות עיתונים מצונזרים שהודפסו במיוחד והופצו בבית החולים.

ב-5 ביולי 1961 שוגר "שביט 2", טיל מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו את בן-גוריון ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס צופים בשיגור, גרמו לסערה ולהאצת מרוץ חימוש אזורי. שיגור הטיל עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל. השיגור נעשה כשבועיים לפני הבחירות לכנסת החמישית, בבחירות שמרה מפא"י על מעמדה המרכזי בכנסת, אך איבדה שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הטיל על הבוחר.

בשנת 1962 קיבל בן-גוריון מן הטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור לאדריכלות" (היחיד בקטגוריה זו) על בניית המדינה.

בתחילת שנות השישים התפוצצה "פרשת לבון" (הקשורה בפרשת "העסק הביש" שמרכזה פרשת ריגול ישראלית במצרים). השאלה הייתה מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954. לבון תבע כי יזוכה מאחריות לפעולת הריגול האלימה במצרים, ואילו בן-גוריון התנגד למתן זיכוי ללא חקירה משפטית והתעמת בכך עם צמרת מפלגתו. חילוקי הדעות הובילו להחלטת ועידת מפא"י, על פי דרישת בן-גוריון, להדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. עימות זה הביא להתקפות על בן-גוריון מצד כל יריביו, ופגע ביוקרתו בעיני רבים.

ב-16 ביוני 1963, בהיותו בן 77, התפטר בן-גוריון בשנית מראשות הממשלה וחזר לשדה בוקר. יש הסבורים כי משבר המדענים הגרמנים במצרים הוא שהביא להתפטרות. לעומתם יש הסבורים כי החלטת ועדת שרים ("ועדת השבעה"), שזיכתה את פנחס לבון מאחריות למתן "ההוראה" בפרשת לבון, ורצונו של בן-גוריון להקדיש את מלוא זמנו לפרשה זו (באותה תקופה העביר לו העיתונאי חגי אשד מסמך בן מאות עמודים אשר כלל עובדות חדשות בעניין), הוא שהביא להתפטרות.

הסבר אחר קושר את ההתפטרות להתחזקות הלחצים מצד נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי על בן-גוריון לאפשר לצוות מומחים אמריקנים לבחון שוב את הנעשה בכור הגרעיני בדימונה. בן-גוריון נקט עד אז בסחבת ובתרגילי התחמקות ולמעשה בהונאה שיטתית של המומחים האמריקנים שהחלו מבקרים בכור אחרי חשיפתו בשלהי 1960. הלחץ המתגבר מצד הבית הלבן הגיע לשיאו ובן-גוריון שרצה להרוויח זמן החליט להתפטר ובכך לטרוף את הקלפים, שכן הנימוס הדיפלומטי הנהוג בין שתי מדינות ריבוניות מחייב תהליך מחודש של תיאום ביקור המומחים בכור. בנובמבר 1963 נרצח הנשיא קנדי, ויורשו בבית הלבן, לינדון ג'ונסון, נקט בעמדה אוהדת יותר כלפי פרויקט הגרעין הישראלי הצעיר. בן-גוריון לא נימק את התפטרותו אלא תלה אותה ב"טעמים אישיים".[38] הוא הכריז כי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו – קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז. הוא סבל מכאבי גב והיה מבצע אימון יומי שכלל צעידה מהירה וטבילה בים ולאחריהן עמידת ראש, אותה ביצע על פי הדרכתו של משה פלדנקרייז, ממציא השיטה.[39]

בן-גוריון באופוזיציה 1970-1963

בן-גוריון המליץ על לוי אשכול כיורשו בראשות הממשלה, אך כעבור שנה החל להתעמת עם אשכול וניסה לערער את מעמדו במפא"י. הרקע לעימות היה דרישתו של בן-גוריון לדחות את מסקנות "ועדת השבעה", שהייתה ועדת שרים פוליטית, ולהקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר פרשת לבון בהשתתפות שופטים מבית המשפט העליון. עניין נוסף שהתנגד לו הייתה יוזמתו של אשכול לכונן "מערך" בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון – דבר שבן-גוריון תפס כהקמת מרכז כוח מתחרה בראשות יגאל אלון וישראל גלילי בתוך מפא"י, שיפגע במימוש ההבטחה שנתן לו אשכול לשינוי שיטת הבחירות. על רקע זה, התפטר משה דיין ב-4 בנובמבר 1964 מן הממשלה.

בדצמבר 1964 הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין אשכול לבן-גוריון, על רקע סירובו של אשכול להקים ועדת חקירה לחקר פרשת לבון. בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נערך העימות הגדול בין אשכול ובין בן-גוריון. בוועידה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראִי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.

