דוד וגוליית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דוד וגלית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוד וגוליית. ציור מעשה ידי פטר פאול רובנס מוצג במוזיאון נורטון סימון בפסדינה

סיפור דָּוִד וְגָלְיָת הוא סיפור מקראי של קרב אלופים המתרחש ברקע מלחמה בין ישראל לפלשתים בעמק האלה. דוד, נער רועה צאן, גובר על גוליית, ענק ממחנה הפלשתים שגידף את ישראל ואלוהיו. במערכה זו מתגלה דוד כגיבור בעל עוז רוח, וכמנהיג שאינו חושש ללחום בחזית בשם האל בחירוף נפש, כתגובה לפגיעה באמונות להם הוא קנא, תוך הבעת ביקורת על העם והמלך העומדים מנגד, סופגים קללות וגידופים, ולא עושים דבר. סיפור דוד וגָּלְיָת הפך לשם נרדף למצב שבו בעימות בין שני צדדים מנצח הצד הנראה חלש, בזכות צדקתו, חוכמתו או אמונתו. הסיפור מובא בספר שמואל א בפרקים י"ז וי"ח.

הסיפור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתמודדות בין דוד לגולית מתרחשת תוך מלחמה שפתחו הפלשתים נגד ישראל בהנהגת שאול בעמק האלה. הפלשתים אשר היושבים בשפלת חוף מצליחים לכבוש חלקים נרחבים מהארץ ומגיעים לאזור עמק האלה בסמוך לאזור בית שמש. שני המחנות ניצבים על ההרים זה מול זה, כאשר רק העמק חוצץ ביניהם. ניכר כי הגעה לאזור זה אשר נמצא עמוק בממלכה הישראלית מעיד על היקף פגיעה משמעותי ועליונות צבאית של הפלשתים.

וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים. וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.

העליונות הצבאית גורמת לענק הפלשתי גָּלְיָת לפתוח בהזמנה לקרב ראווה, שתוצאותיו יקבעו את עתיד שני העמים - עמו של המנצח בקרב ישעבד את עמו של המנוצח. יש הטוענים כי פעולה זו נועדה למנוע פגיעה מיותרת בחיי אדם באמצעות קרב ביניים מצומצם הקובע את המלחמה[1][2]. יש הטוענים כי קרבות בעת העתיקה, מלבד ניצחון טריטוריאלי ביטאו גם ניצחון דתי בין האלים של המחנות הנלחמים, תוך הנחה שתוצאות הקרב בין שני העמים נקבעו בהתאם לתוצאות הקרב בין שני האלים. באמצעות קרב ביניים, בו כל לוחם מייצג את האל של העם שלו, והלוחם המנצח קובע את האל המנצח, ניתן לבדוק את הכרעת האלים לגבי המלחמה בלי לערוך אותה[3]. בין כך ובין כך ניתן לראות אי סימטריה בניסוח הזמנת גוליית את ישראל לקרב הביניים, המתבטאת בהוספה המילים "ועבדתם אותנו" המעידה מראש על הגישה של גולית לגבי עליונות הפלשתים בקרב. גולית חוזר על קריאה זו בכל בוקר וערב במשך ארבעים ימים[4] כנראה כדי לבזות את ישראל על פחדנותם[5].

וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. [...] וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם: "לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה? הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל - בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי - וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים, וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו - וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ". וַיֹּאמֶר, הַפְּלִשְׁתִּי, אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת-מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה; תְּנוּ-לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד. וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ, מְאֹד.

דוד לאחר הניצחון על גלית, באיור מאת גוסטב דורה

הגעת דוד לאזור המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תיאור הרקע למערכה, פותח המקרא בסיפור על דוד בן ישי. דוד מתואר כרועה צאן, הנשלח על ידי אביו לשדה הקרב על מנת להביא ציוד לשלושת אחיו הגדולים שהיו חלק מהלוחמים הנמצאים בשדה הקרב.

וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים... וְדָוִד הוּא הַקָּטָן, וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל. וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם.

בהיות דוד במחנה בבואו לדרוש את שלום אחיו הוא שומע את גָּלְיָת מעלה הצעתו שוב, ובני ישראל בתגובה החלו לנוס מפניו. בין הקולות נשמע 'איש ישראל' אשר אומר כי מי שיהרוג את גלית יקבל ממון רב, את בת המלך לאישה, ופטור ממטלות המלוכה. יש המזהים איש זה כשר בכיר המביא את דבר המלך, או כאיש צבא אשר מדבר עם חבריו לנשק[6]. שמועה זו פושטת בקרב העם[7]. דוד, אשר לא שמע את דברי איש ישראל, שואל את האנשים במערכה במה יזכה מי שיהרוג את גלית, תוך הבעת זלזול בגוליית ופליאה על שהעז לדבר כך על אלוהי ישראל.

וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה, וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם. וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם, וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה, גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ, מִגַּת (ממערות) מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁמַע דָּוִד. וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ, וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד. וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל: "הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה, כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ - יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל".

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר: "מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל? כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים?". וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר: "כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ".

אליאב אחי דוד רואה את דוד במערכה ונוזף בו על שעזב את הצאן בשביל לצפות בקרבות[8]. דוד עונה כי הוא לא רואה פסול במעשיו, ועצם זה שהוא ירד זה דבר גדול. יש המפרשים כי כבר בשעה זו דוד נמלך בדעתו להלחם בגלית[9][10].

הסכמת שאול לשליחת דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

דברי דוד מגיעים לאוזני שאול המלך, אשר מבין כי דוד הוא איש בעל עוז רוח ומקנא לה'. שאול מזמן אליו את דוד ומתפתח דין ודברים בין דוד לשאול בנוגע ליכולתו של דוד להילחם עם איש צבא מנוסה כגולית. כדי להוכיח את יכולתו דוד מספר כי בעודו רועה צאן הוא נלחם בארי ודב אשר היו באים תדיר לטרוף את הכבשים והוא גבר עליהם וכך גם יגבר על גולית.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל, רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן; וּבָא הָאֲרִי וְאֶת-הַדּוֹב, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו; וַיָּקָם עָלַי--וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת-הָאֲרִי גַּם-הַדֹּב, הִכָּה עַבְדֶּךָ; וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כְּאַחַד מֵהֶם, כִּי חֵרֵף, מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. {ס} וַיֹּאמֶר דָּוִד, ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה; {ס} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד לֵךְ, וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ.

יש הרואים בעובדה שלאחר דברי דוד הראשונים מסתיימת הפרשה, ומתחילה פרשה חדשה במילים 'ויאמר דוד', כי דוד דיבר אל שאול אך זה לא ענה, ורק לאחר שהזכיר כי ההצלה הייתה מאת ה' נענה שאול ונתן את ברכתו לדוד[11].

כהכנה לקרב נותן שאול את מדיו שלו: שריון, קובע נחושת וחרב; אשר התאימו לנער דוד אף על פי ששאול תואר כגבוה מכל העם משכמו ומעלה[12]. דבר זה מרמז לפי התלמוד על ייעודו למלוכה או להיותו איש חשוב[13], אך יש פרשנים הנוטים לומר כי מדי המלך עוצבו כך שניתן יהיה להתאימם לממדי גופו של דוד[14]. לאחר לבישת הבגדים דוד אומר לשאול כי לא יוכל ללכת עם לבוש זה, והסיר מעליו את המדים.

מן הפשט נראה כי דוד עשה זאת עקב חוסר הניסיון בשימוש בלבוש מלחמה כבד, ובטכניקת קרב בכלים שניתנו לו. או שהיה זה תירוץ להסרת בגדי המלחמה הכבדים, הואיל ודוד היה מעוניין להשתמש ביתרון הזריזות והקלילות שהיו לו על גולית. אחרים מפרשים כי דוד הבחין בצרות העין של שאול על שהתאימו הבגדים אליו והחליט להסירם בעקבות כך[15]. ובניגוד לפרשני הפשט יש מפרשים הדורשים דבר זה, תוך התבוססות על תרגום יונתן. תרגום יונתן מתרגם את תגובת דוד למילים "ארי לית בהון ניסה" כלומר "אין בהם נס", וניתן להסיק מכך כי דוד נקט בפעולה זו משום שנס הניצחון יהיה פחות ניכר בבגדי מלחמה מן המעולים[16].

וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת-דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ, שִׁרְיוֹן. וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת-חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת, כִּי לֹא-נִסָּה, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה, כִּי לֹא נִסִּיתִי; וַיְסִרֵם דָּוִד, מֵעָלָיו.

