דוד דרעי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוד דרעי
David deri.jpg
לידה 24 ביוני 1975 (בן 43)
ירוחם, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאי קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות סלאח, פה זה ארץ ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דוד דרעי (נולד ב-11 בדצמבר 1975) הוא במאי, תסריטאי ומפיק ישראלי. בינואר 2015 נבחר לאחד מ"מאה המשפיעים על התקשורת הישראלית" על ידי עורכי המוסף "פירמה" של העיתון "גלובס". במאי 2017 זכה בפרס הבימוי הטוב ביותר לסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" במסגרת התחרות הישראלית של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי "דוקאביב" ו"פיפרסקי" - ההתאחדות הבינלאומית של מבקרי הקולנוע. באוקטובר 2017 זכה הסרט בבימויו, אשר מספר גם את סיפורו האישי, בפרס הסרט הטוב ביותר לשנת 2017 בטקס פרסי פורום היוצרים הדוקומנטריים.

יצירות רבות של דרעי, כגון "גם בירוחם יש היפר-נטו", "עכשיו תורי", "חתה יסבח סבח", "תגיד אמן" ו"סאלח, פה זה ארץ ישראל", חשפו ויצרו דיון מעמיק בסיפורן של עיירות הפיתוח בישראל וירוחם בפרט, עולי צפון אפריקה והמרחק, במובניו הרבים, בין המרכז והפריפרייה. מלבד זאת, דרעי יצר וביים סדרות תיעודיות, בין היתר בנושאים כמו הקצנת האיסלם באירופה, משבר עולם העיתונות בישראל, גיבורי התרבות של ישראל והשסעים בחברה הישראלית. הסדרות שודרו בערוצים הטלוויזיה המסחריים בישראל ועוררו הדים רבים, ביניהן "אללה אסלם", "אבודים", "הרצל פינת רפאלי", "המפצחים", "העם הנבחר", ו"תקוות גדולות".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד דרעי נולד בירוחם והוא בן זקונים למשפחה בת עשרה אחים ואחיות. הוריו וחמשת אחיו עלו ארצה אל עיירת הפיתוח ממרוקו בשנת 1963. הוא סיים את לימודי הקולנוע במכללה האקדמית ספיר בשנת 2000.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביים את הדרמה "חתה יסבח סבח", בהשתתפות ריימונד אבקסיס ויעל אבקסיס, אורי גבריאל ואבי גרייניק, אשר זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2005 לדרמה המקורית הטובה ביותר, ובפרס השחקנית הטובה ביותר. את התסריט לדרמה כתב בשיתוף עם אורי ויסברוד.

בשנת 2005 הפיק (ביחד עם רות לב-ארי) וביים את הסרט התיעודי האישי "תגיד אמן", בו תיעד במשך חמש שנים, שלב אחר שלב, את יציאתו מהארון בפני משפחתו - משפחה דתית מירוחם. הסרט נבחר לאחד מחמשת הסרטים התיעודיים הטובים של 2005 על ידי האקדמיה הישראלית לקולנוע ומוקרן בפסטיבלים בינלאומיים רבים.

ב-2006 ביים את הסרט התיעודי "כבר לא אחמד" המביא את סיפורו של אחמד חמדון-מידן שדה, בדואי צעיר ששינה את זהותו מקצה לקצה והפך לחבר קיבוץ. הסרט, אשר מהווה הצצה אל משבר הזהות החריף שפוקד את בני הדור הצעיר בחברה הבדואית, זכה לביקורות אוהדות, שודר בתחנות טלוויזיה רבות בעולם ואף הוקרן באורח נדיר בכמה ממדינות ערב במסגרת שידורי אל-ג'זירה.

הפיק את הסדרה התיעודית "דרומה", בבימויים של דורון צברי וג'ולי שלז, את הסרט התיעודי "מלך הרייטינג", שביים דורון צברי על דודו טופז, וכן את הסרט התיעודי "הנדון: אורי אבנרי", שביים יאיר לב. ב-2008 הפיק את הסרט התיעודי האישי "הוגו 2" בבימוי יאיר לב.

