דוד מימון (רב חובל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוד מימון
דוד מימון בשדות ים
דוד מימון בשדות ים
לידה 3 במאי 1922
ה' באייר התרפ"ב
תל אביב
פטירה 26 באוגוסט 2017 (בגיל 95)
כינוי סנפיר
השתייכות Hahaganah.png  ההגנה
Palmach.jpg פלמ"ח
Semel palyam.jpg פלי"ם
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
חיל הים הישראליחיל הים הישראלי  חיל הים הישראלי
תקופת שירות 1948-1953
דרגה אלוף-משנה (ים) אלוף-משנה
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות

המוסד לעליה ב'

מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
עיטורים
Ot hhagana.jpg אות ההגנה
IndependenceStateWarriors2.jpg עיטור לוחמי המדינה
תפקידים אזרחיים

דוד מימון (וסרמן) (3 במאי 1922 - 26 באוגוסט 2017) היה מפקדן של שלוש ספינות מעפילים, ושירת בצה"ל כמפקד השייטת הגדולה בחיל הים. השתחרר משירות בדרגת אלוף-משנה.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימון נולד בתל אביב, בתאריך ה' באייר ה'תרפ"ב, 3 במאי 1922, בן בכור לשרה ויעקב וסרמן. מימון נולד כשנה לאחר עלייתם לארץ מקמניץ-פודולסקי שבאוקראינה.

בילדותו החליט לעברת את שם משפחתו "וסרמן", ובחר בשם "מימון", בהתייחסות למילה Wasser (בגרמנית: מים), וכן בהתייחסות לרבי משה בן מימון. לאחר קום המדינה שינו גם הוריו את שם משפחתם למימון.

בשנת 1933 עברה המשפחה להתגורר בשכונת הפועלים ג', בחולות בצפון תל אביב (לימים חוף מציצים). שם החל מימון הצעיר לפקוד את צריף "הפועל", בו לימדו הבוגרים אותו ואת חבריו חתירה ופרק בימאות. חלק מהנערים היו חברים בתנועת "השומר הצעיר", ודוד הצטרף איתם לתנועה.

בשנת 1939 נשלחו מימון וחבריו ב"שומר הצעיר" להשלמה בקיבוץ מרחביה. במשך שהותו שם עבד בלול. לאחר שלושה חודשים הגעגועים לים גברו, ומימון החליט להצטרף לקיבוץ שדות ים.

המדינה שבדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדות ים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1940 הצטרף דוד לקיבוץ שדות ים. בתחילה עבד בנמל חיפה בבניית שובר הגלים, ובהמשך הצטרף לצוות הדייגים של הקיבוץ. באחד הימים, בעת דיג מול חופי תל אביב, פרצה סערה קשה. ציר המנוע של הספינה נשבר, והרוח סחפה את הספינה אל מול חופי ביירות. מימון וחבריו נחשדו כמרגלים, אך הצליחו ליצור קשר עם הקהילה היהודית בעיר ולקבל סיוע ביצירת קשר עם הארץ, שישלחו ציר חדש למנוע. עד שהספינה תוקנה, התארחו הדייגים בבתי היהודים בעיר.

בספינות הדיג היו הדייגים מבריחים נשק על מנת לסייע לחוליית החבלה הימית של הפלי"ם. באחת הפעמים בה העבירו ארגז עם כדורי רובה, נעצרו לבידוק על ידי משמר החוף הבריטי. באותה עת חוקקו הבריטים חוק לפיו אדם שיימצא בכליו כדור רובה - דינו מוות. החיפוש לא העלה דבר, והספינה הגיעה ליעדה בשלום.

פלי"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 החל הפלי"ם להשתתף ב"עלייה ב'". דוד ביקש את אישור הקיבוץ להתגייס, אך נענה בשלילה. למרות זאת, החליט להצטרף לפלי"ם, הוא עזב את העבודה בדיג, והתקבל לעבוד על ספינת משא קטנה שהפליגה בין נמלי הים התיכון, כדי ללמוד את תורת השיט בים הפתוח. במקביל למד בעצמו ניווט. בראשית שנת 1946 התגייס לפלי"ם. במסגרת הכשרתו הצבאית נשלח לקורס מ"כים, ואחריו לאירופה. בעזרת דרכון מזויף טס לפראג, וממנה ברכבת לאיטליה, למחנה הפליטים מטפונטו במפרץ טרנטו.