לבוש הלוחמים וטקטיקת הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סירובו של דוד ללבישת מדי שאול, הוא לוקח מקל רועים כדי להטעות את גוליית שיחשוב כי יבוא להכותו עם המקל[17], חמש אבני נחל אשר שֹם אותן בכלי הרועים[18] וקלע.

וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט--וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי

גלית מתואר כענק בגובה "שש אמות וזרת[19]", יש הטוענים כי תיאור זה מופלג, ובא לפאר את ניצחון דוד, תוך התבססות על ממצאים ארכאולוגים מאזור הקרב ועל התיאור הנמצא במגילת שמואל מקומראן[20] בה גרסו "ארבע אמות וזרת[21]", אחרים מייחסים לגוליית את הגובה המקורי ומסבירים כי הוא נבע מבעיות הורמונליות. בנוסף לגודלו העצום, גוליית משוריין מכף רגל ועד ראש. כליו ההתקפיים הם חנית מעובה, שמטרתה הטלה מקרוב באופן שיחדור שריון ברזל ואף את מגן הלוחם[22]; חרב הנועדת לשיסוף והכאה המופיעה רק בסוף הקרב כאשר דוד משתמש בה לעריפת ראשו של גוליית, חרב זו נשארת בנדן במהלך הקרב כיוון ששימושה הוא רק לאחר הבסת היריב. בנוסף לחרב, בידי גוליית היה כידון אשר נשאר ביד הלוחם בעת הקרב, ואדם שנושא מגן שהולך לפניו. נושא המגן נעלם בתחילת הקרב שכן הקרב הוא בין שני לוחמים בלבד, ותפקידו היה להגן על גוליית בעת קריאותיו לישראל לשלוח נציג לקרב הביניים, מפני הקשתים והקלעים הישראלים[22].

וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן--חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו. וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו.

משה דיין תיאר את עליונותו של דוד על גוליית בלחימה מכמה היבטים. ראשית, לגוליית לא היה נשק ארוך טווח כיוון שהתכונן לקרב לוחמים פנים אל פנים. שנית, גולית היה מסורבל בעקבות מערכת המיגון שנשא, ובנוסף לזאת המערכת ביטאה חרדה לגופו אשר השפיעה על תפקודו בקרב. דוד לעומת זאת לא נשא מערכת מיגון כלל, תקף מרחוק והיה חופשי ליזום את פעולותיו[23].

הלך הקרב ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולית מביט בדוד ומבחין[24] שהוא נער אדמוני ויפה, מה שמביא אותו לחשוב כי הוא רך ומפונק[25]. הוא נפגע מהזלזול, ומקלל את דוד. לפני הקרב מתפתח דין ודברים בהם גם דוד וגם גולית מתארים את השחתת גופת היריב. גולית מלגלג על דוד על אופן לבושו וכלי הלחימה שלו, ואומר כי אלוהי פלשתים יהרוג אותו[26], לעומתו דוד עונה כי ה' יהיה בעזרו משום תפקידו כשליחו של אלוהים, ובאמצעות הקרב יראו כולם את גדולת ה', כי לא בכוחו הוא מנצח אלא בכח ה'[27].

וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה.     וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

דבריו של דוד מרתיחים את גָּלְיָת והוא צועד לעבר דוד באיטיות מכובד הכלים אותם נושא[28], בעוד דוד רץ לעברו. דוד קולע אבן אחת לעבר מצחו של גולית, בנקודה אותה קובע הנחושת לא כיסה. נראה כי האבן חדרה דרך מערת המצח הגדולה תוך שבירת עצם הגולגולת, וגרמה לשטף דם תוך מוחי לגוליית. פגיעה חזיתית זו ברקמת המח גרמה להתמוטטות מיידית של גליית[29]. יש אומרים שלאחר מכן דוד לקח אבן-יד ובעזרתה הרג את גוליית השרוע על הרצפה[30]. הפסוקים מדגישים כי לדוד לא הייתה חרב לכל אורך הקרב, ורק לאחר שהרג את גוליית, שלף דוד את חרבו של האחרון מנדנה וערף את ראשו.

וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ

התפרצות המערכה לאחר סיום הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר גוליית נפל, הפלשתים החלו לנוס מפני בני ישראל, בין אם מפני שלא רצו לקיים את ההסכם ובין אם מפני שהכירו בהכרעת האלים והאמינו שהם ינחלו תבוסה אם ייכנסו למלחמה חזיתית. בני ישראל דולקים אחרי פלשתים ומפילים להם חללים במנוסה, ובנוסף לכך הם בוזזים את מחנות פלשתים הנותרים מאחור[31]. דוד לוקח את ראש גוליית לירושלים ואת כליו של גוליית לביתו. מכיוון שירושלים בתקופה ההיא לא הייתה בידי ישראל, יש הטוענים כי ראשו של גוליית הובא לירושלים הפרוזה הצמודה לירושלים המוקפת חומה[32], אחרים שוללים זאת בטענה כי ירושלים המפורזת לא הייתה עיר חשובה באותה התקופה, ולדידם ייתכן והראש הוענק כמתנה ליבוסים אשר שלטו בירושלים על שיתוף הפעולה במלחמה, או שהראש הובא לירושלים בתקופה מאוחרת יותר לאחר הכיבוש, ובינתיים היה מוצג בעיר חשובה כלשהי[22].

... וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ. וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן. וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם. וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ.

סוגיית אלחנן בן יערי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלחנן בן יערי

מלבד הפסוקים בספר שמואל א המתארים את המלחמה עם גוליית ישנם פסוקים מקבילים בספר שמואל ב' וכן בספר דברי הימים.

שמואל א' פרק י"ז ד'-ו' שמואל ב' פרק כ"א, פסוק י"ט דברי הימים א', פרק כ' פסוק ה'

גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת ... וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו.

וַתְּהִי-עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב, עִם-פְּלִשְׁתִּים; וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן-יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי, אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי, וְעֵץ חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים.

וַתְּהִי-עוֹד מִלְחָמָה, אֶת-פְּלִשְׁתִּים; וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן-יעור (יָעִיר), אֶת-לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי--וְעֵץ חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים.

ישנם חוקרים הטוענים כי הפסוקים מדברים על אותן שתי דמויות. לדעתם אלחנן היה שמו של דוד לפני שעלה למלוכה, כיוון שהשם אלחנן נפוץ, בעוד שהשם דוד יחידאי. טענה זו מתמודדת עם ההבדלים בשם האב ישי תוך שימוש בכלים מתחום ביקורת המקרא ומתרצות את ההבדלים מכוח טעויות מעתיק אשר הפריד את האות 'ש' לאותיות 'ע' ו-'ר' או 'י', וכן שיבש את המילים בית לחם, מוצאו של אלחנן, לביטוי 'אחי גולית' או מכוח מניעים שהיו לסופר מאוחר להסמיך לסיפור גבורה קדום את שם המלך דוד[33].

אחרים טוענים כי מדובר במקרים שונים שהתבצעו על ידי אנשים שונים, כיוון שכנגד המשותף מרובים השינויים בין המעשים. לדידם מדקדוק בפסוקים רואים כי מקרה דוד מתרחש בהיותו נער ואילו מקרה אלחנן בן יערי מתרחש בימי מלכות דוד. בנוסף לכך מיקום המלחמה התחלף מעמק האלה לגב, וכן תיאור המערכה הכולל קרב ביניים וגידופים נעלם. בבסיס טענה זו עומדת ההנחה כי גלית היה שם כללי הניתן לכל גיבור פלשתי[34].

לעומתם חז"ל מזהים את הפסוקים הן בשמואל א' והן בשמואל ב' כמקרה אחד, אך טוענים כי דוד היה זה שהרג את גוליית, ואלחנן היה רק שמו הצעיר[35]. זיהוי זה נסמך על זיהוי נוסף של חז"ל המתבסס על הכתוב בדברי הימים בו מתוארת הריגתו של אחי גוליית בן 'הרפה'. לדידם השם 'הרפה' הוא בעצם ערפה, גיסתה של רות המואביה, והפסוקים בדברי הימים מתארים את דוד בהתמודדותו עם ישבי, אחיו של גלית, ובה נכללה גם הריגתה של הרפה/ערפה.

דוד וגלית, ציור של קאראווג'ו, בערך 1599

מיקום הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הפסוקים, הקרב נערך סמוך לשוכה, עזקה ועמק האלה והמלחמה נסובה על השליטה בדרכי הרוחב (מערב-מזרח) ועל מבואות השפלה וההר בארץ ישראל המקראית. הפלשתים הגיעו מהערים הראשיות, גת ועקרון. "גת" מזוהה בשנות האלפיים עם תל צפית[36], ולמרגלותיה זורם נחל האלה, החובר לנחל לכיש. ו"עקרון" מזוהה עם תל מקנה, שליד קיבוץ רבדים. את "עזקה" מוסכם לזהות עם תל זכריה, ואילו את שוכה מזהים בח'רבת עבאד, הנמצאת בגבעות המקיפות את עמק האלה מדרום[22].