משנת 2004 החל מביים כתבות תחקיר ומגזין בתוכנית "עובדה עם אילנה דיין", ב-2002 היה עורך המשנה של "המוסף", תוכנית התרבות של ערוץ 8 – העונה השנייה, ובמסגרת זו ביים סרט דיוקן על השחקנית רונית אלקבץ. ב-2001 ביים עבור זכיינית ערוץ 2, טלעד, את הסרט התיעודי "עכשיו תורי" המספר את סיפורם של צעירים מירוחם שנבחרו להשתתף כשחקנים בסדרת הדרמה "המשאית" לצדם של שחקנים מוכרים.

ב-2007 יצר, כתב וביים את סדרת הדוקו-דרמה "המפצחים" (5 פרקים) אשר שודרה בערוץ 2, קשת, ועסקה בפענוח פשעים מורכבים בידי חוקרי משטרה.

ב-2008 יצר, כתב וביים את הסדרה התיעודית "הרצל פינת רפאלי" (5 פרקים). במסגרת הסדרה יצא דרעי למסע היסטורי אישי-ביקורתי אל גיבורי התרבות בששים שנות קיומה של המדינה, ובאמצעותם בחן את השינויים התרבותיים והערכיים שהתחוללו בישראל בתחומי הבידור, היופי והפוליטיקה. "הרצל פינת רפאלי" נבחרה לאחת מחמש הסדרות התיעודיות הטובות לשנת 2008 על ידי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה והיא שודרה לראשונה ב-HOT ביום העצמאות ה-60 לישראל. מאז יצירתה ועד 2018 הסדרה משודרת שוב ושוב, לפחות פעם בשנה, בשידורי HOT.

ב-2009 הצטרף כבמאי כתבות למגזין ליל שישי של ערוץ 10 - "השבוע", בעריכת רות יובל. את עבודתו בתוכנית זו סיים באוגוסט 2011, עת התפוצצה הפרשה במסגרתה אולצו מערכת "השבוע" וראשי ערוץ 10 להתנצל בפני איל ההון שלדון אדלסון בשל כתבת פרופיל שהתפרסמה אודותיו במסגרת התוכנית.

ב-2011 הצטרף לצוות יוצרי הסדרה התיעודית "העם הנבחר" (ערוץ 8) בהגשת ירון לונדון וביים את הפרק "עם אחד?" במסגרתו אירח את ירון לונדון בירוחם. הסדרה זכתה בפרס הסדרה התיעודית הטובה ביותר בתחרות הקולנוע הדוקומנטרי של פורום היוצרים הדוקומנטריים. בהמשך, שודרה סדרה זו גם בערוץ 10 בשם "הצבר". בנוסף ביים מספר פרקים בסדרה התיעודית "איך להצליח בשישה שיעורים", ששודרה בקשת, ערוץ 2.

ב-2012 יצר כבמאי ותסריטאי את הסדרה התיעודית "אללה אסלם" (4 פרקים) העוסקת באסלם באירופה. הסדרה, בהגשת צבי יחזקאלי, צולמה במדינות רבות באירופה ותיעדה את נקודות החיכוך בין החברות והתרבויות ביבשת. שודרה לראשונה בספטמבר 2012 בערוץ 10.

ב-2013 מונה לבמאי והעורך הראשי של הסדרה התיעודית "אבודים" (רשת, בערוץ 2 ובהמשך ברשת 13) - הסדרה זכתה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה לסדרה הטובה ביותר בשנת 2017. יצר את סדרת התעודה "תקוות גדולות". הסדרה, בת שלושה פרקים, עוקבת במשך ארבע שנות תיעוד אחר ששה עיתונאים, הנמנים היום עם הבכירים והמשפיעים בעולם העיתונות - יגאל סרנה, רינו צרור, נתן זהבי, אלכס ליבק, מיקי רוזנטל וראודור בנזימן. כולם החלו את דרכם במערכת העיתון החדשני והבועט "חדשות", שהוקם בשנות ה-80 ושינה באופן דרמטי את פניה על העיתונות והחברה הישראלית. לצד סיפורו של "חדשות", עומד במרכזה של "תקוות גדולות" גם תיעוד ומעקב ממושך של המשבר העמוק בתולדותיה של העיתונות הישראלית והוא מובא מנקודת מבטם של בוגרי "חדשות". הסדרה מלווה את מאבקם של עיתונאי "מעריב", "הארץ" ו"חדשות 10" בתקופה מטלטלת, וחושפת את אחורי הקלעים של פרשיות עיתונאיות שהפכו לסמל של מאבק בלחצים ההולכים ומעמיקים למנוע פרסום מידע ותחקיר הכרחיים לציבור (ביניהם תחקיר "ביבי טורס", ו"פרשת ההתנצלות" של ערוץ 10 בפני איל ההון שלדון אדלסון). הפרק הראשון בסדרה הוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים בחיפה והסדרה שודרה לראשונה בדצמבר 2013 בערוץ 8.

