דוד ורהפטיג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוד ורהפטיג

דוד ורהפטיג (14 ביוני 1910 - 12 בפברואר 1987) היה איש בית"ר, נציבה האחרון של התנועה בלטביה, אסטוניה ופינלנד. אחיו הבכור של לוחם הלח"י, הרצל עמיקם ובן דוד מדרגה שנייה של הצייר אבל פן.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד ורהפטיג נולד לזלמן ובלה ורהפטיג, בעיירה לודזה שבאימפריה הרוסית (כיום לטביה). בגיל 13 שמע לראשונה את רעיונות הציונות הרוויזיוניסטית בהרצאה של זאב ז'בוטינסקי בלודזה, ובעקבות כך הצטרף לאחר שנתיים לתנועת הנוער בית"ר ושימש שם כמדריך בקן המקומי.

ב-1927, עם סיום לימודיו בבית הספר העברי העירוני בעיירת הולדתו, עזב ורהפטיג את לוזדה ונרשם לאוניברסיטת לטביה בריגה. שם למד ורהפטיג בפקולטה להנדסה, ובמקביל המשיך בפעילותיו בתנועת הנוער ובתנועה הרוויזיוניסטית. במסגרת פעילות ציונית זו עבד ב-1933 כחבר מערכת העיתון הרוויזיוניסטי "אוונט פוסט".

בזמן זה החליט ורהפטיג לעלות לארץ ישראל, אך חש כי עליו למלא ראשית את שירות החובה בצבא הלטבי. ב-1934 התגייס לצבא המקומי והוצב כקשר בגדוד חי"ר. ב-1935, עם תום שירותו הצבאי, נתמנה לנציב בית"ר בלטביה, אסטוניה ופינלנד על ידי ראש בית"ר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשאר בריגה.

ב-6 באוגוסט 1940 נעצר ורהפטיג בריגה על ידי שלטונות הכיבוש הסובייטי באשמת "פעילות ציונית חתרנית". ב-26 במרץ 1941, לאחר חקירה ממושכת, נשלח לשמונה שנים ב"מחנה עבודה לתיקון המידות", שהיה בפועל גולאג וורקוטקה המפורסם בצפון-מערב רוסיה. עם שחרורו בספטמבר 1948 מוורקוטקה הוגלה ורהפטיג לקרסנויארסק שבסיביר. בדצמבר 1955, לאחר כמעט שמונה שנים נוספות, טוהר מכל האשמות על ידי בית המשפט העליון של לטביה. כחצי שנה לאחר מכן, חזר ורהפטיג לריגה.

ב-19 בינואר 1966, בעקבות מאמצים כבירים מצד אחיו הרצל, קיבל היתר מיוחד מברית המועצות לעלות לישראל. ב-8 במאי, לאחר מספר חודשים, עלה ארצה. לאחר עלייתו פעל ורהפטיג רבות למען יהדות ברית המועצות ולעליית אסירי ציון, ובהם יעקב קדמי, גרישה פייגין וסילבה זלמנסון.

דוד ורהפטיג נפטר חסר אישה וילדים ב-12 בפברואר 1987. במלאת שנה למותו, ספד לו מנחם בגין:

במלאת שנה לפטירתו של דוד ורהפטיג נעלה את זכרו של נציב בית"ר בלטביה, אסיר ציון במשך שנים רבות ופעיל בלתי נלאה למען שיבת ציון של אחינו מברית המועצות. דוד היה אחד מטובי תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, משניטלה ממנו האפשרות להילחם למען ציון, קיבל על עצמו לסבול למענה. הסבל הממושך לא שבר את רוחו, הוא בא ארצה, בהחלטה ברורה לפעול למען עלית היהודים בהמוניהם ... דוד עשה גדולות ונצורות על אף הקשיים שעמדו בפניו, כדי לסייע לאחינו בברית המועצות לשמור על ייחודם הלאומי ועל החזון של עליה רבתי. זה היה במלוא מובן המושג תוכן חייו בא"י, ועד יומו האחרון לא הפסיק את פעולתו הברוכה. כולנו נזכור את דוד כמי שהקדיש את חייו לתקומת ישראל ולגאולת האומה, באהבה רבה.

שלכם בידידות, מנחם בגין, 31 בינואר 1988

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד ורהפטיג, נקמת האסיר. תרגם מרוסית בנימין צוקרמן, הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 1989