דוואנמו צה
.jpg) | |
| לידה |
520 לפנה״ס ויי  |
|---|---|
| פטירה |
456 לפנה״ס (בגיל 64 בערך) קי |
| השקפה דתית |
קונפוציאניזם |
| עיסוק |
פילוסוף |
  | |
דְווָאנְמוּ צְה (בסינית מסורתית: 端木賜, בסינית מפושטת: 端木赐, בפין-יין: Duānmù Cì. 520-456 לפנה"ס)[1]. ידוע גם בכינוי הכבוד דְזְה גונְג (סינית מסורתית: 子貢, סינית מפושטת: 子贡, פין-יין: Zǐgòng, ווייד-ג'יילס: Tzu-kung), היה אחד החשובים והנאמנים מבין תלמידיו של קונפוציוס. בין תלמידי קונפוציוס, הוא היה שני רק לדְזָאי יוּ' בכישורי הדיבור. הוא היה דיפלומט מרכזי בתקופת האביבים והסתוים שכיהן כפקיד בכיר בכמה מדינות, וכן היה איש עסקים עשיר מאוד.[2]
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
דְווָאנְמוּ צְה (דְזְה גונְג) היה יליד מדינת וֵיי. הוא היה צעיר ב-31 שנים מקונפוציוס.[3][4]
דְזְה גונְג היה חד ובעל יכולת מנטלית גבוהה. במאמרות הוא מופיע כאחד הדוברים הרהוטים ביותר מבין תלמידי קונפוציוס. קונפוציוס אמר עליו "מאז שקיבלתי את צְה, מלומדים הגיעו ממרחקים לשאול בעצתי."[3] על פי ג'וּ שִׂי, היה דְזְה גונְג סוחר שהתעשר לאחר מכן בכוחות עצמו, ופיתח יישוב דעת מוסרי דרך עבודתו.[5] (מקצועו ההיסטורי כסוחר מפורט במאמרות, פרק 11 מקטע 18).[6]
כאשר הגיע לראשונה אל קונפוציוס, הוא הפגין מיד יכולת להבין את הנקודות הבסיסיות שהעביר המורה, וטיפח את עצמו בעזרת הדברים שלמד מקונפוציוס.[5] מאוחר יותר הסתבר שהוא הפך לדובר מוכשר ומדינאי מנוסה (מאמרות פרק 11, מקטע 3), אולם קונפוציוס חש כי הוא חסר את הגמישות והאמפתיה לאחרים () אשר נחוצות כדי להגשים את סגולתו: פעם הוא טען כי הגיע לאידיאל המוסרי של קונפוציוס, אולם קונפוציוס ביטל זאת בחדות (מאמרות פרק 5 מקטע 12). מאוחר יותר מבקר אותו קונפוציוס על היותו נוקשה מדי כלפי אחרים, ועל כך שאינו ממתן את דרישותיו בהבנה אמפתית למגבלות האחר (מאמרות פרק 14 מקטע 9). הוא אחד מתלמידי קונפוציוס שזוכים להכי הרבה התייחסויות במאמרות, הוא מופיע בפרקים 9 (מקטעים 6 ו13), 11 (מקטע 13), 13 (מקטע 20), 14 (מקטע 17) ו17 (מקטע 19).[6]
הדוכס גִ'ינְג מצִ'י שאל פעם את דְזְה גונְג איך יש לדרג את קונפוציוס כחכם. "איני יודע" השיב דְזְה גונְג, "כל חיי היו השמיים מעל לראשי, אך איני יודע מה גובהם, והאדמה הייתה תחת רגליי, אך איני יודע מה עוביה. בשירותי את קונפוציוס אני כאדם צמא ההולך עם כד לנהר, ושם שותה לרוויה מבלי לדעת את עומקו של הנהר.[3]
לאחר שלמד עם קונפוציוס, הפך דְזְה גונְג למפקד שִׂין-יָאנְג, וקיבל עצה מקונפוציוס: "בטיפול בפקודיך, אין שני ליחס שוויוני. וכאשר העושר נקלע לדרכך, אין שני לצנעה. אחוז היטב בשני אלו ואל תסטה מהם. הסתרת הצטיינותו של אדם היא עמעום הראויים, והכרזה על רשעתם של אנשים היא חלקו של הנבזי. אמירת דברי בלע על אלו אשר לא חיפשת את ההזדמנות ללמדם אינה דרך הידידות וההרמוניה."[3]
לאחר מותו של קונפוציוס, רבים מתלמידיו בנו בקתות ליד קברו של המורה והתאבלו עליו במשך שלוש שנים. בסיומן דְזְה גונְג נשאר שם למשך שלוש שנים נוספות.[3]
על פי רשומות ההיסטוריון של סְה-מָה צְ'ייֵן, שירת דְזְה גונְג מאוחר יותר כראש ממשלה גם במדינת לוּ וגם במדינת וֵיי, אולם פרט זה אינו מופיע ברישומים היסטוריים אחרים. דְזְה גונְג מת לבסוף במדינת צִ'י.[7]
דְזְה גונְג מציל את מדינת לו (子贡救鲁)[8][עריכת קוד מקור | עריכה]
טְייֵן צָ'אנְג (田常) ראש הממשלה של מדינת צִ'י (齐) עמד לתקוף את מדינת לוּ (鲁), מולדתו של קונפוציוס. קונפוציוס בחר בחוכמה את דְזְה גונְג מבין תלמידיו למשימה של הצלת מדינת לוּ.