בן-גוריון לא ויתר, וב-3 ביוני 1965 העמיד את עצמו לבחירה כמועמד המפלגה לראשות הממשלה,[40] אך מרכז מפא"י בחר את אשכול ברוב גדול. בן-גוריון אסף את תומכיו ונקט בפעולות שפורשו על ידי מתנגדיו כהקמת מפלגה מתחרה. אחרי התפטרות משה דיין מן הממשלה, התפטרו גם שמעון פרס ויוסף אלמוגי, שתמכו בבן-גוריון. בן-גוריון, יחד עם כמה מתומכיו, גורש מן המפלגה שבראשהּ עמד עשרות שנים, על ידי בית דין מפלגתי שבראשו עמד יעקב שמשון שפירא, שגם כינה את בן-גוריון וחבריו "נאו-פאשיסטים". ב-2 בנובמבר עזב בן-גוריון את מפא"י והקים את מפלגתו החדשה, "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י), שהייתה לעובדה קיימת.[41] הנחת מקימי המפלגה הייתה כי היא עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך. לאחר מכן שאף בן-גוריון להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תקבל את עמדותיו בעניין ועדת חקירה משפטית ושינוי שיטת הבחירות. לנושאים אלה נוספה מלחמתה של רפ"י ב"משטר של פחד ורמיה" שבו האשימה את מפא"י. תומכי בן-גוריון חשו בלחצים שהופעלו עליהם במקומות עבודה רבים כדי שיתמכו במפא"י נגד בן-גוריון (ואשר כל עוד בן-גוריון עמד בראש מפא"י – הופעלו כנגד מתנגדיו).

דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל לשעבר, מקבל את פניו של רמטכ"ל צה"ל יצחק רבין, שבא לברכו לרגל יום הולדתו ה-80, בשדה בוקר. צילום של פריץ כהן, 1966.

בבחירות לכנסת השישית ב-1965 זכתה רפ"י רק בעשרה מושבים ונותרה באופוזיציה. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה המפלגה לממשלת ליכוד לאומי בראשות לוי אשכול. ב-1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ואחדות העבודה למפלגה משותפת – מפלגת העבודה. בן-גוריון סירב להצטרף לצעד זה, ונותר בכנסת כסיעת יחיד. בבחירות לכנסת ב-1969 עמד בראש הרשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מושבים אך ב-1970 התפטר מהכנסת וב-1971 הודיע במכתב, שאיננו שייך יותר לרשימה הממלכתית, וכי פרש מפעילות פוליטית.

בשנת 1968 פוצץ מחבל מכונית תופת לא הרחק מביתו של דוד בן גוריון. הוא התכוון לפוצץ אותה בסמוך לבית, אך ניידת משטרה שבמקרה חנתה שם בעת ששוטר סיור הגיע למקום לבדיקה שגרתית, גרמה לו לשנות את תוכניתו.[42] באותה שנה סירב לקבל את פרס ישראל שהוצע לו, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".

מבחינה אישית, אלה היו שנים של דעיכה, במיוחד לאחר מותה של רעייתו פולה ב-1968.[43] את שארית חייו הקדיש לכתיבת זיכרונותיו. בשנים אלו הוא למד יוונית כדי לקרוא את כתבי אפלטון במקורם; החל להתעניין בתרבות הודו ובבודהיזם; זאת לצד אהבתו לתנ"ך. בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלוהים של ברוך שפינוזה, בעוד שהיה רחוק מהיהדות האורתודוקסית.

פטירתו והלוויתו

אתר קבורתם של דוד ופולה בן-גוריון סמוך למדרשת בן-גוריון

דוד בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 (ו' בכסלו תשל"ד) בגיל 87. קבריהם של דוד ופולה בן-גוריון (שנפטרה ב-1968) נמצאים בגן לאומי קבר בן גוריון סמוך למדרשת בן-גוריון, מול נחל צין. בן-גוריון ביקש כי לא יינשאו הספדים על קברו ולא יירו מטחי כבוד בטקס הלוויה.

משפחתו

פולה מונבז ודוד בן-גוריון טרם חתונתם

בשנת 1917, במהלך שהותו בניו יורק, נישא בן-גוריון לפולה מונבז. פולה, אחות במקצועה ופעילה במפלגה הציונית פועלי ציון, לקחה חלק פעיל בפעילותו הציבורית של בן-גוריון והתלוותה אליו בסיורים ובשליחויות.

לזוג בן-גוריון נולדו שלושה ילדים: גאולה (בן אליעזר, לאחר נישואיה), עמוס, שהיה ניצב במשטרת ישראל, ורננה (לשם, לאחר נישואיה), פרופסור למיקרוביולוגיה.

אחד מנכדיו הוא חוקר התקשורת יריב בן אליעזר. שמו הפרטי שימש את בן גוריון כאשר זה פרסם בעיתון דבר מספר טורי דעה בשם העט "ס. ש. יריב" ("סבא של יריב").[44][45]

משפחת בן-גוריון בביתם בתל אביב ב-1929; מימין לשמאל: עמוס, אביגדור (אביו של דוד), גאולה, פולה, רננה ודוד

דעותיו

יחסו ליישוב הישן

בדברים שנשא דוד בן-גוריון בשנת תשי"ג-(1953), במעמד 75 שנה לפתח תקווה נאמר:

"העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עליה ראשונה, שנייה ושלישית - הם מטעים. עלית ביל"ו לא הייתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת-ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית - אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות. ישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים, ועליות אלה, - עליות של בודדים ושל קבוצות שלמות, - היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות, שאנו רואים בהן "התחלת המפעל הציוני"...והדורות הקודמים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו, לפני "בראשית" של הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך-רוחם ומדרכי חייהם".

