דוד קסלר
דוד קסלר (ביידיש: דוד קעסלער; 1860 - 14 במאי 1920) היה שחקן בולט בתקופה הגדולה הראשונה של תיאטרון יידיש. היה שחקן דרמטי בניו יורק. הוא היה השחקן המוביל הראשון שוויתר על מוזיקת רקע בהצגות בהן שיחק.
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד וגדל בקישינב מולדובה שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. הוא ברח אחרי התעללות של המלמד שלו מן החדר[1] והתחיל למכור סדקית ברחובות קישינב תוך כדי שירה[2]. בגיל ההתבגרות התחיל לעבוד בחנות בגדים, עבודה שלא מצאה חן בעיניו. קסלר נהג ללכת לשמוע דרשנים שונים. אותו לא עניין מה הם אומרים אלא הצורה בה הם מעבירים את המסר שלהם. הוא ראה בדרשנים סוג של שחקנים. ההצגה הראשונה אותה ראה הייתה "שולמית" מאת אברהם גולדפדן בכיכובו של אבא שיינגולד[3]. מאותה הצגה נהג ללכת הרבה לתיאטרון וגם אל מאחורי הקלעים. אחרי שלהקתו של שיינגולד נסעה הוא אסף חבורה של נערים ונערות והתחיל לשחק אתם באורוות הפונדק של אביו במחזות אותם הוא אלתר כשהוא משתמש בקטעים של מה שראה בהופעות של שיינגולד[4]. אביו התרגז על השיגעון שלו ואיים להוציא אותו מהבית. ב- 1881 כתב עבורו סטודנט לרפואה בשם גלר, שזיהה בו ניצוצות של כישרון מחזה בשם מעכטשע דער שדכן (מֶחטשֶה השדכן) אותו הוא העלה עם בני החבורה שלו באולם שמחות. בעקבות הביקורת הטובה בעיתונות המקומית הזמינו אותו להופיע עם המחזה בעיר אחרת. הוא התפטר מהחנות בה עבד והחליט, בעקבות כך, להפוך לשחקן מקצועי[5] .
התחלת הקריירה כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא ניסה להתקבל ללהקתו של ישראל רוזנברג. יעקב אדלר מספר שהוא ראה בחור צעיר בן 18 בערך בעל כתפיים וצוואר של שור ופנים זועפות. הוא הציג בפניו את הקטע מתוך המחזה ה"מצליח" שלו. קהל השחקנים פרץ בצחוק גדול על המשחק. היות שהיה לו קול טוב הסכים רוזנברג לקבל אותו כניצב אבל בסופו של דבר הלהקה עזבה את קישינב בלעדיו. ב- 1882 הוא התקבל ללהקתו של יידל גולדפדן (אחיו של אברהם גולדפדן). בתחילה הוא היה סטטיסט אבל התקדם אחרי זמן מה והתפקיד הראשון שלו היה מאקס במחזה שני קוני-למל. עם הלהקה הוא נדד ברוסיה ורומניה. כאשר הוריו שמעו שהפך לשחקן הם ישבו עליו שבעה[6]
ב- 14 בספטמבר 1883 אסרו השלטונות הרוסיים על תיאטרון יידיש בכל רחבי האימפריה. כתוצאה מכך ארגנו זיגמונד מוגולסקו ומשה פינקל במהירות שחקנים ללהקה, ביניהם קסלר, ונסעו לרומניה. בשלוש השנים בהן שהתה הלהקה ברומניה הם סבלו ממחסור ואפילו מרעב[7]. השהות ברומניה והחיפוש המתמיד אחר כל חומר אותו יוכלו להציג גרם לקסלר, שהיה בראשית דרכו האמנותית, נזק. "הוא חש מנותק מהכל, בלי קרקע יציבה מתחת לרגליו, בלי מורה אלא ריצה חסרת משמעות בעולם"[8].
בתחילת דרכו האמנותית הוא שיחק עם הרבה פתוס ותיאטרליות מוגזמת, אבל למרות זאת הכירו ביכולת הטמונה בו[9]
אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי נדודים רבים וחוסר יכולת להרוויח החליטה הלהקה, כמו אחרות, להגר לאמריקה. מוגולסקו ופינקל היגרו ראשונים וביולי 1886 הביאו לארצות הברית את כל הלהקה. ההופעות הראשונות שלהם היו באופרטות כחול הזקן ופריקולה (La Périchole) מאת ז'אק אופנבך. הקהל הגיע כדי לראות את מוגולסקו שהיה מפורסם כבר, אבל התרשם מאוד מקסלר השחקן הלא ידוע עדיין[10]. ב- 1887 הגיע לניו יורק גולדפדן. מנהלי בית האופרה הרומני (ביתו של תיאטרון יידיש באותו זמן) רצו שהוא ינהל אותו אבל השחקנים החשובים ביותר בתיאטרון הזה כמו מוגולסקו, קסלר ופיינמן מתנגדים לגולדפדן. הם עוזבים את התיאטרון וגולדפדן נאלץ לגייס שחקנים חדשים ללהקה[11].