פיקוד על אוניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי" (שושנה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימון התגורר במחנה הפליטים, שם עסק באימון האנשים לקראת ההפלגה הצפויה. מאחר שאיטליה נשלטה על ידי הבריטים, היה עליהם להסתיר את פעילותם, ואת הפעלת המחנה על החוף הסבירו כחופשה ונופש על שפת הים לפליטים היהודים. לאחר תיקון כל התקלות והקלקולים באונייה, עלו עליה כ-660 אנשים, והמסע ארצה החל. האונייה שנקראה "שבתאי לוז'ינסקי" הפליגה מנמל מטפונטו שבדרום איטליה ב-4 במרץ 1947, ובמקביל, על מנת להקל על צפיפות הנוסעים בימים הראשונים, הפליגו באונייה נוספת (אלברטינה) 173 מעפילים נוספים. כעבור חמישה ימים הועלו נוסעי "אלברטינה" על סיפון "שבתאי לוז'ינסקי", ואז שהו עליה 823 נפש[1]. הבריטים פיטרלו במשחתות ובמטוסים לאורך חופי הארץ, ומימון העריך כי הגעה מדרום, מכיוון מצרים, יכולה להפתיע אותם. ואכן, בארבע לפנות בוקר ב-12 במרץ, הגיעה האונייה לחוף ניצנים. הים היה גלי ולא ניתן היה להוריד את האנשים אל החוף בסירות. מימון העלה את האונייה לחוף, מרחק של כמאה מטרים מהיבשה, אנשי הפלי"ם ניצבו בשתי שורות מהחוף ועד לאונייה, והעבירו את העולים החגורים בחגורות הצלה אל החוף. לפני שהספיקו כולם להגיע לחוף, האונייה התגלתה על ידי משחתת בריטית, וחלק מהעולים נתפסו ונשלחו לקפריסין. המעפילים ובני היישוב שהגיעו לקלוט אותם הזדהו כולם בפני הבריטים כ"יהודי מארץ ישראל", מאות מעפילים וישראלים גורשו לפמגוסטה שבקפריסין. בעקבות האירוע פרסם נתן אלתרמן את השיר 'קומזיץ בקפריסין' המבטא את לעגו למלחמה שניהלו הבריטים בהעפלה.[2] גם השיר 'שושנה שושנה' של חיים חפר, נכתב על אונייה זו,[3] ששמה הלועזי היה 'סוזנה'. האונייה עצמה נשארה תקועה בחוף ניצנים, עד שהגלים כילו אותה.

פיקוד על אוניית המעפילים "שיבת ציון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט לאחר מכן פגש מימון במקרה בחיפה את ראש המוסד לעלייה ב', וזה אמר לו כי אוניית נוסעים יוונית נמצאת כעת בנמל חיפה, וזו הזדמנות לשלוח אותו לאירופה, לקבל אוניית מעפילים נוספת. מימון הפליג למרסיי, צרפת, ומונה למפקדה של אוניית עץ קטנה, ששהתה בנמל בהכנות.

ב-16 ביולי 1947 עזבה 'שיבת ציון' את מרסיי והפליגה לאלג'יר. שם עלו לאונייה 411 אנשים, מתוכם כ-120 ילדים ותינוקות. הבריטים, שידעו על צאתה של האונייה ממרסיי, חיפשו אחריה במצר שבין איטליה לסיציליה ובכף בון בתוניסיה, בעזרת מטוסים ומשחתות[1]. האונייה זוהתה על ידי מטוס סיור בריטי, וקיבלה ליווי צמוד של משחתות בריטיות עד חיפה. בגלל הכמות הגדולה של ילדים ותינוקות, הוחלט לא להתנגד לבריטים, וכולם הועברו לאוניית גירוש ונלקחו לקפריסין.

בקפריסין עזר מימון בחפירת מנהרה לבריחה מהמחנה, ששימשה מאוחר יותר לבריחת אנשי ה'הגנה' מהמחנה. הם היו מגיעים לחוף, ושם היו נאספים בספינות דיג שנשלחו מהארץ. לאחר חודש, נקרא לחזור לארץ.