דוד בן-גוריון דברי פתיחה ל-אם המושבות פתח תקוה, ג. קרסל, הוצאת עיריית פתח תקוה, תשי"ג

יחסו לדת היהודית

יחסו של בן-גוריון ליהדות היה מורכב. הייתה לו אהבה גדולה לתנ"ך, אותו פירש על פי דרכו, והוא הקים את החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה. בפני ועדת פיל ב-1936 טען בן-גוריון: "זכותנו ביחס לארץ-ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת-בלפור. היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא-הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה... אנו בני העם העברי וזו ארץ-מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת". בן-גוריון ראה את מדינת ישראל כממשיכת ממלכת יהודה. הוא הסמיך את מלחמת העצמאות והקמת המדינה למלחמות ישראל בסוף תקופת בית שני (עד תום מרד בר כוכבא). בעיניו המשמעות של תולדות עם ישראל הייתה רק בתקופת ישיבתו בארצו ועצמאותו המדינית, תוך המעטת החשיבות של כל מה שביניהן.

מאז שעלה לארץ ישראל, ביקר בן-גוריון רק פעמיים בבית כנסת: הפעם הראשונה הייתה בעלייה לתורה של נכדו, על פי דרישתם של הוריו, מרי ועמוס. על פי עדותו, הפעם השנייה הייתה ערב הקמת המדינה. לפי גרסה אחרת שלו, היה זה עם התכנסות האספה המכוננת.[30]

בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלוהים כפי ששפינוזה תפס את המושג (הוא אף שוחח עם איינשטיין על הנושא), אם כי היה רחוק מהדת. אניטה שפירא טוענת כי בן-גוריון היה אגנוסטיקן.[46]

עם זאת, בן-גוריון ניהל חליפת מכתבים עם הרב דב צבי רוטשטיין בנושאים פילוסופיים והשקפתיים[47] וכאות הערכה תרם 500 ל"י לישיבתו של רוטשטיין ברמלה. כמו כן, תרם לישיבה בחברון כחלק מתמיכתו בהתיישבות יהודית בעיר.[48] לאחר הפגישה המפורסמת עם החזון איש בשנת 1952, כתב בן-גוריון ביומנו על החזון איש: "יש לו פנים ועניינים של איש רוח... דיבר כל הזמן ברוח טובה ורבת צחוק, בלי זעם קנאי, אם כי בלי ספק יש בו נימה קנאית, אם כי סמויה מן העין".

ב-1947 בן-גוריון שלח לאגודת ישראל את מכתב הסטטוס קוו, בו נקבעו יחסי דת ומדינה במדינה העתידית. מטרת המכתב הייתה לאחד את כל היהודים בארץ סביב רעיון הקמת המדינה, והוא קבע את אופייה של ישראל בנושא זה עד ימינו. בראשית מלחמת העצמאות נעתר לבקשת ראשי היהדות החרדית לדחיית שירותם הצבאי לשלושה חודשים של כ-400 בחורי ישיבה במסגרת הסדר "תורתו אומנותו". עם השנים גדל מאוד היקף השחרור שניתן לתלמידי ישיבות חרדיות ומספרם הגיע לכמה אלפים מדי שנה. ב-1958 נודע על כוונתו של בן-גוריון לשנות את המעמד הקיים של מתן הדחייה (אשר בפועל הפכה לפטור) לתלמידי הישיבות החרדיות. כוונתו הייתה לגייס את כולם מלבד מי שמקדיש את כל חייו ללימוד תורה, שגם הוא ילך לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים. ההצעה עוררה חשש בקרב חלק ממנהיגי הציבור החרדי והדתי, והרב הרצוג שלח לבן-גוריון מכתב בו הביע את דאגתו וביקש "שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באהלה של תורה". על כך בן-גוריון השיב לו: "כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משרות בצבא היא מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, הייתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עלי לציין בשמחה כי בחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלם כשאר צעירי ירושלם. המצב מאז השתנה. בחורי הישיבות רבו".

ביוני 1954 הזהיר בן-גוריון את ראש הממשלה שרת: "אין לנו להפריד הדת והמדינה". הוא נימק זאת בכך ש"קיימת שותפות גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי", וכפי הנראה סבר שהפרדת הדת מהמדינה תיצור קרע בין העם היהודי למדינת ישראל.[49]