קסלר שאף לשחק תפקידי אופי אבל בשנים הראשונות בארצות הברית נאלץ לשחק במחזות שונד אותם תיעב[12]. הוא עשה כל מאמץ למצוא מחזות שיש להם ערך אמנותי. לואיס היימן ששיחק איתו שנים רבות מספר: "כאשר קסלר היה חותם חוזה עם תיאטרון בו הוא יוכל לשחק בחזות טובים יותר, אותם אהב, הוא היה מגיע בריצה עליז ומתנשק אתנו מרוב שמחה על שיוכל לשחק תפקידים אנושיים"[13]. לא רק לקסלר נמאס ממחזות השונד אלא גם לשחקנים הטובים האחרים באותה תקופה. כל שחקן בחר לו את המחזאים הטובים שאת המחזות שלהם הוא העדיף לשחק. קסלר בחר את הרמן זודרמן. השאיפה לשחק במחזות טובים הייתה כה חזקה עד שהשחקנים היו מוכנים לשחק בפני אולמות ריקים למחצה ובלבד שהתפקידים שלהם יהיו בעלי ערך קסלר שמע על סטניסלבסקי והתלהב מאוד מהשיטה שלו. בעקבות סטניסלבסקי הוא החליט לשחק יותר בצורה טבעית ולהדגיש ופחות בתיאטרליות[14]
אחד המחזות בהם שיחק קסלר ב- 1892 היה מולדת מאת הרמן זודרמאן. על משחקו במחזה הזה כתב בועז יונג: "קסלר היה בתפקיד זה (של האב במחזה) כל כך גדול עד שניתן להשוות אותו עם כל שחקן בכל שפה בעולם. ראיתי את השחקן הרוסי הגדול בראוויץ' בתפקיד הזה וקסלר היה באותה דרגה כמוהו אם לא יותר[15].
תיאטרון משלו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב- 1891 נפרדו קסלר ופיינמן ממוגולסקו והקימו תיאטרון משלהם שהתמקם בבנין תיאטרון תאליה (טאליא טעאטער) בלואר איסט סייד. היה זה התיאטרון היהודי הגדול ביותר בעיר והוא הכיל 3,000 מקומות ישיבה. התוצאה מפירוד זה הייתה תחרות קשה מאוד בין שני התיאטראות שגרמה לנזק לשניהם. המסקנה הייתה שהם צריכים לאחד כוחות. יעקב אדלר עזב את התיאטרון הקטן שלו והצטרף לקסלר וטומשבסקי[16]. אבל היריבות והקנאה בין השחקנים לא פסקה גם כשהיו יחד. קסלר היה מוכן לראות באדלר יריב ראוי לו אבל לא היה מוכן לראות בטומשבסקי (שאהב לשחק תיאטרון שונד) שחקן טוב. בסופו של דבר הם נפרדו ושנים רבות לא שיחקו יחד[17].
