דוד שחר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוד שחר

דוד שחר (17 ביוני 1926 - 2 באפריל 1997) היה סופר ישראלי בשפה העברית, מרצה, מתרגם ועורך.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד שחר נולד בירושלים למשפחה ותיקה בארץ, דור חמישי לילידי ירושלים. אבותיו הגיעו לירושלים במאה ה-19 - מצד אמו באו מהאימפריה הרוסית ומצד אביו באו מהונגריה ולפי ספורים משפחתיים לענף זה של המשפחה הייתה זיקה למגורשי ספרד.

דוד שחר עשה בעיר כמעט את כל חייו, גדל לרוב בבית סבתו בשכונת מאה שערים, שם קיבל חינוך יהודי דתי. בהתאם להחלטת אביו נשלח ללימודי תיכון חילוניים וסיים את תיכון בית הכרם. השלים לאחר מכן לימודיו בפסיכולוגיה ובספרות עברית באוניברסיטה העברית. במלחמת העצמאות התגייס לצה"ל ושירת כמפקד קרבי, ומאוחר יותר כקצין חינוך. מהרגע שהחליט להקדיש את חייו ליצירתו התפרנס בקושי, היה מורה, עורך, מתרגם, מתקין לשוני ועוד. לימד אנגלית ותנ"ך בבתי ספר טכניים, מאוחר יותר היה מרצה בבית המדרש למורים בגבעת השלושה.

סיפוריו הראשונים מתרחשים בזירה שלימים תהפוך לזירה העיקרית של יצירתו: העיר ירושלים של ילדותו. ספריו הראשונים החלו לצאת בשנות ה-50 המוקדמות. ספר סיפוריו הראשון, "על החלומות", מעמת את גיבוריו, ילידי העיר הקסומה, עם ההווה המאכזב ועם המציאות הכעורה של חייהם. הוא כתב ופרסם קובצי סיפורים, רומנים, ביוגרפיות, וספר ילדים "הרפתקאותיו של ריקי מעוז", שיצא בכמה גרסאות וכמה מהדורות.

יצירתו הנחשבת היא סדרת הספרים בתשעה כרכים, "היכל הכלים השבורים", ששחר עצמו כינה אותם גם בשם הכולל "לוריאן", על שם גיבור הסדרה גבריאל לוריא. בסדרה מגולל שחר תמונה פנורמית ענקית, המתרחשת ברובה בירושלים, אך גם בערים אחרות בעולם. לתוך הפנורמה הזו הביא שחר דמויות צבעוניות, סיפורים מפותלים וגורלות שזורים, המהווים מעין מפה אנושית רחבה של מאה וחמישים השנים האחרונות.

שחר זכה לכיבודים ספרותיים ופרסים. בין השאר זכה בפרס עגנון, פרס ביאליק, פרס ברנר, פרס נשיא המדינה לספרות, וכמה פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. בשנת 1973 נבחר ליושב ראש אגודת הסופרים בישראל. אף על פי כן הביקורת הספרותית בארץ לא אהבה את יצירתו. ייתכן שבין הגורמים לכך היו דעותיו ה"ימניות" המתונות, וזיקתו אל היישוב הישן בירושלים. בשנים האחרונות לחייו יצא לצרפת, שם יצא לו שם של סופר מיוחד במינו, הממשיך את המסורת הספרותית הגדולה של הסופר מרסל פרוסט.

בבית הכרם בירושלים קיים רחוב על שמו: רחוב שחר (דוד), שמשום מה קרוי לרב "רחוב השחר". וכן קיים גן ציבורי גדול, לאורך כביש בגין, הקרוי "גן השחר".

שחר זכה למתרגמת צרפתייה מוכשרת בשם מדלן נז' (Madeleine Neige), שתרגומיה התקבלו באהבה על ידי הקוראים הצרפתים, והוא זכה בצרפת למה שלא זכה בארץ: הכרה ספרותית נכבדה, תפוצה רחבה, התייחסות רצינית של חקר הספרות ופרס מדיסיס לסופר זר, הפרס הצרפתי הגבוה לספרות מתורגמת. ב-1985 זכה בעיטור מפקד במסדר האמנויות והספרות. הוא זכה גם לעיטור כבוד משר החוץ הצרפתי. הוא אף זכה לרחוב על שמו, בצרפת, בכפר הנופש דינאר (Dinard) בחבל ברטאן.

דוד שחר פרסם בעברית קרוב לשישים כרכים של סיפורת ותרגום. ספריו ניתרגמו לכמה לשונות, ובהן צרפתית, אנגלית, קטלאנית, יפנית, רוסית, גרמנית, אסטונית וספרדית.

בשנת 1956 נישא להיסטוריונית פרופ' שולמית שחר, כלת פרס ישראל. בנו הוא הפרופ' לתרבות סין מאיר שחר. בתו דינה היא מעצבת, אחיינו הוא סופר אורי וינברג.

דוד שחר נפטר ב-2 באפריל 1997 בבית חולים בפריז. במותו היה בן 70. נקבר בבית העלמין בהר הזיתים. בהלוויה נשא הספד הכימאי והמשורר פרופ' אבנר טריינין.

