דוד נמרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוד נמרי, 1962

דוד נָמֵרִי ("דוידקָה") (י"ד אדר ב' תרס"ח, 17 במרץ 1908 – ט"ו סיון תשכ"ו, 3 ביוני 1966) היה ממייסדי קיבוץ אשדות יעקב, סגן מפקד המוסד לעלייה ב', סגן מפקד הפלמ"ח ומנכ"ל משרד התחבורה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמרי נולד בעיירה סקידל בפלך גרודנה בפולין (כיום בבלארוס) לינטה ונחום למפרט. הבית היה בית יהודי ציוני פעיל והילדים היו חברים בתנועות נוער ציוניות. בנעוריו בסקידל אחרי סיום בית הספר, נבחר דוידקה לעבודה בסחר העצים, שהיה העיסוק המרכזי באזור. הייתה זו עבודה פיזית קשה מאד להטעין עצים על קרונות הרכבת ושכרה היה יחסית גבוה. דוידקה הנער עמד בעבודה הקשה לצד סבלים חסונים ובעלי ניסיון. באחד הימים הצליח דוידקה הנער לתקוע באגרופו מסמר לתוך בול עץ, מעשה שעורר התפעלות מכל הסובבים. הגברתן שהתחרה מולו החמיא לדוידקה: "כה צעיר, ממש ילד ובן חייל, ממש פראבוסלאבי!" כבר אז התגלה כאיש עצה ותחבולה ועורר יראת כבוד בלב גדולים ממנו בשנים ובכח פיזי. היה בכך סימן לבאות ליכולותיו וכישוריו. כחניך תנועת החלוץ עלה לארץ ישראל ב-1926 והצטרף לפלוגת חיפה של הקיבוץ המאוחד (פלוגת ג'ידרו), עמה הצטרף לקיבוץ גשר (לימים קיבוץ אשדות יעקב) ומונה כמנהל עבודה במפעל החשמל בנהריים ב-1927 ומפקד הגנת הנקודה והוא בן 19.

ראשי ההגנה הכירו בכישוריו הלוגיסטיים ומינוהו כממונה על הצד הלוגיסטי ולקצין המבצעים של המוסד לעליה ב' בשנים 19371947. בתפקידו זה היה אחראי למבצעי העפלה בים, באוויר (במסגרת מבצע כנף הראשון) וביבשה. וכן לאיתור החופים המתאימים להורדה ולשם כך ערך יחד עם כתריאל יפה את הסקר הראשון של חופי הארץ. בהגיע האניות היה אחראי להורדת המעפילים מהאניות במהירות, לפני שהשלטונות הבריטיים יבחינו בכך. דוידקה נחשב אקטיביסט בהשקפותיו ובמעשיו, יחד עם חבריו אנשי הקיבוץ המאוחד, במאבק מול הבריטים. דוידקה ויגאל אלון תבעו להגיב בפעולות צבאיות כנגד הבריטים ובהנחייתם נדרשו מובילי אניות המעפילים להתנגד לכל ניסיון של הבריטים להשתלט על האניות. כשעמד על הפרק נושא אניות הגירוש בקיץ 1946 שלח דוידקה שדר למוסד לעליה ב' בתל אביב: "אם יגורשו בלי הגבה לא נינקה לעולם". דוידקה היה איש הקשר בין הפלמ"ח והמוסד והאחראי על לשכת הקשר של המוסד בנמל חיפה. לשם ההורדה ארגן את "נערי הירקון" (שלימים היו המסד לפלי"ם). בהנהגתו הורדו בחופי הארץ כ-60,000 מעפילים שבאו ב-80 אניות. בהעפלה ביבשה מסוריה, לבנון, טורקיה ועיראק, ארגן את הברחת המעפילים מעיראק דרך נהריים במשאיות, שעשו דרכן מעבר הירדן מערבה ובהן הוכנסו המעפילים אל מתחת לרצפת קרשים שהותקנה ברצפת המשאית. על ההעפלה האווירית הסביר לימים כיצד עלה הרעיון: "מבגדאד הדרך ארוכה וקשה. הסכומים שרוצים בעד עליית אדם משם הם אגדתיים. אמנם יש שם הרבה נוער, אבל עד היום הזה הזרימה משם היא טיפין - טיפין. ייתכן שנתגבר על כך בחודשים הקרובים תמורת כסף רב".

במקביל לעשייה זאת עסק נמרי במנהלות של למעלה משלושים מבצעי חומה ומגדל, מהעלייה לתל עמל ב-1936, ובהמשך העלייה לעין גב (פעמיים), לכפר רופין, נווה איתן ובית יוסף, לשרונה, למעוז חיים, לגינוסר ולחניתה. רבות מהעליות לקרקע היו באזורים שצפויים להיות סגורים להתיישבות יהודית על פי הספר הלבן. כתב יגאל אלון: "לא שמעתי מפיו את הביטוי "אני אחראי", אבל תמיד הלך ראשון ובדרך הטבע הלכו אחרים אחריו. בכל מקום שנחוץ היה כושר בלתי רגיל - כושר ארגון, תושיה, כושר מנהיגות ופיקוד צבאי - לשם נשלח דוידקה על ידי מפקדיו. כך נתגלגל מתפקיד לתפקיד, מזירה לזירה, לכל מקום שבו נתחולל המאבק העיקרי של אותו זמן".