תקופה חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופה חדשה בחייו המקצועיים של קסלר התחילה עם ההצגה של יעקב גורדין שלמהקה שאַרלאַטאַן ב- 1896[18]. עד אז נאלץ לשחק בתפקידים אותם לא אהב במחזות אותם לא העריך. בהתחלה התחלקו בתפקיד קסלר ואדלר. כשאחד שיחק את שלמהקה שיחק השני את המאהב מישה. אבל תוך זמן קצר התברר שקסלר מתאים לתפקיד הראשי יותר. אושרוביץ' כותב על קסלר בתפקיד הזה: "בתפקיד של שלמהקה שארלאטאן הראה קסלר את הפלא שבלקיחת מחזה לא מוצלח ולהציב אותו על בסיס איתן ברפרטואר של התיאטרון ביידיש ... הוא הצליח בתפקיד הזה ליצור אדם אפילו בזמן שהוא מדוכא הוא מתבונן באירוניה על אחרים; אדם שצוחק בזמן שהוא מר נפש, אדם שבוכה רק בזמן שאף אחר לא רואה"[19]. ב-29 באוגוסט 1898 הייתה הצגת הבכורה של המחזה "מירל'ה אפרת" מאת גורדין (מחזה אותו מעלים עד היום גם ביידיש וגם בעברית) כשקני ליפצין משחקת בתפקיד מירל'ה וקסלר בתפקיד יוסלה. ב- 1899 הוא משחק במחזות של זיגמונד פיינמן. באותה שנה הוא גם מעלה את המחזה די שחיטה מאת יעקב גורדין. בעונה של 1900-1899 הוא מעלה את המחזה של גורדין סאפו כשהוא בתפקיד אפולו וברטה קאליש בתפקיד סאפו. ב- 21 בספטמבר 1900 – הצגת הבכורה גאָט, מענטש און טײוול (אלהים, אדם ושטן) מאת יעקב גורדין. הוא משחק את הרשלה דוברובנר ולצדו ברטה קאליש. בתפקיד זה הוא משחק אדם דתי מאוד וקדוש. דמות זאת הייתה שונה לגמרי מהדמויות אותן היה רגיל לשחק, אבל הוא נכנס לתפקיד במלואו, עד כדי כך שכאשר פנו אליו בצורה לא יפה לפני ההצגה הוא התרגז ואמר: איך אני יכול לשחק עכשיו דמות של קדוש אחרי שטמאו אותי[20]. הוא הסביר למעריציו שתהו על הבחירה שלו בתפקיד שעבורו זה סוג חדש של משחק, סוג חדש של פרוזה. חייבים לטהר את הבמה מהשונד שהשתלט עליה[21]. בינואר 1902 העלה קסלר יחד עם ברטה קאליש וקלרה יונג את המחזה סונטת קרייצר מאת יעקב גורדין – עיבוד לנובלה באותו שם מאת טולסטוי. ב-31 באוגוסט 1907 הוא הופיע בפעם הראשונה באנגלית במחזה The spell אבל הוא היה כישלון מוחלט[22]. מייד אחרי כן חזר לתיאטרון יידיש והצטרף לליפצין בתיאטרון של קאליש ובאותו זמן המשיך גם בתיאטרון תאליה. ב-13 באוקטובר 1907 הופיע לראשונה במחזה גאָט און נקמה (אלהים ונקמה) מאת שלום אש בתפקיד יענקל שַפְּשוביץ. הוא מאוד כיבד את שלום אש ואמר שמחזה כמו זה לא נכתב לעיתים קרובות[23].
מסע הופעות באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקיץ 1913 יצא קסלר למסע הופעות באירופה. את המסע הוא התחיל בלודז'. הוא הופיע במחזות "די מאָדע" ו"שלמהקה שארלאטאן". אנשים שנפגשו איתו שם מתארים אדם סגור מאוד שקשה לחדור את השריון שעטה עליו ושחקן שיש לו ניצוצות של משחק טוב בתפקיד אחד וחלש מאוד בתפקיד אחר. ד"ר א. מוקדוני סבור שהסיבה לכך היא שקסלר אינו מרגיש בבית באירופה[24]. ביקורת חריפה הרבה יותר כתב נח פרילוצקי: "החיסרון הוא שהפעילות המשחקית של קסלר איננה עשירה: יש לו כוח פיזי נדיר, פנים מביעות למדי ואימפולסיביות מסוימת. האמריקאי מתרגז בקלות על פי דרישה, מיידית, בוכה בקלות, צוחק בקלות, מתרגז בקלות, בקיצור לא יותר ממבנה שבלוני, רק אמצעים טכניים. חסרה, לצערנו, האישיות האמנותית המביעה. חסר הדבר שעושה אדם לאמן אמיתי של הבמה ..."[25]. לעומת זאת מספר בועז יונג, שהיה גם הוא בפולין באותו זמן, שאמנם קסלר נכשל בוורשה אבל הייתה לו הצלחה גדולה מאוד בלודז': "היהודים בלודז' הודו לו גם עבור אלה שבוורשה והשחקנים שהיו אז בלודז' האלילו אותו"[26].
שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרגע המאושר בחייו של קסלר היה כשבנו עבורו את תיאטרון דוד קסלר (דוד קעסלערס טעאטער) בשדרה השנייה בניו יורק. את הבניין השלימו ב- 1913 כשחזר מהמסע באירופה. את פתיחת העונה הוא שיחק בתיאטרון אחר משום שהבניין עוד לא הושלם. את פתיחת התיאטרון הוא חנך ברפרטואר של יעקב גורדין[27]. הוא תכנן שבתיאטרון שלו יציגו רק מחזות טובים ולאלה תהיה השפעה מוסרית גם על התיאטראות האחרים ויביאו אותם להעלות, לעיתים תכופות יותר מחזות טובים במקום שונד[28]. אבל גם בתיאטרון שלו הוא נאלץ להעלות מחזות שונד בשל הנסיבות הכלכליות. בנוסף לכך היו מחלוקות כספיות בינו לבין מנהל התיאטרון מאקס ווילנר שהגיעו עד בית המשפט[29]. המחלוקת הגיעה עד כדי כך שלא אפשרו לו לשחק בתיאטרון הנקרא על שמו[30]. המשפט התקיים בפברואר 1916. הוא יצא למסע הופעות בקנדה וכשחזר הופיע ב-14 באפריל 1916 בתיאטרון של בסי טומשבסקי. ב-11 באוקטובר 1916 הופיע בתיאטרון שלו בתפקיד רוברט סטריקלנד במחזה של ריצנשטיין. אברהם קאהאן כתב על הופעתו ביקורת חיובית מאוד.
ב- 1918 שוב מתערערים היחסים בתיאטרון שלו, המתוחים בלאו הכי, עוד יותר ובאפריל באותה שנה מנתק קסלר את הקשר השותף שלו לשעבר. ב-3 במאי 1918 מורידים את שמו של קסלר מהתיאטרון שלו והוא נקרא עכשיו "תיאטרון השדרה השנייה" (סעקאנד עוועניו טעאטער). בלית ברירה עבר לשחק בנעשאנאל טעאטער (National theater) של בוריס טומשבסקי ובפיפלס טעאטער של בסי טומשבסקי. מבחינה אמנותית הוא היה מאוד לא שבע רצון משום שהוא ראה בסוג המחזות שטומשבסקי העלה כנחותים ולא מתאימים לו. כל מחזה היה עבורו סבל[31]. ב- 6 במאי 1920 הוא עבר לשחק בתיאטרון ליריק בברוקלין שם הוא קיבל חוזה לעשר הצגות. מצבו הנפשי היה קשה למדי עד כדי כך שהוא דיבר על מותו ואף קנה לעצמו חלקת קבר.
ב- 13 במאי 1920 בזמן חזרה על המחזה סונטת קרייצר מאת גורדין התמוטט קסלר על הבמה, הובהל לבית החולים אבל חזר בערב להצגה. אבל במערכה הרביעית הוא התמוטט שוב ומת על שולחן הניתוחים.
הלוויה שלו הייתה, על פי העיתונים אחת הגדולות ביותר שהייתה בניו יורק – כחצי מיליון בני אדם[32][33].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לעקסיקאן פון יידישן טעאטער, באנד 4. ניו יארק, 1963.
- מ. אשעראוויטש, דוד קעסלער און מוני ווייזענפריינד: צוויי דורות יידיש טעאטער. ניו יארק, 1930.
- ב. גארין, די געשיכטע פון אידישען טהעאטער: צוויי טויזענט יאהר טהעאטער ביי אידען. ניו יארק, 1923.
- בעסי טאמאשעווסקי, מיין לעבענס געשיכטע: דיא ליידען און פריידען פון א אידישער סטאר אקטריסע. ניו יארק, 1916.
- נח פרילוצקי, יידיש טעאטער: 1905-1912. ביאליסטאק, 1921.
- Jacob Adler, A life on the stage. New York, 2001.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דייויד קעסלער טויט, פארווערטס, 15 במאי 1920 (ביידיש) (ידיעה על מותו) (ביידיש)
דוד קסלר (1860-1920), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דוד קעסלער און מוני ווייזענפריינד: צוויי דורות יידיש טעאטער
- ^ Jacob Adler, p. 124
- ^ אושרוביץ, עמ' 55
- ^ Jacob Adler, p. 125
- ^ אושרוביץ, עמ' 60
- ^ לעקסיקאן, באנד 4, עמ' 2692
- ^ אושרוביץ', עמ' 71
- ^ אושרוביץ, עמ' 70
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2693
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2695
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2696
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2701
- ^ אושרוביץ', עמ' 80
- ^ אושרוביץ', עמ' 96
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2697
- ^ גורין, באנד 2, עמ' 132
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2704
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2705
- ^ אושרוביץ', עמ' 123-120
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2715
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2716
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2722
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2723
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2731
- ^ נח פרילוצקי, יידיש טעאטער באנד 2, עמ' 50
- ^ בועז יונג, מיין לעבן אין טעאטער, עמ' 233
- ^ אושרוביץ, עמ' 126
- ^ אושרוביץ, עמ' 127
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2740
- ^ לעקסיקאן, עמ' 2741
- ^ אושרוביץ, עמ' 131
- ^ אושרוביץ, עמ' 137
- ^ East Side mourns at Kessler burial
