דוד לוין (במאי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוד לוין
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 4 בדצמבר 1934
לודז', פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 בינואר 2022 (בגיל 87) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19522022 (כ־70 שנה)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דוד לוין (4 בדצמבר 193429 בינואר 2022) היה במאי תיאטרון, מחזאי ומשורר ישראלי יליד פולין. בין השנים 19781985 שימש כמנהל האמנותי של תיאטרון הבימה. אחיו הבכור של חנוך לוין[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידלות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד לוין נולד בלודז' לישראל לוין ומלכה, יהודים דתיים. כשהיה תינוק עלה עם הוריו לארץ ישראל וגדל בשכונת נוה שאנן בתל אביב. בצבא הצטרף ללהקת פיקוד המרכז, בה היו חברים גם משה טימור ואהובה דיכטר[2].

לאחר שחרורו, עבד כמנהל הצגה ועוזר במאי בתיאטרון הקאמרי[2]. באותן השנים החדיר באחיו חנוך (שהיה צעיר ממנו בתשעה שנים) את אהבת התיאטרון[3].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1958 נסע ללונדון ללמודים ושהה שנה בתיאטרון רויאל קורט, שהיה אז בניהולו של ג'ורג' דווין. לאחר מכן שהה כשנה בטיול בסקנדינביה, שם התוודע מקרוב לעבודתו של אינגמר ברגמן. לאחר שובו בסוף 1960 הקימם את תיאטרון "במת שירה", מסגרת להמחזה וקריאה של שירי משוררים[4]. הופעת הבכורה של "במת שירה" נערכה בבית ציוני אמריקה בפברואר 1961, השחקנים נפתלי בינשטוק ועמוס פרוז המחיזו שירים של 12 משוררים צעירים בהם: דוד אבידן, דליה רביקוביץ ולוין עצמו[5]. באותה שנה גם הוציא לאור קובץ שירים, בהוצאה עצמית, בשם "יחסי צבור"[6].

בקיץ 1962 שודר בקול ישראל תסכית שכתב בשם "פרולן"[7].

בשנת 1963 הוזמן לביים בתיאטרון חיפה ב"תיאטרון הקטן", מסגרת לתיאטרון נסיוני שהוקמה באותה עת[8], שני מחזות שכתב "עין ימין עין שמאל" ו"קרו קיימת"[9]. לוין גם עיצב וצייר את התפאורות להצגות, את המוזיקה הלחין פרנק פלג וחיים טופול השתתף כזמר[10]. אחר כך המחזה "עין ימין עין שמאל" ייצג את תיאטרון חיפה ביחד עם "מעגל הגיר הקווקזי" בפסטיבל הבינלאומי של ונציה, בספטמבר 1963[11]. לוין נשאר באיטליה למשך כשנה, לאחר שזכה במלגת לימודים לבית ספר לקולנוע במילנו[12].

ב-1965 ביים בתיאטרון חיפה את המחזה "ערב מאושר בפרק אווניו", מאת יגאל מוסינזון ופיטר דאנוויר[13], ואת המחזה "אגדות למבוגרים" שכתב[14].

בשנת 1967 ביים את "פיקניק בשדה הקרב" ו"פנדו וליז" מאת פרננדו ארבאל ב"תיאטרון פרסה" וכן את "ימים בין העצים" מאת מרגריט דיראס עם מרים ברנשטיין-כהן. המחזות הועלו בצוותא, ברחוב מאפו[15].

לוין ביים בתיאטרון הקאמרי את: הצגת הילדים "הנסיכה והרועה" מאת ניקולאס סטיוארט גריי (1967)[16] ו"אי המטמון" (1968). כמו כן ביים את הרביו סאטירי "קטשופ" מאת אחיו חנוך לוין (הועלה בקברט הסאטירי, במרתף קולנוע פריז ב-1969)[17], ואת "מלכת אמבטיה" מאת חנוך לוין, שלה באולם נחמני. ההצגה שהועלתה ב-1970 בעיצומה של מלחמת ההתשה, על המערכונים והשירים שלה, עוררו מיד סערה ציבורית חסרת תקדים[18]. בסוף 1973 ביים את המופע "המלחמה האחרונה" בתיאטרון בימות, קברט סאטירי שכתבו אפרים סידון, ב. מיכאל, קובי ניב ויהונתן גפן[19].

ב"הבימה" ביים את: "שעת האפס" (1968), "שמשון" (1969), "הכיסאות" (1970), "הארכיטקט והקיסר" (1971), "בקץ הימים" (1972), "אמא קוראז'" (1975), "ריצ'רד השלישי" (1976), "המלך ג'ון" (1976), "הנפש הטובה מסצ'ואן" (1977), "וויצק" (1978), "הקמצן" (1980), "מדיאה" (1981), "רומולוס הגדול" (1982), ו"אופרה בגרוש" (1982)[20].