בשנות ה-50 תמך בן-גוריון בהגירתם לישראל של בני-זוג וצאצאים לא-יהודים ממשפחות מעורבות, בעיקר ממדינות מזרח אירופה. הוא שלל הליך גיור כלשהו עבורם אף למול הפצרות השרים הדתיים בממשלתו, וטען בתוקף שההזדהות הלאומית והמגורים במדינה הם שהופכים אדם ליהודי. בן-גוריון סבר כי יש לרשום ככזה כל המצהיר זאת בתום לב ואל לה למדינה להתערב בענייני דת; הוא הצדיק רבנים שסירבו לגייר חלק מהעולים שפנו אליהם, באמרו שהללו אינם מתעתדים לקיים אורח חיים דתי.[50] עד 1958 אכן נוהלו הדברים ברוחו, אם כי באופן לא רשמי, והרשויות רשמו כל מהגר שהצהיר על כך כיהודי. ניסיון הממשלה למסד זאת כמדיניות גלויה הוביל לפרישת המפד"ל מהקואליציה ביולי, והמשבר אילץ את בן-גוריון לפנות לחמישים ממי שהגדיר כ"חכמי ישראל" בעת ההיא. מתוך ארבעים-וחמישה שהשיבו, תמכו שלושים ושבעה בהגדרה המקובלת. בינואר 1960 נקבע שיירשם כיהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה."[51]

בשנת 1961 נערך בישראל מפקד אוכלוסין וראשון המתפקדים היה ראש הממשלה בן גוריון. בסעיף הדת ענה לפוקד: "יהודי. לא דת. יהודי. אני אומר, לא דת, אבל יהודי...". כלומר, יהדותו הייתה רק במובן הלאומי ולא הדתי.[52]

בחוגים הדתיים מצויות הערכות שונות כלפיו. הדתיים לאומיים מעריכים אותו על שהקים את המדינה, אך בציבור החרדי היחס אליו שלילי ביותר, בייחוד על פעולותיו לחילון העולים במסגרת כור ההיתוך, ועקב כך הוא לעתים מושווה על ידם לגדולי הצוררים שקמו לעם היהודי וגזרו גזירות נגד הדת. החרדים מרבים להזכיר בלעג את אימרתו "עוד 30 שנה יהיו חרדים רק במוזיאונים".

פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהיה ממבקריו החריפים של בן-גוריון,[53] כתב על שיחה פרטית שהייתה להם בתחילת שנות ה-50 בנושא הפרדת הדת מהמדינה, בה בן-גוריון אמר לו: "אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו. אני שולל הפרדה זו - אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה".[54]

יחסו לשטחי יהודה שומרון ועזה

בספטמבר 1954 כתב בן-גוריון לצעיר שהציע לו לכבוש את יהודה ושומרון: "לא שטח חסר לנו בשלב זה אלא יהודים. וכיבוש שטח נוסף - לא יוסיף יהודים אלא ערבים".[55] בישיבת הממשלה ב-28 באוקטובר 1956, ערב מבצע קדש, התייחס לכיבוש הצפוי של רצועת עזה: "אילו הייתי מאמין בנס, הייתי רוצה שתיבלע בים".[56]

ביום שחרור הר הבית והכותל המערבי במלחמת ששת הימים ב-1967, אמר בן-גוריון כי זהו היום השני הגדול בחייו, שני רק ליום עלייתו לארץ ישראל.[5] בתום המלחמה תמך בן-גוריון בנסיגה "תמורת שלום אמת", מכל השטחים פרט לירושלים ורצועת עזה,[57] וכעבור ארבע שנים חזר על עמדה דומה, לפיה תמורת שלום על ישראל לסגת מכל השטחים פרט לירושלים ולרמת הגולן.[58][59] הוא גם תמך ביוזמת רוג'רס להסדר מדיני ולנסיגה מהשטחים והפציר ב-1970 בראש הממשלה גולדה מאיר לקבלה.[60] כעבור שנתיים, לאחר כישלון יוזמת רוג'רס, הוסיף סייג נוסף בנוגע להתנחלויות בסיני ואמר: "כיום השתנה המצב, המנהיגים הערבים אינם מסכימים לכרות עמנו שלום, וההתנחלות בסיני משנה פני המדבר. אילו הייתה היום הסמכות בידי, לא היתי פוקד על פירוק היישובים ועל החזרת שטחם למצרים".[61] כמו כן, התבטא מספר פעמים ביחס לצורך הדחוף בהתיישבות יהודית נרחבת בעיר חברון, ובין השאר אמר: "יש לדאוג ליישוב גדול וגדל בחברון שתהא מסוגלת במשך הזמן להיות חלק ממדינת ישראל".[63] בתשובה למכתב שנשלח אליו, כתב בן-גוריון: "אם אנו עומדים לפני ברירה - ואנו עומדים בפני ברירה זו - שלמות הארץ או שלום, בעיניי שלום קודם, כי בשטח שהיה בידינו לפני מלחמת ששת הימים יש מקום לכל עם ישראל... יודע אני שלא רק חברון ובית לחם אלא כל הארץ קדושה לנו, וכאשר יבוא משיח ישובו כל היהודים לארץ, אבל לפני בוא משיח - שלום עם שכנינו קודם לתפיסת כל הארץ".[64] נכדו של בן-גוריון, יריב בן אליעזר, סיפר בעניין זה: "הוא הסביר לי ש'בחיים צריך סינתזה בין הרצוי, האפשרי וההכרחי. הייתי רוצה עד הפרת והחידקל, אבל זה לא אפשרי. תמורת שלום אמת נוכל להחזיר את הכל מלבד ירושלים'. אחר כך הוסיף לזה גם את רמת הגולן".[60]

