דוד גינצבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "דוד גינצבורג" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו דוד גינצבורג (פירושונים).
ברון דוד גינצבורג
שלט אצולה של ברון דוד גינצבורג, אקס ליבריס מספריית דוד גינצבורג
"עשרים וארבעה ספרי הקדש", חברת מוציאי לאור תורת יהוה התמימה, לונדון 1894. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 5

הברון דוד גינצבורגרוסית: Барон Давид Горациевич Гинцбург ;‏ 5 ביולי 1857 קמניץ-פודולסקי22 בדצמבר 1910 סנקט פטרבורג) – מזרחן, סופר ומנהיג ציבור יהודי ברוסיה, בנו של הוראצי גינצבורג ונכדו של יוסף גינצבורג.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד גינצבורג נולד במשפחה יהודית של בנקאים ידועים, אחת המשפחות היהודיות המעטות שנשאו תואר אצולה באימפריה הרוסית.

את חינוכו קיבל גינצבורג בבית. מוריו לשפות שמיות היו החוקרים שניאור זק"ש ואדולף נויבאואר. לאחר מכן למד מזרחנות ומדעי היהדות באוניברסיטאות של פריז, סנקט-פטרבורג וגרייפסוואלד.

ב-1886 הוציא לאור ספר מחקרים ראשון שלו, אוסף שירי משה אבן עזרא ספר הענק (ספר התרשיש) ופירוש לתרגום מערבית של השירים מהספר. ב-1903, ביחד עם ולדימיר סטאסוב, הוציא לאור בברלין ספר "אורנמנט יהודי עתיק" ("L'ornement hébreu") מחקר מקיף שמביא דוגמאות לאורנמנט יהודי מתוך כתבי היד עתיקים של קהילות יהודי תימן, סוריה וצפון אפריקה. הוא ערך קטלוג של כתבי היד במכון לשפות מזרחיות של משרד החוץ הרוסי. מחקריו פורסמו בכתבי עת שונים כמו בטאון המחלקה המזרחית של האגודה האימפריאלית לארכאולוגיה, Revue des Études Juives, המליץ, Revue Critique, ראזסוויט.

האוסף של דוד גינצבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרייה האישית של דוד גינצבורג הייתה אחת הספריות הפרטיות הגדולות באירופה, האוסף כלל 14 אלף ספרים, 45 אינקונבולות וכתבי יד נדירים בשפות שמיות שונות (בהם מעל אלפיים כתבי יד עבריים ועוד כאלף כתבי יד בערבית). את הספרים התחילו לאסוף עוד סבו ואביו של דוד, את חלק המשמעותי אסף דוד בעצמו.

רשימה החלקית של פרטי האוסף:

באוסף הזה ניתן לראות את הנאמנות העמוקה של ברון דוד גינצבורג לספרות עם ישראל.

לאחר פטירתו של הברון דוד גינצבורג ב-1910 אליעזר בן יהודה ופעילים אחרים יצרו קשר עם ברונס מתילדה במטרה להביא את האוסף לארץ ישראל. במאי 1917 נחתם חוזה לרכישת האוסף בין הרוסים לבית הספרים הלאומי בירושלים תמורת חצי מיליון רובל. הרכישה מומנה בכספי תרומות של ציונים רוסים. עם העברת הכסף כל פרטי האוסף: ספרים, אינקונבולות וכתבי יד נארזו והוכנו לשליחה לארץ ישראל. אך העברת המשלוח התעכבה עקב מלחמת העולם הראשונה. לאחר מהפכת אוקטובר השלטונות אסרו הבולשביקים את הוצאת האוסף, הוא הולאם והועבר לספרייה הממלכתית של רוסיה. גם אחרי התפרקות ברית המועצות סירבו שלטונות רוסיה להעביר את האוסף לידי ישראל, גם אחרי שישראל השיבה בעלות על חצר סרגיי לידי רוסיה. ב-1992 בוצע צילום חלק גדול מכתבי היד והספרים שבאוסף, שאיפשר לחוקרים לעיין בהם.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד גינצבורג נודע בפעילות הציבורית הרחבה שלו. בין התפקידים הציבוריים שמילא היו יושב ראש קהילת יהודי סנקט פטרבורג, חבר בהנהלת חברת מרבי השכלה והאגודה למלאכה מקצועית, יו"ר הוועד המרכזי של יק"א, מייסד האגודה לחקר המזרח, יו"ר אגודת "חובבי שפת עבר", אחד מעורכי אנציקלופדיה היהודית בשפה רוסית ותרם חלק גדול למימון הוצאתה לאור.

השתתף בארגונים אקדמיים שונים ברוסיה ובצרפת.

ייסד "קורסים גבוהים למדעי המזרח", שהיו בעצם המוסד האקדמי היהודי הראשון ברוסיה והיה לרקטור הראשון שלו, כמו כן לימד שם ספרות תלמודית, ספרות רבנית, ספרות ערבית, בלשנות שמית ופילוסופיה דתית של ימי הביניים.

עסק רבות גם בפעילות פילנתרופית, כמו אביו וסבו לפניו. הגן על זכויות יהודים ברוסיה, תרם לארגוני צדקה, בתי יתומים ובתי תמחוי יהודים.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד גינצבורג היה נשוי למתילדה ולהם שלושה ילדים: יבגני (גינו), סופיה, יוסף (יוסל).

תואר ברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוכס הגדול של הסן לודוויג III (אח של אשת הקיסר הרוסי) העניק את התואר 'ברון' לאביו ולסבו של דוד גינצבורג בתחילת שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. ב-1879 אביו וסבו קיבלו אישור מיוחד של הצאר אלכסנדר השני להשתמש בתואר הזה בתחומי האימפריה הרוסית ולהוריש אותו לצאצאיהם, הודות לתרומתם לרוסיה. כלומר דוד היה ברון גינזבורג השלישי.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דוד גינצבורג בוויקישיתוף