מ-1975 היה במאי בית וב-1978 מונה למנהל האמנותי של הבימה וכיהן בתפקידו עד 1985[21]. בתקופת כהונתו הוזמנה הבימה למקומות שונים בעולם. הדיבוק בבימוי ג'וזף צ'ייקין לדיסלדורף, "טרוילוס וקרסידה" שביים דוד אסריג לפסטיבל שייקספיר בשטוטגרט, "סיפור פשוט" שביים יוסי יזרעאלי לפסטיבלים ב בולטימור וציריך ו"מדיאה" שביים דוד לוין לפסטיבל הבינלאומי בדנוור.

בשנת 1986 החל לביים באירופה. ביים בתיאטרון העירוני בדיסלדורף, בקאמרשפיל בהמבורג, בתיאטרונים הלאומיים בברמן, מינכן ושטוטגרט, בתיאטרונים העירוניים בקרפלד, מגדבורג, בתיאטרון הלאומי בשוורין, בפסטיבל באד הרספלד, בתיאטרונים העירוניים, בנירנברג, בילפלד, בזל, אודנסה, כמו כן ביים בגלאזגו ובלונדון. ביים מחזות של סופוקלס, אוריפידס, איבסן, ביכנר, שילר, שקספיר, טנסי ויליאמס, ארתור מילר, יהושע סובול, דייוויד מאמט, חנוך לוין, מולייר, ג'ק שאפארד, ריצ'רד נלסון, ברטולט ברכט ואחרים. בגרמניה ביים את ריגולטו ואת לה טרוויאטה.

בדצמבר 1989 העלה תיאטרון חיפה בבימויו של לוין את המחזה הקלאסי "איפיגניה באוליס". מחזה זה, כאשר בהיעדר מקום על הבמה נעשה שימוש ייחודי ב-15 מסכי טלוויזיה בהם קריין חדשות מילא את תפקיד המקהלה[22].

בשנת 1992 ביים ב"הבימה" את "מחול המוות" ואת "מסע ארוך לתוך הלילה"[23].

בשנת 1994 עבר לגור בלונדון והמשיך לביים ברחבי אירופה, ואחרי חמש שנים עבר לעיר אדינבורו בסקוטלנד[2].

בשנת 2003 ביים את המחזה "פר גינט" ב-"Arcola Theatre" במזרח לונדון[24].

בשנת 2009 הוזמן לביים עבור הפסטיבל הבינלאומי באדינבורו את הפואמה הדרמטית "עדותה של קרסיד" של המשורר רוברט הנריסון (Robert Henryson;‏ 1425 - 1506)[25]. כמו כן ביים באותה שנה בפסטיבל הפרינג' באדינבורו את "אנשים" (People), רוויו מוזיקלי מפרי עטו[2].

תיאטרון ה"פלזנס" (Pleasance Theatre) באדינבורו הפיק והעלה מופע שכלל 22 שירים שכתב לוין באנגלית והולחנו על ידי 9 מלחינים שונים.

בשנת 2012 הועלה בתיאטרון אנסמבל הרצליה המחזה "אברם" שכתב, בבימויו של עודד קוטלר[26].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוין התגורר עם אשתו השלישית, אליסון ריאך, באדינבורו סקוטלנד, קודם גר בלונדון ובתל אביב מעת לעת. ללוין שני בנים: המחזאי והבמאי בן לוין ואסף לוין, ו-6 נכדים.

לוין נפטר ב-29 בינואר 2022 בגיל 87[1].

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1971 הצגה שביים, "הכיסאות" ב"הבימה", זכתה בפרס הצגת השנה, בטקס פרסי התיאטרון, מטעם המועצה הציבורית לתרבות ואמנות[27].

ספרי שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוין פרסם בעשור הראשון של המאה ה-21 שירים בכתב העת "מטעם". ולאורך השנים, פרסם 12 ספרי שירה:

