דוד וגוליית (דגה)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
אדגר דגה  |
| תאריך יצירה |
1864? |
| טכניקה וחומרים |
קנבס, צבע שמן |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
63.8 ס"מ |
| גובה |
80 ס"מ |
| נתונים על היצירה | |
| מספר יצירה |
PD.7-1966 (מוזיאון פיצוויליאם) |
| מיקום | מוזיאון פיצוויליאם |
  | |
דוד וגוליית הוא ציור משנת 1859 מאת הצייר הצרפתי אדגר דגה. היצירה, השוכנת באוסף מוזיאון פיצוויליאם באוניברסיטת קיימברידג', מציגה תיאור דרמטי של הרגע שבו דוד מנצח את גוליית. הציור מתאפיין בפרספקטיבה יוצאת דופן, קומפוזיציה עוצמתית ושימוש בטכניקת גימור לא מושלם, היוצרת תחושה של מתח ודינמיות. "דוד וגוליית" נחשב לאחת היצירות הבולטות של דגה מתקופתו המוקדמת. בניגוד לרבים מציוריו המאוחרים, המתמקדים בנשים, ביצירה זו דגה מציג דיוקן של עוצמה גברית בלתי מרוסנת. שילוב האלמנטים הדרמטיים, הפרספקטיבה הקומפקטית והאווירה החשמלית הופכים את הציור לייחודי בנוף יצירתו של האמן.[1]
רקע יצירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השנים 1858 ל-1865 צייר דגה מספר מצומצם של קומפוזיציות רחבות היקף ורב-דמויות, שהתבססו על נושאים מהתנ"ך ומהמיתולוגיה הקלאסית. דוד וגוליית הוא אחד מהציורים הדינמיים ביותר שיצר בתקופה זו, ומהווה עיבוד מפותח לנושא שהחל לחקור בסוף 1857, במסגרת רישומי עיפרון שביצע במהלך ביקורו ברומא ובפירנצה. הציור מתאר את הרגע שבו דוד, הלוחם הצעיר, מנצח את גוליית, הענק הפלשתי, ובכך מציל את צבא ישראל (שמואל א', י"ז).[1]
במהלך שנות יצירתו המוקדמות, צייר דגה רישומים בהשראת ייצוגים אחרים של דוד, כפי שראה אותם באיטליה. בין היתר, העתיק את הדינמיות של פסלו של ג'ובאני לורנצו ברניני בגלריה בורגזה ברומא, ואת תחושת התנועה שבאה לידי ביטוי בפסל הברונזה של דונטלו בפירנצה. השפעות אלו ניכרות בציור "דוד וגוליית", שבו דגה הצליח לשלב בין הרגש הדרמטי של הבארוק לבין הקומפוזיציה הקלאסית שאפיינה את תקופתו.[2]
תיאור הציור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בציור, דוד מופיע בצדו הימני של הקנבס, כשהוא מתוח ומכווץ כקפיץ מוכן לשחרור. הוא אינו נראה כילד או גבר, אלא כגוף מאומץ עד קצה גבול היכולת. רגלו זקופה, זרועו צמודה לגופו, ועורו נראה מחוספס ושרוט, בדומה לאדמת המדבר שמתחתיו. גוליית, הנמצא ברקע הציור, מוקף בערפל ורוד-אדמדם, מה שמעיד כי דוד זה עתה הכה אותו. הענק השוקע נדמה כאילו הוא מחזיק יריעת שמיים דמדומית, המסמלת את רגע המעבר שבין הקרב לתובנה שמגיעה בעקבותיו. קלעו של דוד, המופיע כברק לבן, מגביר את תחושת הדחיפות של הרגע.[2]
סגנון ופרשנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציור משלב אלמנטים של אימפרסיוניזם מוקדם עם השפעות קלאסיות. דגה משתמש בזוויות חדות ופרספקטיבה קיצונית, היוצרת תחושת עומק ומיקוד בנקודה קריטית. טכניקת הציור הלא מושלמת משווה ליצירה מראה מחוספס ובלתי מהוקצע, התורם לאווירת המתח והאלימות שבה. היצירה מציגה לא רק מאבק פיזי, אלא גם מאבק נפשי. תיאורו של דוד כמלא עוצמה וגוליית כמסמל את הדמדומים והאבדון, רומז על המתח שבין כוחו של הצעיר לבין ההתפכחות שתבוא בעקבות ניצחונו. בפרשנות מודרנית, הציור מתאר את רגע השיא של ההתבגרות הגברית – ההישג הגדול, שמביא עמו גם הבנה חדשה לגבי העולם והעצמי.[1]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 Fitz Favourites: Virile brutality in Degas’s David and Goliath, Varsity Online (באנגלית)
- ^ 1 2 David and Goliath, French impressionists (באנגלית)