פיקוד על אוניית המעפילים "האומות המאוחדות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1947 נקרא מימון לנסוע לאירופה כדי לפקד על אונייה נוספת. הוא הגיע לאיטליה, וקיבל פיקוד על אוניית המעפילים  "האומות המאוחדות". בשלהי דצמבר 1947, לאחר שהושלמה הכנתה להפלגה, עלו לאונייה 537 מעפילים. הספינה הפליגה ב-24 בדצמבר, בהתאם לנתוניה ועל מנת להקשות על הגילוי, הפליגה הספינה סמוך לקו החוף, היא שטה דרך מיצר מסינה שבין איטליה לסיציליה, מצפון לאי כרתים, על פני החוף הדרומי של קפריסין עד לחוף הסורי, ומשם הדרימה אל חופי הארץ[1]. בעת שהספינה התקרבה לחופי הארץ פקדו עליה אנשי המוסד לעלייה ב' להגיע לחוף נהריה, אך בהמשך שינו את דעתם והורו לה להגיע לחוף תל אביב מכיוון מצרים – דבר שהיה מחייב להאריך את מסעה בכ-480 קילומטר. מימון החליט שלא לקיים את ההוראה החדשה אלא להמשיך לחוף נהריה מחשש שהארכת ההפלגה תגדיל את הסיכון לאיתור הספינה על ידי מטוסים וספינות בריטיים, וכן משום שלא רצה להחמיץ את ההזדמנות להנחית את המעפילים בחוף ב-1 בינואר, יום ראשית השנה החדשה, מועד שבו היה סיכוי שהבריטים בחוף יהיו פחות עירניים. מימון העלה את האונייה על שרטון בקרבת החוף, ותושבי נהריה העבירו את העולים אל החוף בסירות. בכך נעשה מימון למפקד האונייה היחיד שפרץ את המצור הבריטי פעמיים.

לקראת מלחמת העצמאות, העדיף מימון להישאר בארץ ולהצטרף לפעילות הפלי"ם בארץ. הם העבירו בספינות דיג נשק מתל אביב לחיפה, עבור לוחמי קיבוץ משמר העמק שהותקפו, העבירו נשק ומכשירי אלחוט למחנות בקפריסין וכן החזירו לארץ את אנשי ההגנה שברחו מהמחנות בקפריסין.

שירות חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 במרץ 1948 הוקם בהגנה "השירות הימי", ומימון מונה בו לקצין תחבורה ימית. משימתו הראשונה- יצירת קשר והעברת אספקה, מזון ונשק לנהריה הנצורה. לקראת מבצע "בן עמי" וכיבוש עכו, היה אחראי על גיוס של ספינות דיג להעברת כוחות צבא לנהריה, כדי להפתיע ולכבוש את עכו מצפון. לאחר שהנחיתו את הכוחות בנהריה, העבירו הספינות נשים וילדים מנהריה וקיבוצי האזור, לחיפה.

'התקווה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש חיפה החלו בחיל הים להסב את אוניות המעפילים שהיו בעברן אוניות מלחמה- לספינות קרב של חיל הים. מימון מונה למפקד ורב החובל של אחת מהאוניות הללו- 'התקווה'.

ב-11 ביוני הוכרזה ההפוגה הראשונה, באותו יום הגיעה אוניית מלחמה מצרית, האמירה פאוזיה, אל מול נמל תל אביב. אוניות חיל הים- התקווה, ווג'ווד ואילת- יצאו לקראתה על מנת להזהירה לקיים את הפסקת האש. מאחר שבתקווה לא היו תותחים, התקינו אנשי הצוות את התורן כאילו היה תותח. מצוידים בנשק שכזה, התקרבו האוניות אל האונייה המצרית וזו נכנעה מיד[4].

האונייה 'התקווה' לא התאימה מבחינה טכנית לשירות בחיל הים, והיא שוחררה מהחיל והוחזרה למוסד לעלייה ב'. מימון קיבל פיקוד על אונייה אחרת- ה'הגנה'.

ביקור דוד בן-גוריון על אח"י הגנה

מפקד אח"י הגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 ביולי 1948 קיבל מימון את הפיקוד על אונייה שהוכנסה לשירות פעיל- 'אח"י הגנה'.

ב-26 באוגוסט השתלטו אח"י ווג'ווד ואח"י הגנה על האונייה 'ארג'רו', במסגרת מבצע "גור", הנשק שהיה על האונייה הועמס על הקורבטות וצוות האונייה נאסר. ה'ארג'רו' טובעה בנגיחה, וקורבטות חיל הים פנו לנמל חיפה. ב-30 באוגוסט נחתו האוניות בחיפה והנשק שנשאו נפרק בנמל. בכך הגיע לידי סיום מוצלח מבצע 'שודד', שהחל בשלהי חודש מרץ באותה שנה, באיטליה.