יחסו לשלטון החוק ולמערכת המשפטית

לימודי המשפטים בטורקיה ניכרו לאורך השנים במחשבתו ובתפיסת העולם של בן-גוריון. הוא האמין במרכזיות שלטון החוק כתנאי לקיום חברה צודקת ומתפקדת. את מגילת העצמאות ראה כמסמך בעל תוקף משפטי, עירב בכתיבתה משפטנים מומחים ועיצב את נוסחה הסופי בתבנית זו. אחרי הקמת המדינה התנגד לחקיקת חוקה כתובה, בעיקר משום שגרס, ששיטת המשפט הבריטית מתאימה יותר לאומה, למדינה ולמערכת משפט בהתהוות ובהתעצבות. יש הגורסים שהביא בחשבון גם את התנגדותן של המפלגות הדתיות לחוקה כתובה. בסופו של דבר, תמך בהצעת חה"כ יזהר הררי, שלפיה החוקה תיכתב פרקים פרקים, בדמות חוקי יסוד, שיצטברו ברבות הימים לכדי חוקה כתובה.

כאמור, העדיף את שיטת המשפט הבריטית משום שהסתייג מהמודל האמריקני של הפיקוח המשפטי על השלטון. לבריטניה אין חוקה כתובה, שלדעתו מגבילה את המשטר הפרלמנטרי, ואילו זכותו של בית המשפט העליון בארצות הברית לבטל חוק שנחקק על ידי הקונגרס או הנשיא, נראתה בעיניו כפוגעת בדמוקרטיה, משום שהיא מעמידה אותו מעל למוסדות הנבחרים.[65] לטעמו, שיטת "האיזונים והבלמים" האמריקנית הייתה מושתתת לעתים קרובות על ערכים קיצוניים, המאיימים על יכולתן של מערכות שלטוניות ופוליטיות לתפקד כהלכה. הוא לא חשב שמערכת המשפט יכולה או צריכה להחליף את המערכת הפוליטית בעיצוב החברה, אך תמך בעקרון עצמאות מערכת המשפט. הוא ראה בשופטים רשות שלטונית נפרדת שאינה חלק ממנגנון השלטון, ויש להעניק להם תנאי שכר טובים כדי לשמור על עצמאותם. כך גם גרס בנוגע לעצמאות המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה כתובע כללי.[66] מאבקו לחקירת פרשת לבון באמצעות ועדת חקירה משפטית נכשל מבחינה פוליטית ומעשית, אבל היה, בסופו של דבר, הבסיס לחקיקת חוק ועדות חקירה.

בן-גוריון חשב שזכות הקולקטיב להגן על עצמו גוברת על זכויות הפרט ולכן גם התנגד לתביעתו של גוסטב שוקן את הזכות לחופש מצנזורה על העיתונות, משום שחשב שלמדינה מותר להגן על האינטרסים שלה על ידי שמירת סודותיה.[65]

השפה העברית

לדברי בן-גוריון, הוא עצמו למד עברית מסבו כבר בהיותו בן שלוש.[67] בן-גוריון הרבה להביע דעתו בענייני השפה העברית, לעתים בניגוד לעמדה המקובלת בקרב בלשנים, ופעל להנחיל את גישתו במאמרים ואף בהנחיות מחייבות. בין השאר התנגד לשימוש במילה "אקדמיה", ועקב כך החוק העוסק באקדמיה ללשון העברית קרוי "חוק המוסד העליון ללשון העברית", ללא המילה "אקדמיה" בשמו. ב-1955 קבע, בתפקידו כשר הביטחון, שרק אנשי צבא בעלי שמות עבריים יוכלו לייצג את צה"ל בחו"ל.[68] הוא סבר שבכתיב של מילים שמקורן יווני יש להעדיף את האות סמ"ך על-פני זי"ן, ולכן יש לכתוב מוסיאון ולא "מוזיאון", מוסיקה ולא "מוזיקה" וכדומה. עמדתו זו הופצה כהנחיה למשרדי הממשלה, ובהתאם לכך השתמש משרד הביטחון במשך שנים רבות, אף לאחר פטירתו של בן-גוריון, בכתיב הלא מקובל מוסיאון.[69] הבלשן יצחק אבינרי מתח ביקורת על גישתו זו של בן-גוריון.[70]

בן-גוריון סבר שיש להימנע בדרך כלל מהשימוש במילת היחס "את", שכן אין בה צורך להבנת המשפט, ומיעט להשתמש בה.[71] כחיזוק לעמדתו הביא את המסופר על רבי עקיבא: "חכמינו הרגישו בדבר ור' עקיבא היה משום כך דורש תלי תלים של הלכות על "את" כשם שהוא עשה זאת על "אך" ו"גם". סימן ש"את" אינו נחוץ לגופו."[72] מעמדו הציבורי עורר עניין בעמדתו בסוגיה זו.[73] עם החולקים על בן-גוריון נמנה הבלשן יצחק אבינרי, שגרס כי "בלשון חיה יש הכרח להקפיד על ה"את" לשם בהירות ודיוק", ואף הדגיש: "כל העוקר "את" מתוך המשפט בכוונה ומדעת - כאילו עוקר מפיו שן בריאה".[74]