  • לישון ילדה לישון: 10 שירי ערש ליעל (תל אביב: לירי, תשי"ח 1958)
  • שירים על עניינים פרטיים (תל אביב: לירי, תשי"ח 1958)
  • יחסי צבור: שירים (תל אביב: דוד לוין, 1961)
  • אווה גארדנר מתה: שירים (תל אביב: ירון גולן, תש"ן 1990)
  • הרצון ללטף נמר גובר: מחזור שירים (תל אביב: ירון גולן, 1991)
  • מצב המעוף והמשתנים: שירים (תל אביב: ירון גולן, תשנ"ט 1999)
  • אדוני גברתי, גברתי אדוני: שירים (תל אביב: ירון גולן, תשס"א 2001)
  • שורה ארוכה: שירים (תל אביב: ירון גולן, תשס"ג 2003)
  • איך בידיים ריקות (תל אביב: קשב לשירה, תשע"א 2011), שני מחזורי שירה: איך בידיים ריקות -- שורה ארוכה
  • היה שלו לב: שני מחזורי שירים (תל אביב: קשב לשירה, תשע"א 2011)
  • שירים 9 (בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011)
  • רק על זה (תל אביב: הוצאת קשב לשירה 2012)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד חגית גינזבורג, איש התיאטרון והמשורר דוד לוין מת בגיל 87, באתר הארץ, 30 בינואר 2022
  2. ^ 1 2 3 4 מיה סלע, דוד לוין, לא מקנא באחיו חנוך ומביט עלינו בחדות, באתר הארץ, 21 בפברואר 2012
  3. ^ אתר למנויים בלבד יצחק לאור, "להתאבד או לחכות לחורף וללבוש מעיל?", באתר הארץ, 16 באוגוסט 2018
  4. ^ תיאטרון - עלילה נפשית, "העולם הזה", גיליון 1214 מ-28 בדצמבר 1960, עמוד 22
  5. ^ במת שירה, במה שירה, למרחב, 6 בפברואר 1961
  6. ^ גבריאל מוקד, איך לא להיות מודרניסט, דבר, 2 בפברואר 1962
  7. ^ זיסי סתוי, מבחר פרטים לעונת הקיץ, הבוקר, 27 באפריל 1962
  8. ^ "התיאטרון הקטן" בחיפה יעלה 2 מחזות מקוריים, למרחב, 31 במאי 1963
  9. ^ תיאטרון קטן בחיפה ליד התיאטרון העירוני, הארץ, 3 ביוני 1963
  10. ^ הבמה הקטנה בחיפה, קול העם, 7 ביוני 1963
  11. ^ לויה רוקה, עוד שבחים באיטליה לתיאטרון חיפה, דבר, 25 בספטמבר 1963
  12. ^ שרגא הר-גיל, ה"סוס" לא נגמר, מעריב, 22 בפברואר 1976
  13. ^ תיאטרון - ערב של צעקות -"ערב מאושר בפרק אווניו", "העולם הזה", גיליון 1445 מ-19 במאי 1965, עמוד 22
    סטפאן גלברט, הצגות בכורה, על המשמר, 29 באפריל 1965
  14. ^ א. דרור, שלוש נפשות מבקשות מחבר, קול העם, 5 במאי 1965
  15. ^ עזרא זוסמן, "ימים בין העצים" עם מ. ברנשטיין-כהן, דבר, 21 ביולי 1967
    נחמן בן-עמי, בת אנוש - "ימים בין העצים" מאת מרגריו דירא -ב"צוותא", מעריב, 23 ביולי 1967
  16. ^ חוה נובק, מחומר לילדים ב"קאמרי", דבר, 7 בדצמבר 1967
  17. ^ חוה נובק, כל העולם במה, דבר, 5 בפברואר 1969
  18. ^ צבי אייל, הקהל הפסיק הצגת "מלכת האמבטיה" בתיאטרון הקאמרי, למרחב, 19 באפריל 1970
  19. ^ "המלחמה האחרונה" (שם זמני) הוא שמה של תכנית חדשה במועדון "בימות"., על המשמר, 5 בדצמבר 1973
  20. ^ שוש אביגל, איך בגדו בברכט, כותרת ראשית, 22 בדצמבר 1982
  21. ^ יעקב הכהן, "הבימה" באיזמל מנתחים, מעריב, 2 באוגוסט 1979
  22. ^ אמיר פלג, הלנה או איפיגניה איזו דילמה, חדשות, 8 בדצמבר 1989
    צפי רום, הצגה -קאמבק גם בתיה בכתה, חדשות, 10 בדצמבר 1989
  23. ^ שוש אביגל, הצגה / שתיקות מתמטיות - "מחול המוות" הבימה, חדשות, 30 באוגוסט 1992
  24. ^ The Independent, David Levin: Odyssey of our times, The Independent, ‏2 בundefined 2003
  25. ^ Mark Fisher, The Testament of Cresseid, The Guardian, ‏30 AUG 2009
  26. ^ יובל בן עמי, עכבר העיר, אברם: איך מדברים על התחנה המרכזית בלי פוליטיקה?, באתר הארץ, 29 באפריל 2012
    מיכאל הנדלזלץ, אנשי התחנה המרכזית, באתר הארץ, 6 במרץ 2012
  27. ^ שלומית טויב, חולקו פרסי התיאטרון 1971, על המשמר, 31 בדצמבר 1971