ב-19 באוקטובר במהלך מבצע 'יואב' לכיבוש הנגב, נשלחה השייטת הגדולה (אח"י ווג'ווד, אח"י הגנה, אח"י נוגה) לחבל במאמצי המצרים להעביר נשק, לוחמים ואספקה לאשקלון. האוניות הגיעו למקום וניהלו קרב תותחים עם המצרים במשך שעות ארוכות. על אף הפגיעות המעטות, הייתה זו הפעם הראשונה שאוניות חיל הים פגעו באוניית אויב. הוזמן סיוע אוויר התקפי אשר לא בא לידי ביטוי מחוסר קשר. לקרב הצטרפו מטוסי ספיטפייר מצריים שהתקיפו את אניות הכח הישראלי. אחד מהמטוסים נפגע מאש נגד מטוסים שנורתה מאח"י הגנה, המטוס התפוצץ ונפל למים. בעת ההתפוצצות ניתזו רסיסים שפגעו באנשי צוות האוניה, אחד מאנשי הצוות נהרג וארבעה נפצעו. במהלך חודש אוקטובר תקפה השייטת את הכוחות המצריים עוד פעמים אחדות.

ב-22 באוקטובר תקפה השייטת באמצעות סירות נפץ את ספינת הדגל המצרית, "האמיר פארוק", וגרמה לטיבועה. במבצע זה פגעו הלוחמים גם בשולת מוקשים מצרית שליוותה את "האמיר פארוק". 3 סירות עמוסות חומר נפץ הושטו למרחק קצר מכלי השייט המצריים, ומעט לפני המפגש (והפיצוץ) קפצו לוחמי הקומנדו מהסירות ונאספו על ידי סירת איסוף, עליה פיקד מימון. טיבועה של "האמיר פארוק" היווה מכה קשה לצי המצרי שאיבד חמש מאות מלחים, בהם קצינים ובני אצולה המקורבים למשפחת המלוכה המצרית. לאחר אובדן "האמיר פארוק" לא ניסה הצי המצרי לחדור למים הטריטוריאליים של ישראל.

הוצאת האלטלנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המלחמה, קיבל האלוף שלמה שמיר, מפקד חיל הים, הוראה מבן-גוריון לשלוף את האוניה "אלטלנה" מחוף הים מול תל אביב, שם נשארה, כדי שלא תהפוך לאתר עליה לרגל לאנשי האצ"ל. האלוף שמיר מינה את מימון לרב חובל של ספינה גוררת, והטיל עליו את המשימה. לאחר מספר ניסיונות שלא צלחו, הציע לשמיר דרך אחרת לקשירת האונייה השקועה, שמיר ניסה פעם נוספת לחלץ את האונייה לפי עצתם של מומחים אמריקאים, אך כאשר גם הניסיון האחרון לא צלח, הסכים לנסות את השיטה של מימון. הגוררת נקשרה ל'אלטלנה' מצידה השני, ו"שלפה" אותה בקלות, לאחר מכן נגררה הספינה אל לב הים ושם הוטבעה.

באותם ימים נערך כנס במלאת שבע שנים להקמת הפלמ"ח. בן-גוריון אסר על קציני הצבא להשתתף בכנס, אך מימון וקצינים נוספים החליטו להשתתף בו למרות זאת. כעונש, הוטל על מפקד חיל הים לשפוט את הקצינים ולנזוף בהם. מימון נענש והושאר כמפקד הגוררת, ולא הוחזר ל'הגנה', בשיחה עם מפקד חיל הים, הביע תרעומת על ההחלטה, וזה מינה אותו למדריך ימי, ומאוחר יותר לראש מחלקת מבצעים במטה חיל הים.

מפקד השייטת הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1950 מונה האלוף מרדכי לימון למפקד חיל הים, והוא מינה את מימון למפקד השייטת הגדולה, בנוסף לתפקידו כמפקד אח"י מבטח (ק-28). בשנת 1953 השתחרר מימון מצה"ל בדרגת סגן אלוף.