נמרי הצטרף כחבר המטה הראשון של הפלמ"ח והתמנה לסגן מפקד הפלמ"ח יצחק שדה (19411943). משה שרת כינה אותו (יומן אישי עמ' 210): "האקונום של הפלמ"ח". כאחד מראשי הפלמ"ח היה גם ממקימי הפלי"ם, אחראי לקשר בין המחלקה הגרמנית והצבא הבריטי וארגון מחלקת הטייס. אחרי שהות קצרה בקיבוצו, בשל הולדת תאומיו, פיקד על נפת כנרת של ההגנה שמנתה כ-20 יישובים. מיד אחרי השבת השחורה בה נעצרו מנהיגי היישוב ונכלאו בלטרון, ארגן דוידקה את הברחתו של הרמ"א משה סנה באניה לצרפת, מתחת לאפם של הבריטים.
כך כתב דוד נמרי על הפלמ"ח: "ערכי נפש בלתי נשכחים הקנה הפלמ"ח לאלפי חבריו, ואת אשר חתם בכל אחד מאתנו כמפקד וכמבצע - נסיון וידיעה מקצועית ורוח מחנכת להחלצות נחשונית ולאחוות לוחמים ויוצרים- לא הלך לטמיון. כל אלה שעברו את בית הספר של הפלמ"ח מסוגלים עוד כיום, כמו בעבר, גם בתנאים קשים ובלתי רגילים, להדריך, לפקד ולבצע, לפי המסורת של שנות פעולה קשות ומרוממות."
בתקופת פעילותו בהגנה ובפלמ"ח היו לדוד נמרי 10 כינויי סתר מחתרתיים. הידוע יותר: חופשי. שאר הכינויים: אשדותי, דוידקה, ותיק, חרט, ירמוקי, לבן, נתן, עמלי, חופי.

בשנים 19471949 היה שליח ההגנה ומשרד הביטחון לארצות הברית לצורכי רכש אניות, נשק ותחמושת. בתוקף תפקידו רכש 30 אניות וספינות, שחלקן שימשו להובלת מעפילים וחלקן לחיל הים. שתי הפריגטות הראשונות בחייל נרכשו על ידו. אחת מספינות חיל הים נקראה אח"י נגה (ק-26) על שם בתו.
לאחר מלחמת העצמאות חזר לקיבוצו ואחרי הפילוג בתנועה הקיבוצית עסק, בעיקר, בבניית הפלג החדש - אשדות יעקב מאוחד.

בשנת 1951 היה מגשר בין הצדדים בשביתת הימאים: ההסתדרות והממשלה מול הימאים השובתים.

בשנת 1954 היה חבר הוועדה הציבורית להקמת מוזיאון ההגנה בבית אליהו גולומב ועל שמו בשדרות רוטשילד 23 תל אביב (בוועדה היו 89 חברים בראשות שרת העבודה גולדה מאירסון).

ב-1960 מונה לסמנכ"ל וב-1962 למנכ"ל משרד התחבורה תפקיד בו החזיק עד 1965, בתקופות כהונתם של שרי התחבורה יצחק בן אהרן וישראל בר יהודה. בתקופת כהונתו כמנכ"ל, ב-1962, החלה בניית נמל אשדוד.

כתב בן אהרן: "האנשים יצאו מלפניו לא כאילו דיברו עם המנהל הכללי של משרד התחבורה. אם שאלת אותם "עם מי דיברת?" התשובה היתה:" דיברתי עם דוידקה!" פירוש: כל האנשים האלה נכנסו אל המנהל הכללי של משרד התחבורה ויצאו מלפני "דוידקה". זה היה הסוד. לאט לאט המס את הקרח, פירק את הפורמליות, את כל החנפנות, את ה "הבה נתחכמה", והדברים נשארו בעירומם. אי אפשר היה לעמוד נוכח חכמת החיים של דוידקה וידיעתו העמוקה בסודות התחבלנות. האנשים למדו לומר בפשטות ובמישרין: " דוידקה, אני רוצה זאת וזאת", והוא היה משיב "כן" או "לא", ובכך נגמר הענין. המידה הזו שלו, היכולת לעורר אימון באנשים ברבדים מרוחקים אלה מאלה, מנוגדים במהותם ובמוצאם - זו היתה סגולה נדירה ביותר, שכמעט אינני מכיר אדם שני המחונן בה."

נפטר בשנת 1966 בחיפה והובא למנוחת עולמים באשדות יעקב.

