דוד ברגמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוד ברגמן
אין תמונה חופשית
לידה 1931
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 במרץ 2018 (בגיל 87 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 6 במרץ 2018 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אורה זיטנר (העשור של 19802018) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דוד ברגמן (1931 - 6 במרץ 2018) היה במאי ואיש תיאטרון ישראלי[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגמן נולד למשפחה יהודית אתאיסטית בפריז. אביו התגייס לצבא הצרפתי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בן 11.מאז שעבר אביו לחיות עם אשה אחרת לא היו השניים בקשר רציף. ביולי 1942, במסגרת גירוש היהודים מפריז, תפסו הנאצים את אמו ושלחו אותה ברכבת לאושוויץ, שם נספתה כעבור שבועיים. ברגמן הסתתר תחילה אצל שכנה, ואחר כך אצל קרובי משפחה שמסרו אותו לארגון יהודי מחתרתי שהסתיר אותו בכפר נוצרי, שם חי בזהות בדויה.

כעבור זמן מה נלקח מהכפר לשווייץ על ידי ארגון הצלה יהודי. עם הגעתו לקה בדיפטריה ואושפז בבית חולים. כששוחרר עבר לבית יתומים בז'נבה, ואחת מנשות הקהילה היהודית טיפלה בו בסופי השבוע. בעקבות פגישה עם חיל מהבריגדה היהודית החליט לעלות לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער וביוני 1945 הגיע לכפר הנוער בן שמן.

את הקריירה החל כשהתגורר בקיבוץ נחשון, וראה בלוח המודעות הודעה על קורס במאים בגבעת חביבה. ולאחר דין ודברים עם הקיבוץ אושר לו לצאת לקורס. לאחר מכן התגייס ברגמן לצה"ל והחליף את גיורא מנור בתור מפקד להקת הנח"ל שם ביים אנשי תרבות רבים כמו יוסי בנאי ונחמה הנדל[2]. לאחר שהשתחרר מהצבא בשנת 1957, ביים את התוכנית הראשונה של תיאטרון סמבטיון, "הצילו, שרפה ב-14 בתים"[3].

כשהוא בן 27, ונסע ללמוד בשטרסבורג בימוי טלוויזיה וכמו כן למד תיאטרון בפריז ובברלין. כשחזר לארץ הצטרף לתיאטרון חיפה, שם ביים את ההצגות "היורש" מאת משה שמיר[4], ו"בן ערובה" מאת המחזאי האירי ברנדן ביהאן[5]. ושימש כעוזר במאי במחזה "קרנפים" מאת אז'ן יונסקו[6].

בסוף 1963 ביים פסטיבל לזמר ולמחול באצטדיון קריית חיים[7].

בשנת 1966 ביים ב"הבימה את "הערב יונסקו", אוסף של ארבע מחזות קצרים של המחזאי אז'ן יונסקו. בעקבות ההפקה קיבל מלגה ממשרד התרבות הצרפתי, בהמלצת יונסקו שבא לישראל לצפות בהפקה, ועבר לפריז. שם למד וביים מספר מחזות[8]. בסוף 1969 הוזמן לנהל תיאטרון חדש בעיר אנטוורפן. שם ביים את המחזה של ליליאן אטלן "מר סליק ומחלת היבשה", על ארבעה ילדים ששרדו בגטו בסמן השואה וחייל גרמני שתפס אותם[9]. בסוף 1971 חזר לישראל וביים את "מר סליק ומחלת היבשה" בהפקה של גיורא גודיק[10].

בשנת 1974 ביים את "מק-בת" (גרסה של אז'ן יונסקו למקבת' של ויליאם שייקספיר) ב"הבימה"[11].

בשנת 1983 ביים את המחזה "המלך הצבי", מאת פייר בארביא בתיאטרון באר שבע[12], וביים את המחזה "ידיים מזוהמות" מאת ז'אן פול סארטר, בתרגום יהושע סובול ב"הבימה"[13].

ברגמן לימד בבית הספר בית צבי ושימש כמנהל המוסד במשך תשע שנים (1972–1981)[14]. בשנות השבעים הוא היה שותף בעשיית הסרטים התיעודיים "המכה ה-81" (אשר היה מועמד לפרס אוסקר לסרט התעודה הטוב ביותר ב-1975) ו"הים האחרון" על בית לוחמי הגטאות, שזיכה אותו ואת חיים גורי בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.

סיפור חייו תועד בסרטו הדוקומנטרי של מיכה שגריר "כמו מלכת אנגליה" שהוקרן ב 2010 בפסטיבל הקולנוע ירושלים[15]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגמן נישא טרם מלאו לו עשרים לרינה, והיה נשוי לה 35 שנה עד לפטירתה בשנת 1985. לזוג שלושה בנים, בהם הבמאי יהלי ברגמן.

ברגמן התגורר בנאות אפקה בתל אביב. בת זוגו הייתה הזמרת אורה זיטנר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר למנויים בלבד מיה אשרי ונירית אנדרמן, מת הבמאי ואיש התאטרון דוד ברגמן, באתר הארץ, 7 במרץ 2018
  2. ^ לאה פורת, הצגת להקת הנח"ל, למרחב, 10 באפריל 1958
  3. ^ להקה סאטירית חדשה בתל־אביב, למרחב, 27 במאי 1957
    ש. יהודה, אבל קלעו למטרה!, קול העם, 2 באוגוסט 1957
  4. ^ תיאטרון חיפה מעלה את "היורש", למרחב, 6 בנובמבר 1963
    העונה השלישית בתאיטרון חיפה, קול העם, 15 בנובמבר 1963
  5. ^ חיים גמזו, אמש בתיאטרון "בן־ערובה" – בתיאטרון העירוני בחיפה, הארץ, 7 במאי 1963
  6. ^ חיים גמזו, <<קרנפים>> בתיאטרון החיפני, הארץ, 4 במאי 1962
  7. ^ פסטיבל עממי לזמר ולמחול, הארץ, 26 בספטמבר 1963
  8. ^ משה בן-שאול, "מר סליק- וחולי היבשת" וכוונותיו של במאי צעיר, מעריב, 13 בספטמבר 1971
  9. ^ ק. גרינבואם, בוגגן מביים באנטוורפן מערכון מימי השואה, מעריב, 6 בנובמבר 1970
  10. ^ יעקב העליון, "מר סליק" - מסע טראגי בין עבר, הווה ועתיד, מעריב, 11 בנובמבר 1971
    עדית זרטל, אחרי בכורה - המסע אל המוות, דבר, 26 בדצמבר 1971
  11. ^ ורדה צ'צ'יק, רצח של פרפרים, על המשמר, 18 בדצמבר 1974
    טלילה בן-זכאי, מחזה על יצר השלטון, מעריב, 8 בדצמבר 1974
  12. ^ שוש אביגל, תיאטרון - בורקאס רנסאנס, כותרת ראשית, 27 באפריל 1983
    אמיר רוזנבליט, "המלך הצבי" קומדיה בסגנון הדל'ארטה" בבאר-שבע, דבר, 15 במרץ 1983
  13. ^ ידיים מזוהמות, באתר ארכיון "הבימה"
  14. ^ "בר מצווה" לביה"ס לאמנות הבמה והקולנוע, דבר, 27 במרץ 1973
  15. ^ כמו מלכת אנגליה, בפסטיבל הקולנוע ירושלים.