מבצע סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אבראהים אל-אוול

במבצע סיני נקרא מימון למילואים קיבל את הפיקוד על הפריגטה אח"י מזנק (ק-32). בתפקיד זה השתתף בליל 30 - 31 באוקטובר 1956 בקרב מול המשחתת המצרית "אבראהים אל-אוול", אשר נשלחה להפגיז את נמל חיפה. אח"י מזנק, שייטה יחד עם אח"י יפו, אח"י אילת אך בעת שהרימה למהירות מרבית כדי לירט את המשחתת המצרית התפוצצו צינורות קיטור באחד הדוודים והיא לא הגיעה לטווח ירי. פצועים מהשריפה פונו בטרפדת לנמל חיפה.
בהמשך הקרב ספגה המשחתת המצרית פגיעה בחדר הדוודים הביאה להאטה ואובדן יכולת נסיגה. תקיפת מטוסי אורגן של חיל האוויר הביאו את מפקדה להכריז על כניעה, לאחר שקיבל אישור לכך מהמפקדה המצרית. צוות המשחתת ניסה להטביעה באמצעות החדרת מים, אולם הניסיון לא צלח והיא נפלה בידי חיל הים הישראלי במצב ראוי לשימוש, ונגררה לנמל חיפה. לאחר שיפוצים, שונה שמה של המשחתת לאח"י חיפה, והיא הוכנסה לשירות בחיל הים[5].

פתיחת ים סוף לשיט ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום הקרבות החליטו המטכ"ל וחיל הים להעביר את שייטת הפריגטות מחיפה דרך מצרי טירן לאילת. תעלת סואץ הייתה סגורה – המצרים הטביעו בתוכה אניית מלט כדי למנוע כליל מעבר אוניות – לכן היה צורך להפליג סביב יבשת אפריקה, במסלול שאורכו למעלה ממחצית היקף כדור הארץ. נדרשה התארגנות מיוחדת: הכנת האוניות, שבדרך כלל עשו שיוטי חופים בלבד, יצירת קשר עם נמלים בדרך כדי שניתן יהיה לתדלק ולהצטייד בהם. נתנו לצוות שבועיים להכנה. בחלוף השבועיים רק ה"מזנק" הייתה מוכנה להפלגה והכנתן של שתי האוניות האחרות טרם נסתיימה. הוחלט שמימון יצא ראשון ושתי האוניות האחרות יבואו מאוחר יותר בעקבותיו. בדרך עגנו בנמלים שונים: בסיציליה, בדקר שבסנגל, בקייפטאון, בביירה שבמוזמביק ובג'יבוטי שבסומליה הצרפתית. המסע ארך ארבעים יום. גם נתן אלתרמן נתן ביטוי להתרגשות הגדולה בשיר 'מזנק' שפרסם ב"טור השביעי" שלו.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע שמשון – חיל הים התכונן להעביר את המכלית Samson של חברת אל-ים בדגל ליבריה במיצרי טיראן. הצוות המקורי, שכלל ברובו ימאים זרים, סירב להפליג. צוות בפיקודו של מימון גויס למילואים, הוטס והוסע לנמל מסאווה. הצוות המתין בנמל כ-10 ימים אך ההפלגה יצאה לפועל רק לאחר המלחמה[6].

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הפליג מימון כרב חובל באונייה "פלמ"ח" של חברת תרשיש. האונייה חזרה מהפלגה ונכנסה לנמל חיפה בערב שבת, בשבת פרצה המלחמה וניתנה הוראת ריתוק לצוותי האוניות. במהלך המלחמה עסק מימון בהובלת ציוד צבאי ב"פלמ"ח".

באזרחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שחרורו מהצבא בשנת 1953, הצטרף דוד לקיבוץ עין חרוד, קיבוצה של אשתו- דרורה מחניימי. ב-1954 החל דוד את לימודיו בטכניון, בפיזיקה ומתמטיקה.

הפלגות באניות

בשנת 1957 בטרם סיים את לימודיו, הצטרף למייסדי חברת הספנות של הקיבוץ המאוחד אוניות תרשיש (חברה). הוחלט להקים שותפות עם חברת ספנות ותיקה – "חברה לשירות ימי עתיד", שותפות חציונית (50%). האונייה הראשונה- פלמ"ח- נבנתה בגרמניה.

בשנה הראשונה בחברת הספנות הקיבוצית החדשה, עבד מימון על אוניה כקצין ראשון. לא היו לו תעודות הסמכה לצי הסוחר כיוון שצבר את ניסיונו בחיל הים, והיה עליו ללמוד את המקצוע של תפעול אוניית סוחר, טעינה ופריקת סחורות בנמלים.