משפחתו:

הניח רעיה דבורה (1914 - 2008): נולדה בטמבוב ברוסיה. משפחתה, בית לוין, היגרה ב 1923 לארצות הברית וב 1931 עלתה דבורה מדטרויט בגיל 17 כאחת מעשרת הצעירים חברי "הקבוצה" האמריקאית, שירתה כגדעונית בהגנה, ד"ר לבלשנות אנגלית ומורה לאנגלית בעמק הירדן ובטכניון, וארבעה ילדים. בניהם: שאול - יוצר וצייר ויוני - זמר, שהחל דרכו המוזיקלית בלהקה צבאית - צוות הווי פיקוד ההדרכה. בנותיהם - נגה ונעמי. אחד מנכדיו - שהם שושני, היה אלוף ישראל לנוער בחתירה בקיאקים ונהרג בתאונת דרכים ב 1990 והוא בן 16. אחותו הבכורה ציפורה באבקס (1900 - 1942) נספתה בשואה עם בעלה וילדתה; אחיו קדיש (1904 - 1979) היה ממייסדי אשדות יעקב ומנהל בית החרושת לשימורים "אשד". בשבת השחורה נעצר על ידי הבריטים, כי סברו בטעות שהוא דוד, ונכלא במחנה המעצר ברפיח; אחיו הצעיר יעקב נמרי (1911 - 1982) היה מפקד הנוטרים וההגנה בקריית ים וממייסדי העיר.

בהלוייתו ספד לו השר ישראל גלילי: "ממשלת ישראל הפסיקה היום את ישיבתה כדי לאפשר לאחדים מחבריה להיפרד מדוידקה. בעת הטיסה לאשדות בראותך מה יפה הארץ, ידעת כמה חייבים העם והארץ לדוידקה...דוידקה הטביע את רישומו בנוף של הארץ, ואנחנו כלנו חייבים לו תודה...תתברך הארץ, תתברך התנועה ויתברך העם שהיה לו איש כזה".

הנצחתו:

על שמו רחובות בחיפה ובתל אביב, "בית דוידקה" בקיבוצו אשדות יעקב מאוחד, אולם התצוגה במוזיאון חיל הים בחיפה והספרייה במחנה המעפילים בעתלית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם יבין, שלמה דרך (עורכים), סיפורו של דוידקה: דוד נמרי – מפיו ועליו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ד 1974.
  • שאול אביגור, עם דור ההגנה, (חלק ב'),"נפש לדוידקה", הוצאת מערכות, ת"א, תשל"ח 1978, עמודים 179 - 210
  • שלמה גרבר, דוד נמרי, המנהל הכללי של משרד התחבורה, הארץ, 25 בינואר 1962
  • דוד נמרי, למרחב, 5 ביוני 1966
  • דוד נמרי - למנוחות, למרחב, 6 ביוני 1966
  • עודד ליפשיץ, האיש שהבחין ראשון בספינות - קורותיו של דוידקה נמרי, חותם, 30 באפריל 1987, עמודים 5-7,13.
  • אורי שרון, "שכחו אותו" - מיהו דוידקה ולמה שכחו אותו, דבר השבוע, 15 בינואר 1993, עמודים 22- 23
  • גרשון ועליזה ריבלין, זר לא יבין - ספר הכינויים, משרד הביטחון ההוצאה לאור, ת"א, תשמ"ח 1988
  • יעקב שביט, יעקב גולדשטיין, חיים באר (עורכים), לקסיקון האישים של ארץ-ישראל: 1799-1948, עם עובד, תשמ"ג, 1983, ערך: דוד נמרי, עמ' 341
  • אברהם זהר ומאיר פעיל, הפלמ"ח הימי (פלי"ם), העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, משרד הביטחון ההוצאה לאור, ישראל, תשס"א 2001
  • תמר ברגמן, רב חובל שב אליך - סיפורו של כתריאל יפה, סדרת ראשונים בארץ, יד יצחק בן צבי ירושלים, עם עובד תל אביב, תשנ"ג, 1992
  • חיים גופר, בלילות חשוכי כוכבים - סיפור "החוליה" שהבריחה עולים מגבולות הצפון, משרד הביטחון ההוצאה לאור, המרכז לתולדות כוח המגן וה"הגנה" ע"ש ישראל גלילי, תל אביב, תשנ"ג 1993
  • דוד נמרי, ההעפלה - סיכונים וסיכויים, מרדכי נאור (עורך),"עלייה ב'", מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, סדרת עידן 1 מרכז רחל ינאית בן צבי, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשמ"ג 1982, עמ' 74 - 83
  • דוד נמרי, מעט מהרבה, זרבבל גלעד (עורך), ספר הפלמ"ח, כרך ראשון, ארגון חברי הפלמ"ח בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, 1955, עמ' 146- 149
  • מרדכי נאור, בים, ביבשה וגם באוויר, מבט חדש על ההעפלה, הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, תשע"ה 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]