דוד ברגלסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוד ברגלסון
David Bergelson with son Lev.jpg
דוד ברגלסון עם בנו לוי, תחילת שנות ה-20
לידה 12 באוגוסט 1884
אוחרימוב, אוקראינה
פטירה 12 באוגוסט 1952 (בגיל 68)
מוסקבה, ברית המועצות
מדינה האימפריה הרוסית, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דוד בֶּרְגֶלְסוןיידיש: דוד בערגעלסאָן; ברוסית: Давид Бергельсон; בכתב לטיני: David Bergelson) ‏(12 באוגוסט 1884 - הוצא להורג ב-12 באוגוסט 1952, עם יתר הרוגי המלכות בברית המועצות) היה מחזאי וסופר יידיש יליד אוחרימוב, ליד אומן באוקראינה. במסגרת חיסולהּ של הצמרת הרוחנית היהודית בברית המועצות על ידי סטלין נמנה ברגלסון עם 13 הנאשמים בתהליך משפטי סגור ומבוים, בדומה להליך מקביל הידוע בשם "משפט הרופאים", שבו נאשמו בכירי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי בלאומנות יהודית וריגול לטובת המערב. ב־12 באוגוסט 1952 הוצא להורג עם רבים מחבריו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגלסון גדל במשפחה חסידית, אך זכה לחינוך כללי אוניברסלי נוסף על השכלתו התורנית. הוא למד רפואת שיניים, אך לא עסק במקצוע זה[1].

ברגלסון החל לכתוב בעקבות ניסיון ההפיכה הכושל ב־1905, בתחילה בעברית ואחר כך ברוסית, אך זכה להכרה רק כשכתב ביידיש. בכתיבתו הושפע בעיקר מצ'כוב, והִרבה לכתוב על צעירים מיוסרים ועל חיי השטעטל. בקיץ 1909 התפרסם בהוצאת "פראגרעס" בוורשה ספרו הראשון: הסיפור 'ארום וואָקזאַל' ('ליד התחנה' או 'מסביב לבית הנתיבות'), שעורר סנסציה בעולם הספרות היהודית.[2]

ב־1917 ייסד בקייב את "אוונגרד – הליגה לתרבות יידיש". הוא כתב בקביעות לשבועון האמריקני ביידיש "פארווערטס".

ב־1921 עקר ברגלסון לגרמניה, שם חי בברלין שנחשבה למרכז ספרות היידיש. בעקבות הפרעות ביהודי אוקראינה (1917-1920) הוא כתב את הסיפור 'שני רוצחים'. ב־1926 פרסם מאמר בשם "שלושה מרכזים", ובו טען כי ברית המועצות, ולא ארצות הברית או פולין, היא משכנה לבטח של התרבות היידית.

ב־1933, לאחר עליית היטלר לשלטון, נמלט לרוסיה, שם כתב ביידיש לעיתונים קומוניסטיים. במהלך מלחמת העולם השנייה נטל חלק בוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שניסה לסייע למאמצי המלחמה של ברית המועצות נגד גרמניה הנאצית. ב־1949 נעצר וב־1952 הוצא להורג. לאחר מות סטלין זכה לרהביליטציה, וכתביו פורסמו מחדש ברוסיה ב־1961.

בנו היחיד, לוי (לב) ברגלסון, היה פרופסור לביוכימיה במוסקבה ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

לוח זיכרון ב"גן תשי"ב" לזכרם של הרוגי המלכות בברית המועצות בשכונת רסקו בירושלים

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1909 - אַרום וואָקזַאל ("ליד התחנה" או "מסביב לבית הנתיבות"), נובלה
  • 1913 - נאָך אלעמען ("ככלות הכל") - נובלה
  • 1920 - אָפגאנג
  • 1925 - מידת הדין (מידאס האדין) - רומן
  • 1926 - שלושה מרכזים" - מסה
  • 1928 - שטורמטעגען (ימי סערה) -סיפורים קצרים
  • 1932 - בַאם דנייעפער (על הדנייפר)
  • בירעבידזשאַנער ערציילונג
  • 1937 - פענעק - רומן אוטוביוגרפי
  • 1947 - נַייע דערציילונגען (סיפורים חדשים)

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרינץ ראובני (הנסיך ראובני)
  • די ברויט-מיל:דער טויבער

יצירותיו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דוד ברגלסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ט' עמוד 440
  2. ^ על כך ראו נחמן מייזלדוד ברגלסון: (75 שנה להולדתו; 50 שנה להופעת ספרו הראשון), על המשמר, 18 בספטמבר 1959, המשך; ש. שפירא, "פגישות עם דוד ברגלסון: (זכרונות בן-עיר)", בצרון, שנה לב, ג (תשל"א), עמ' 213–214.
  3. ^ הצגת החמישים "לא אמות כי אחיה" בהבימה, דבר, 14 בדצמבר 1944
  4. ^ ראובן בן יוסף, אמן המופת של הסיפור הקצר, בתוך: נתיב, גיליון 77, 6/2000, עמ' 105-106
P vip.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.