חוקר התקשורת רפי מן כתב על עיסוקו זה של בן-גוריון: "היה זה חלק מניסיונו המתמשך להיות מעורב אישית בקביעת תקנים לסמלים לאומיים שנועדו לשמש כלים בתהליך כור ההיתוך, לאיחוד ולגיבוש חוויה לאומית משותפת. ... עיסוקו בשאלות הלשון חרג על כן משיח תאורטי. הוא ביקש להתוות דרך ולהשפיע בפועל על דרך השימוש בשפה כחלק מתפישת הממלכתיות."[75]

הנצחה וייצוגיו בתרבות

טקס האזכרה הממלכתי ה-42 לדוד בן גוריון בשדה בוקר, נובמבר 2015
רחוב בן גוריון בברלין
פסל של דוד בן גוריון בראשון לציון
שלט בשדרות בן-גוריון בתל אביב, שבה נמצא ביתו
פסל של בן גוריון עומד על הראש בחוף תל אביב
פסל של דוד בן גוריון בטרמינל 3 בנתב"ג
כיכר דוד בן גוריון בפלונסק, עיר הולדתו

יום פטירתו, ו' בכסלו, נקבע בחוק ליום זיכרון ממלכתי. בהתאם לצוואתו, ביתו בתל אביב, צריפו בשדה בוקר וארכיונו מנוהלים במסגרת "יד בן-גוריון".

בשנת 1976 חוקקה הכנסת את חוק דוד בן-גוריון[76] "לזכרו ולפועלו של דוד בן-גוריון ולהנחלת מורשתו לדורות". מכוח חוק זה הוקמו:

על שמו של בן-גוריון נקראו קריית הממשלה בירושלים, נתב"ג – נמל התעופה בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מדרשת בן-גוריון, רחובות בערים רבות בישראל, בהם שדרות בן-גוריון בתל אביב, שכונות בערים כגון חולון, עכו, לוד ושדרות ובתי ספר. במרכז העיר ברלין רחוב על שמו.

על בן-גוריון נכתבו שירים עבריים רבים, בהם "זכריה בן עזרא" שנכתב על ידי יעקב אורלנד, הולחן על ידי משה וילנסקי והושר על ידי שושנה דמארי ואחרים;[77] "בלדה לבן-גוריון" (נכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע לראשונה על ידי להקת פיקוד מרכז)[78]; והשיר "בן גוריון" אשר נכתב, הולחן ובוצע על ידי מתי כספי ושלמה גרוניך).[79]

ב-2012 העלה התיאטרון הקאמרי את מחזהו של א"ב יהושע "הֲיֵלְכו שניים יחדיו?" אודות סדרת המפגשים בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי ב-1934, שבהם ניסו השניים להגיע להסכם על שיתוף פעולה בחזית ציונית אחידה. המחזה זכה בפרס המחזה המקורי הטוב לשנת 2012 ומחברו בפרס המחזאי המקורי.

בעיר הולדתו פלונסק, נקראה כיכר על שמו.

דוד בן-גוריון בקריקטורות

יהושע אדרי
ה..."רודף שלום"..., 1939

מכתביו

על חיבוריו זכה בן-גוריון פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתשי"א (1951) ובתשל"א (1971)

ראו גם

חדרו של דוד בן-גוריון בצריף בן-גוריון, צריף המגורים בקיבוץ שדה בוקר, אשר שימש את דוד בן-גוריון ואת אשתו פולה בשנים 19531973.

לקריאה נוספת

מחקרים

  • Ben-Gurion: the biography of an extraordinary man (Doubleday, 1959), Robert St. John
  • Robert St. John, Ben-Gurion: a biography (Doubleday, 1971)