בינואר 2015 נבחר על ידי מוסף פירמה של העיתון "גלובס" לאחד ממאה המשפיעים על התקשורת הישראלית. באותו החודש נבחרו "אבודים" ו"תקוות גדולות", שתי סדרות תיעודיות שביים, למועמדות לפרס הסדרות התיעודיות הטובות ביותר על ידי האקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה.

ב-2017 ביים מיני סידרה בשלושה חלקים (כחלק מהסדרה "אבודים") ברשת 13 על אודות סיפורה של מרי פרץ - יהודיה, אזרחית קזבלנקה, ששלושה מילדיה נלקחו ממנה על ידי מחלקת הרווחה בקזבלנקה בשנת 1969, ו-50 שנה מאוחר יותר יצאה למאבק להחזירם אליה. לא מעט ביקורות מהללות התפרסמו עם שידורם של פרקי הסדרה, שזכו לאחוזי מדרוג גבוהים במיוחד בתקופה שלאחר פיצולו של ערוץ 2. "לא במקרה פרשת מרי פרץ עוררה הדים. מאות אלפי אנשים נסחפו אחרי הסדרה לא רק בשל הבימוי המשויף של דוד דרעי והדרמה הבין יבשתית ועוצרת הנשימה, אלא בשל תחושת הבגידה שהעיבה על יהודים רבים: העובדה שהחטא הוא תולדה של התנהגות נפשעת בתוך קהילה יהודית, שאמורה לגונן על חברותיה וחבריה, במיוחד המוחלשים שבהם. החיטוט של היוצרים בפצע הזה נגע בעצב הרגיש של הסולידריות שהתפרקה", כתב מבקר הטלוויזיה עינב שיף בידיעות אחרונות.

במאי 2017 ביים והפיק את סרט הקולנוע התיעודי "סאלח, פה זה ארץ ישראל"[1]. את הסרט יצר יחד עם דורון גלעזר ורות יובל, והוא הוקרן לראשונה במסגרת התחרות הישראלית של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי "דוק-אביב" וזכה בפרס התחקיר ובפרס הבימוי. הסרט האישי-היסטורי מספר את סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל, בעזרת עדויות ופרוטוקולים אודות חזון "פיזור האוכלוסייה", שהוכתב על ידי הנהגת המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה של ישראל, ויצק יסודות לפער העדתי והמעמדי בישראל. הסרט מספר גם את סיפורו של דרעי ומשפחתו ועיירת הפיתוח שבה גדל - ירוחם. באוקטובר 2017 זכה הסרט בפרס הסרט הטוב ביותר לשנת 2017 בטקס פרסי פורום היוצרים הדוקומנטריים. לאחר עיבוד לסדרה טלוויזיה תיעודית אשר נושאת את אותו השם, שידורה של הסדרה החל בשלבי פברואר 2018 ברשת 13.

בשנת 2018 יצר, יחד עם יאיר לב את הסרט התיעודי אתה מת רק פעמיים, שהוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי הבינלאומי דוק אביב. הסרט, שצילם והפיק, הוא קופרודוקציה ישראלית אוסטרית. לאחר שזכה הסרט בפרס הקהל ובפרס התחקיר בדוקאביב עלה הסרט להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע וזכה להצלחה מפתיעה, לצד ביקורות מהללות.

פרסים ואותות הוקרה בהם זכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בינואר 2015 נבחר לאחד מ"מאה המשפיעים על התקשורת הישראלית" על ידי עורכי המוסף "פירמה" של העיתון "גלובס".
  • במאי 2017 זכה בפרס הבימוי הטוב ביותר לסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" במסגרת התחרות הישראלית של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי "דוקאביב" ו"פיפרסקי" - ההתאחדות הבינלאומית של מבקרי הקולנוע.
  • באוקטובר 2017 זכה הסרט בבימויו, אשר מספר גם את סיפורו האישי, בפרס הסרט הטוב ביותר לשנת 2017 בטקס פרסי פורום היוצרים הדוקומנטריים.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]