החל משנת 2007 נחפר אתר חורבת קייאפה בעמק האלה המתוארך למאה העשירית לפני הספירה. באתר נתגלו שני שערים, וייתכן כי זהו מקור שם העיר "שעריים" (ומקומה), המוזכרת לאחר הקרב בשמואל א', י"ז, נ"ב.

קרב דוד וגלית באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת דוד וגלית בבית הכנסת אור תורה בעכו

דמותו של דוד כגיבור קרב אשר ניצח את גָּלְיָת מוזכרת ביצירות אמנות רבות.

בפיסול:

בציור:

במוזיקה:

דוד וגלית, רישום מהמאה ה-13

בספרות:

דוד וגוליית – ציור קיר ברחוב גוליית, העיר העתיקה של רגנסבורג, גרמניה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דוד וגוליית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יגאל ידין, תורת הלחימה בארצות המקרא- לאור הממצאים הארכאולוגיים, רמת גן תשכ"ז,עמ' 234-235.
  2. ^ אך קשה מדוע שאול לא סירב להצעה.
  3. ^ משה גרסיאל, יסודות של היסטוריה וריאליה בתיאור המערכה בעמק האלה וקרב דוד וגלית, בתוך בית מקרא קמ"ז (תמוז-אלול תשנ"ו.)
  4. ^ ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ט"ז.
  5. ^ מלבי"ם ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ט"ז.
  6. ^ יהודה קיל, דעת מקרא, ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ה ירושלים תשמ"א, עמ' קע"ו.
  7. ^ יהודה קיל, דעת מקרא ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ו.
  8. ^ רד"ק מעיר במקום שזה נבע כי אליאב הבין שדוד רוצה להילחם בגלית
  9. ^ רבינו ישעיה, ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ט.
  10. ^ יש המפרשים שתוכחתו של אליאב היא זאת שפוקחת את עיניו להבין שעצם ירידתו למלחמה נובעת מהשגחה. (יהודה קיל, דעת מקרא ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ט.)
  11. ^ מלבי"ם ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ל"ז
  12. ^ ספר שמואל א', פרק ט', פסוק ב'.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ו, עמוד ב'
  14. ^ יהודה קיל, דעת מקרא ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ל"ח.
  15. ^ רשי ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ל"ט.
  16. ^ רד"ק ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ל"ט.
  17. ^ מצודות דוד ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק מ'.
  18. ^ יש המחלקים את הילקוט וכלי הרועים לכלים נפרדים ויש אחרים הטוענים כי זהו כלי אחד. (יהודה קיל, דעת מקרא ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק מ'.)
  19. ^ 3 מטרים בקירוב
  20. ^ (Qsama4)
  21. ^ שני מטרים בקירוב
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 משה גרסיאל, יסודות של היסטוריה וריאליה בתיאור המערכה בעמק האלה וקרב דוד וגלית, הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  23. ^ מ' דיין, "רוח הלוחמים", בתוך: עשרים שנות קוממיות ועצמאות, עלילות גבורה, י"א, הוצ' משרד הביטחון, ת"א תשכ"ח, עמ' 52-50.
  24. ^ מכפילות הלשון בפסוק יש הלומדים כי לגוליית הייתה בעיית ראיה.(יהודה קיל, דעת מקרא ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק מ"ב)
  25. ^ רד"ק ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק מ"ב.
  26. ^ מצודות דוד שמואל א' י"ז מ"ג
  27. ^ מלבי"ם ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק מ"ו.
  28. ^ רד"ק ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק מ"ח.
  29. ^ יהודה קיל, דעת מקרא ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק מ"ט
  30. ^ רד"ק ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק נ"א
  31. ^ יהודה קיל, דעת מקרא ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק נ"ג
  32. ^ יהודה קיל, דעת מקרא ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק נ"ג.
  33. ^ האות הכתובה-רוני רייך, הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  34. ^ יהודה קיל, דעת מקרא, שמואל ב' עמוד תקיא.
  35. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ב, עמוד ב'
  36. ^ א"פ רייני, "לאיתורה של גת פלשתים המקראית", בתוך: ע' המנחם (עורך), הגות במקרא – מבחר מתוך עיוני החוג לתנ"ך לזכר ישי רון, ב', ת"א תשל"ז, עמ' 252-245.