מאמרים

ספרות יפה

קישורים חיצוניים

מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ מלבד פסק זמן בן שנתיים, בשנים 19531955, שבהן החליפו משה שרת בתפקיד ראש הממשלה
  2. ^ 2.0 2.1 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 18.
  3. ^ ynet, האם היה לבן גוריון אח תאום?, באתר ynet, 16 באפריל 2003
  4. ^ 4.0 4.1 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 25-22.
  5. ^ 5.0 5.1 פנחס יורמןבן גוריון ליד הכותל: "יום גדול לעם היהודי כולו", דבר, 9 ביוני 1967
  6. ^ ר' מיכאל בר-זוהר, "בן גוריון", עמ' 55
  7. ^ שם, עמ' 56, וכן ישראל שוחט, ספר השומר עמ' 12
  8. ^ 8.0 8.1 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 34-31.
  9. ^ תולדות חייו באתר הכנסת
  10. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 39-35.
  11. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 43-42.
  12. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 47-43.
  13. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 50, 52.
  14. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 59-58.
  15. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 66-64.
  16. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 78.
  17. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 61.
  18. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 74-73.
  19. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 87-85.
  20. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 89-88.
  21. ^ 21.0 21.1 אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 94-93.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 בן גוריון, דוד, לקסיקון מונחים באתר הכנסת.
  23. ^ 23.0 23.1 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 107-102.
  24. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 110.
  25. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 111.
  26. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 113.
  27. ^ 27.0 27.1 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 115-114, 120-119.
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 126-124.
  29. ^ 29.0 29.1 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 122.
  30. ^ 30.0 30.1 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 129.
  31. ^ הסמינר של בן גוריון, באתר סמינר 2.0 לעדכון תפיסת הביטחון מיוזמת מכון ראות.
  32. ^ תומר פרסיקו, מגילות העצמאות ונישואים אזרחיים בימי הקמת המדינה, לולאת האל, ‏2013-04-16
  33. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 149.
  34. ^ צור, ירון (20019. קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, 1943–1954, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ועם עובד; פיקאר, אבי (1999).
  35. ^ ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים. עיונים בתקומת ישראל - מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל.
  36. ^ עיר: המרכז למורשת בן-גוריון. כרך 9, עמ' 338–394.
  37. ^ סרטונים נתן אקסלרוד, הפגנת "חרות" נגד השילומים, 1952, אוסף יומני כרמל באתר YouTube
  38. ^ "אני מבקש רק חופשה". מסמכי בן גוריון נחשפים, באתר ynet, ‏13.06.13
  39. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 171.
  40. ^ ראו מגזין מזכר
  41. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 186.
  42. ^ המקומון תל אביב, גיליון 570, 11 באפריל 2013, עמוד 33. ראיון עם סגן ניצב בדימוס אלי יהב, קצין במשטרת תל אביב, לרגל הענקת אות יקיר העיר.
  43. ^ אורי משגב, דוד בן-גוריון, הדעיכה, "הארץ", 4 באפריל 2012
  44. ^ רפי מן, לא יעלה על דעת, הד ארצי, 1998, עמ' 209
  45. ^ ס. ש. יריב, שמות ותכנים, דבר, 14 בספטמבר 1956, המשך, המשך.
  46. ^ אניטה שפירא, "על השתיקה", בתוך כיוונים חדשים גיליון 28 (יוני 2013), עמ' 23
  47. ^ התכתבות ביניהם מובאת בספרו של שלמה אהרונסון על בן-גוריון, "מנהיג הרנסאנס ששקע", עמ' 83 ואילך.
  48. ^ בן גוריון תרם לישיבת חברון, דבר, 22 בנובמבר 1968.
  49. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 158.
  50. ^ סרטונים "מדיניות הגיור של מדינת ישראל", בביצוע ד"ר נתנאל פישר, סרטון, באתר YouTube
  51. ^ אורלי אילני, שאלת "מיהו יהודי" בחוק השבות, המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
  52. ^ Ariel V (7 במאי 2010), היהדות של דוד בן גוריון, בדיקה אחרונה ב-12 במאי 2017 
  53. ^ אלוף בןהאם בן גוריון הקדים את שלמה זנד?, באתר הארץ, 16 ביוני 2013
  54. ^ ישעיהו ליבוביץ, "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", עמ' 173 בהערה שם; וראה גם את עדותו של ליבוביץ בסרטון וידאו
  55. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 165.
  56. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 169.
  57. ^ בן גוריון: "הייתי מחזיר כל השטחים פרט לירושלים ועזה", דבר, 22 ביוני 1967