ספרי דוד שחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת התרגום בצרפתית של "ירח הדבש והזהב"

ספר הילדים שלו:

  • הרפתקאותיו של ריקי מעוז, וכל עלילותיו וגבורותיו כפי שהוא עצמו סיפרם/ ואני דוד שחר שמעתים מפיו והעליתים על הכתב/ הרישומים מעשה ידיו של בני עדן/ ירושלים, 1961.

קובצי סיפוריו:

  • סיפורים קצרים, הדר, תל אביב, 1979.
  • על החלומות, סיפורים, עם עובד, תל אביב, 1955.
  • קיסר, סיפורים, תל אביב, דביר, 1960.
  • שפמו של האפיפיור, סיפורים, שוקן, תל אביב, 1971.
  • מגיד העתידות, סיפורים, מסדה, 1966.
  • מותו של האלוהים הקטן, סיפורים, שוקן, 1970.

רומאנים נפרדים:

  • ירח הדבש והזהב, הדר, תל אביב, 1959.
  • סוכן הוד מלכותו, מהיכל הכלים השבורים, הדר, 1979.

הלוריאן, הוא היכל הכלים השבורים:

  • היכל הכלים השבורים, ספרית פועלים, מרחביה, 1969.(פורסם שוב כ"קיץ בדרך הנביאים")
  • המסע לאור כשדים, היכל הכלים השבורים, השער השני.
  • יום הרוזנת, היכל הכלים השבורים, השער השלישי.
  • נינגל, היכל הכלים השבורים, השער הרביעי.
  • יום הרפאים, היכל הכלים השבורים, השער החמישי.
  • חלום ליל תמוז, היכל הכלים השבורים, השער השישי.
  • לילות לוטציה, היכל הכלים השבורים, השער הסתום.
  • על הנר ועל הרוח, היכל הכלים השבורים, השער השביעי.
  • אל הר הזיתים, עם אחרית דבר מאת אבנר טריינין, מוסד ביאליק 1998.

ספרים מתורגמים:

  • חכמת זן, הדר הוצאה לאור 1989.

לקריאה נוספת עליו ועל יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יותר מחמישים וחמישה מאמרי בקורת, ראיונות, ומסות על יצירתו רשומים בבית הספרים. כאן נביא רק מבחר קטן מתוכם. ספרים שלמים:

  • כלים שבורים: זיכרון, זהות ובריאה ביצירת דוד שחר. מיכל פלד גינזבורג ומשה רון, הקבוץ המאוחד 2004.
  • הכלים לעולם לא יוכלו להכיל את השפע. אורנא בזיז, הוצאת "כרמל" 2003.
  • האני וגיבוריו בסיפורי דוד שחר. שרה כ"ץ, עקד, תל אביב, תשל"ו.
  • מראות בירושלים של דוד שחר. שרה כ"ץ, עם עובד, תל אביב 1985.
  • דוד שחר, כל הסיפורים הקצרים, בלווית המסה ממאה שערים לדרך הנביאים אריה חינקיס
  • Michal Peled Ginsburg & Moshe Ron, Shattered Vessels: Memory, Identity, and Creation in the Work of David Shahar. State University of New York 2004.

מאמרים:

  • לוריאן של דוד שחר באור כתיבתו של מרסל פרוסט , מאת ז'ולייט חסין, נדפס ב"ראה", 6, 2002.
  • ברל רבן - אשבעל עשתרות - האם הוא יונתן רטוש?, מאת ידידיה יצחקי, נדפס ב"עיתון 77", 256, תשס'א 2001.
  • כפל הפנים של הוויה : דוד שחר, נינגל, 1983, מאת חיה שחם, נדפס ב"ידיעות אחרונות", ינואר 1984.
  • רומאנטיקאים מאוכזבים וסיוטים גרוטסקיים , מאת גרשון שקד, נדפס ב"מחקרים בספרות ישראל" תשס'ג 2003.
  • הצד הטראגי והצד הקומי ביצירת דוד שחר ("היכל הכלים השבורים"), מאת שרה הלפרין, נדפס ב"הדאר", 63, כ'ח, תשמ'ד 1984.
  • מקרי מיבחן בספרותנו, מאת אמנון נבות, נדפס ב"עכשיו", 49, תשמ'ד 1984.
  • תמיד הייתי זאב בודד , ראיון עם הסופר דוד שחר, מאת מנחם מיכלסון, נדפס ב"ידיעות אחרונות", ינואר 1977.

ראיונות:

ספריו שתורגמו ללועזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרים ושמונה מספריו של שחר תורגמו, בהם ספרים שתורגמו לצרפתית, גרמנית, אנגלית וספרדית. בצרפת יצאו ספריו בהוצאת גלימר (Gallimard). דליה בילו תרגמה את ספריו לאנגלית ומדלין נז' לצרפתית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
ניסים אלוני, עוזר רבין
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם יהושע בר-יוסף

1984
הבא:
חנוך ברטוב, שלמה טנאי