עם הזמן התרחבה חברת הספנות לארבע אוניות, ובסופו של דבר פורקה השותפות עם החברה לשירות ימי עתיד, וב-1959 הוקמה חברת ניהול ומסחר בבעלות הקיבוצים- "סלע", ולצידה חברת ספנות אניות תרשיש (חברה). הוקמו שני קווי שרות הובלה ימית: ה"פלי"ם" הפליגה בין חיפה לטריאסט בים האדריאטי וה"פלמ"ח", בה הפליג מימון, הפליגה בים התיכון המערבי וצפון אירופה. עם הרחבת הפעילות הוחלט לבנות שתי אוניות נוספות. הוטל על דוד לנסוע להולנד לפקח על בניית האוניות. כאשר הסתיימה בניית האוניות, עבד בחברת "סלע". בשנת 1967 אוחדה "סלע" עם "צים", לחברת "צים-סלע", ומימון הפך לעובד "צים".

טקס חילופי מנהלים בבית הספר לקציני ים עכו, 1970. על הבימה אלוף (מיל') שמואל טנקוס ורב חובל דוד מימון.

ניהול בית הספר לקציני ים עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1970 הציע שמואל טנקוס למימון להחליפו כמנהל בית הספר לקציני ים בעכו. במהלך שלוש השנים בהן ניהל דוד את בית הספר, פתח מסלול לימודי שנה חמישית לדרגת "טכנאי", גייס מורים מקרב בוגרי בית הספר, שהמשיכו את הכשרתם באוניברסיטאות השונות, הביא מדענים מרפא"ל הסמוכה, להוראה חלקית. נבנתה מעבדה לאוטומציה, והוכנסו לימודי אוטומציה ומחשבים לתוכניות הלימודים של בית הספר.
מימון נתן פומבי לדעתו כאשר הכריז במועצת המנהלים: "בית הספר לא יהיה תיכון בלבד, אלא האקדמיה הימית של ישראל. עם הרמה תשתנה גם האוכלוסיה המכוונת את עצמה לבית הספר." עם זאת דרכו של מימון בבית הספר לא האריכה ימים. לאחר עימותים בין הסגל למנהל שסבבו על שאלות ארגוניות ופרסונליות התפטר מימון ומסר את תפקידו לסא"ל זאב אלמוג (אברוצקי).[7]

ניהול חברת אניות תרשיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

את "אוניות תרשיש (חברה)" ניהל מימון במשך שבע שנים, החל משנת 1973. החברה החזיקה את האוניות, טיפלה באיוש הצוותים והחכירה אותן ל"צים". כתוצאה מעימות של מימון עם נציגי העובדים הושבת הנמל ומנכ"ל צים נדרש לפטרו וסירב. השביתה ארכה כמה ימים ונסתיימה בתיווך ההסתדרות הכללית.

דוד ודרורה

בקיבוץ עין חרוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום תפקידו בניהול חברת "אוניות תרשיש (חברה)", עסק מימון בהנהלת החשבונות בקיבוץ עין חרוד. מאוחר יותר עבר לעבוד במפעל 'פלדות' בקיבוץ. מדי פעם היה יוצא להפלגות כרב חובל באוניה "מורן" של חברת אוניות תרשיש (חברה) שעבדה בקו ישראל-דרום אפריקה,

משפחה

מימון נישא לדרורה מחניימי (1920-1997), ולזוג נולדו שלושה ילדים: עירית, גל ואורי. היה סב לשנים עשר נכדים ולשבעה נינים. נפטר בעין חרוד בגיל 95.

תעודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דרך בים סיפורו של דוד מימון, הוצאה עצמית
  • "מן היומן" מיומני ד' בן-גוריון, 5 יוני 1948
  • ת. לויטה, קברניט "מיזנק" התמחה בפריצת הסגרים, מעריב, 7 בדצמבר 1958.
  • מרדכי לדקני אח"י מזנק אלבום זכרונות ותמונות מהפלגת הרקולס עד מסירת לצי סרי לנקה, במוזיאון ההעפלה וחיל הים, 1960

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ראובן אהרוני, מטות תורן, אפי מלצר בע"מ
  2. ^ נתן א., קומזיץ בקפריסין, דבר, 21 במרץ 1947
  3. ^ מילות השיר "שושנה שושנה", באתר שירונט
  4. ^ אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת העצמאות, משרד הבטחון, 2002
  5. ^ קצין חינוך ראשי - ענף הדרכה והסברה, מערכת סיני, משרד הבטחון
  6. ^ רב חובל זאב הים, ספינות מספרות - תולדות הספנות הישראלית, אחיאסף בע"מ
  7. ^ שמחה בינות, בים דרכך ושביליך במים רבים, יובל לבית הספר לקציני ים עכו, הוצאת בית הספר לקציני ים, ספטמבר 2003, ע' 44-47.