  58. ^ דוד בן-גוריון, בן גוריון - על תנאיו לנסיגה, מעריב, 11 במאי 1971
    "יש להחזיר כל השטחים מלבד ירושלים והגולן", מעריב, 16 במאי 1971
  59. ^ מיכאל בר זהר, בן גוריון - האיש מאחורי האגדה, תל אביב: עם עובד, פרק כ"ח, עמ' 556-557.
  60. ^ 60.0 60.1 אורי משגבבן-גוריון, הדעיכה, באתר הארץ, 4 באפריל 2012
  61. ^ יוסף עברון, לא הייתי מורה היום על התיישבויות והחזרת שטחיהן לערבים, "בתעש", אוגוסט 1972
  62. ^ אליקים העצני, על קבר בן-גוריון, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 10 בדצמבר 2006
  63. ^ חגי אשדב"ג בעד יישוב יהודי גדול בחברון כחלק ממדינת ישראל, דבר, 22 באוגוסט 1972; ראו גם: בן גוריון תרם לישיבת חברון, דבר, 22 בנובמבר 1968; דוד בן-גוריון, "אחותה של ירושלים", בתוך: עודד אבישר (עורך), ספר חברון, כתר, תש"ל-1970, עמ' 15-14.[62]
  64. ^ מכתב לשמואל סקורניק, שדה בוקר, 27 באוקטובר 1970, ארכיון בן-גוריון, המכון למורשת בן-גוריון
  65. ^ 65.0 65.1 אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 155.
  66. ^ יחיעם ויץאזרח מספר אחת | "התפיסה האזרחית של דוד בן גוריון", באתר הארץ, 16 בספטמבר 2009
  67. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 16.
  68. ^ רק בעלי שמות עבריים ייצגו את צה"ל בחו"ל, דבר, 19 ביוני 1955.
  69. ^ דוגמה: יחידת המוסיאונים - משרד הביטחון, מעריב, 28 במאי 1986
  70. ^ יצחק אבינרילא עבדי יונית אנו, על המשמר, 21 במאי 1953
  71. ^ ד. ב. ג.בלא את, דבר, 14 באוגוסט 1953
  72. ^ עוד על המילה 'את': יש בה בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות, באתר "הבלוג של דוד בן-גוריון"
  73. ^ דוגמה: ב. ס., משבר ודקדוק, מעריב, 17 באוקטובר 1950
  74. ^ יצחק אבינרי, יד הלשון, הוצאת יזרעאל, 1964, הערך "את חסרה", עמ' 61-57
  75. ^ רפי מןהזי"ן הגרמני הארור והמכוער שאתם משתמשים בו, באתר הארץ, 1 במאי 2017
  76. ^ חוק דוד בן-גוריון, התשל"ז-1976, ס"ח 831 מיום 2 בדצמבר 1976
  77. ^ מילות השיר "זכריה בן עזרא" והאזנה לו, באתר זמרשת
  78. ^ מילות השיר "בן גוריון (מילים: יורם טהרלב)", באתר שירונט
  79. ^ מילות השיר "בן גוריון (מילים: שלמה גרוניך)", באתר שירונט
  80. ^ המכתבים נכתבו בין השנים 1942-1918
  81. ^ ראה: אלכסנדר ס. שכטמן, דוד בן גוריון: יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל, באתר "אקטואלי", 5 בדצמבר 2011
  82. ^ ביקורת: גבריאל שפר, דוד בן-גוריון כמנהיג מעצב (על מה שיש ומה שאין בכרך ההנצחה של בן-גוריון), עיונים בתקומת ישראל 7, 1997, עמ' 600-583
  83. ^ ביקורת: טוביה פרילינג, בין עצמה לדעת: בעקבות שלמה אהרונסון, דוד בן-גוריון – מנהיג הרנסאנס ששקע, ישראל 3, 1993, עמ' 21–56
  84. ^ ביקורת: אלה בלפר, מי מפחד ממשיחיות?, עיונים בתקומת ישראל 14, 2004, עמ' 609-605.; יחיעם ויץ, [ביקורת], ציון 70 (4), 2005, עמ' 579-575
  85. ^ ביקורת: שלמה רז, [ביקורת], מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 30, 1989, עמ' 104-102.
  86. ^ ביקורת: מנחם קאופמן, [ביקורת], יהדות זמננו ד', תשס"ח, עמ' 347-343.
  87. ^ ביקורת: שלמה רז, [ביקורת], מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 28-29, 1988, עמ' 156-153; יחיעם ויץ, דוד בן-גוריון - ממנהיגות המעמד למנהיגות העם, זמנים 29, 1988, עמ' 96-94.
  88. ^ ביקורת: צבי גנין, קרב הענקים: דוד בן-גוריון, חיים וייצמן ואבא הלל סילבר במאבק על הנהגת התנועה הציונית בשנות הארבעים, עיונים בתקומת ישראל 15, 2005, עמ' 511-507.; דן גלעדי, ‏האומנם רק 'איש ריב'?, ישראל ‏8, 2005, עמ' 159-145 ; אביתר פריזל, ‏הכול תלוי בנקודת הראות: דרכו של בן-גוריון בשנות הארבעים, ישראל ‏8, 2005, עמ' 170-161 ; מתתיהו מינץ, ‏בן-גוריון ומעורבותה של ברית המועצות במאמץ לכונן ממלכתיות יהודית בארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה, ישראל ‏8, 2005, עמ' 182-171 ; מתתיהו מינץ, בראי עקום: יחסי בן-גוריון – סנה בשנות מלחמת העולם השנייה וסמוך לאחריה, 1946-1940, ישראל 14, 2008, עמ' 192-184
  89. ^ ביקורת: אברהם סלע, בן-גוריון מאמץ את נוסחת הכח, זמנים 26, 1987, עמ' 122-120.
  90. ^ ביקורת: יחיעם וייץ"בן גוריון של שמעון פרס": שגרתי ורווי בעיות, באתר הארץ, 20 בפברואר 2012
  91. ^ ביקורת: תום שגב"המנהיג והתקשורת": אקרא לגנב ואעשה אותו לשומר, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2012
  92. ^ ביקורת: זהר שגב, [ביקורת], ציון 71 (4), 2006, עמ' 532-526
  93. ^ ביקורת: אבנר הורוביץ, חיפוש אחר הנקודה הארכימדית, עיונים בתקומת ישראל 6, 1996, עמ' 603-601
  94. ^ ביקורת: תום שגבמדוע בן-גוריון חיפש מכון לחידוש הנעורים, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2013
  95. ^ ביקורת: שלמה אהרונסון, ‏האש שדעכה, קתדרה 123, מרץ 2007, עמ' 184-181.
  96. ^ שלמה נקדימוןמהם מאפייני אישיותו המיוחדת של דוד בן-גוריון, באתר הארץ, 20 במאי 2015
דוד בן-גוריון - תבניות ניווט
הקודם:
-
יושב ראש מפא"י הבא:
משה שרת
הקודם:
משה שרת
יושב ראש מפא"י הבא:
לוי אשכול