ראשית הלך דְזְה גונְג אל צִ'י כדי להיפגש עם טְייֵן צָ'אנְג ואמר "למדינת לוּ יש צבא חלש וביצורים פגומים, צִ'י לבטח תזכה בקרב נגד לוּ, ומנהיגי הצבא יזכו ליוקרה ויעיבו על עוצמתך. אני מציע שבמקומה תתקיף את מדינת ווּ (吴), אשר לה צבא חזק וביצורים בלתי חדירים, וכך יינגפו מנהיגי הצבא וייאלצו להעביר לך מכוחם." טְייֵן צָ'אנְג חיבב את הרעיון, אך התקשה למצוא הסברים לשינוי מטרת התקפה. דְזְה גונְג הבטיח לו כי ישכנע את ווּ לתקוף את צִ'י על מנת שהתוכנית תוכל להתממש.
פֿוּצָ'אי מלך ווּ היה טיפוס לוחמני ושאף לניצחון על צִ'י רבת העוצמה, אולם הוא חשש כי מדינת יְוֵּ'ה השכנה עלולה לתכנן נקמה נגדו על תבוסה צורבת מקרבות קודמים. דְזְה גונְג פנה אל טבעו היהיר והדגיש את המורשת שיביא ניצחון על צִ'י. הוא גם פייס אותו בכך שגרם למלך יְוֵּ'ה להפגין יותר צייתנות.
דְזְה גונְג אמר לגוֹאוּגְ'ייֵן (勾践) מלך יְוֵּ'ה: "זו הזדמנות של פעם בחיים לנקום את נקמתך. גם לצִ'י וגם לווּ יש כוח צבאי חזק, והקרבות ביניהן בוודאי יחלישו מאוד את שתיהן. עליך לפזר את חששותיו של פֿוּצָ'אי כך שיכריז מלחמה על צִ'י". גוֹאוּגְ'ייֵן שעה לעצתו, והעניק לפֿוּצָ'אי שריונות איכותיים וחיילים מאומנים היטב, ואפילו הציע לעזור אישית בקרב. וכך יצא פֿוּצָ'אי לתקוף את צִ'י.
לבסוף, הלך דְזְה גונְג למדינת גִ'ין (晋), להזהיר את מלך גִ'ין מהתקפה אפשרית של ווּ, במידה שפֿוּצָ'אי יביס את צִ'י ויחוש בלתי מנוצח.
וכך השתלשלו הדברים לאחר תמרוניו של דְזְה גונְג: צִ'י פסידה בקרב לווּ, וטְייֵן צָ'אנְג אכן זכה לעוצמה רבה יותר בצִ'י. פֿוּצָ'אי אכן המשיך בהתקפה על גִ'ין ונחל תבוסה מידי צבא גִ'ין שהיה מוכן היטב לקראתו. גוֹאוּגְ'ייֵן תקף את ווּ בזמן שפֿוּצָ'אי היה בדרכו חזרה מגִ'ין וכבש את ווּ. וכך דְזְה גונְג לא רק הציל את מדינת לוּ, אלא גם שינה את גורלן של כל חמש המדינות המעורבות.
אותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקדשי קונפוציוס, לוח רוחו של דְווָאנְמוּ צְה ממוקמת שלישית מבין תריסר הפילוסופים, במזרח.[3]
במהלך שושלת טאנג, הקיסר שׂוֵ'אנְדְזונְג העניק לדְווָאנְמוּ צְה את תואר האצולה "מרקיז לִי" (黎侯). במהלך שושלת סונְג ניתנו לו גם התארים "דוכס לִייָאנְג (黎陽公) ו"דוכס לִי" (黎公).[9]
צאצאיו של דְווָאנְמוּ צְה החזיק בתואר "דוקטור לחמש הקלאסיקות" (五經博士; Wǔjīng Bóshì).[10]
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Confucius (1997). The Analects of Confucius. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-506157-4.
- Han, Zhaoqi (2010). "Biographies of the Disciples of Confucius". Shiji (史记). Beijing: Zhonghua Book Company. ISBN 978-7-101-07272-3. (בסינית)
- Legge, James (2009). The Confucian Analects, the Great Learning & the Doctrine of the Mean. Cosimo. ISBN 978-1-60520-644-8.
- Slingerland, Edward (2003). Analects: With Selections from Traditional Commentaries. Hackett Publishing. ISBN 1-60384-345-0.
- Taylor, Rodney Leon; Choy, Howard Yuen Fung (2005). The Illustrated Encyclopedia of Confucianism: N–Z. The Rosen Publishing Group. ISBN 978-0-8239-4081-3.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Taylor & Choy 2005, p. 643–4.
- ^ Confucius 1997, p. 202.
- ^ 1 2 3 4 5 6 Legge 2009, p. 115–6.
- ^ Han 2010, pp. 4587.
- ^ 1 2 Slingerland 2003, p. 7.
- ^ 1 2 Slingerland 2003, p. 40.
- ^ Han 2010, pp. 4602–3.
- ^ Qian, Sima. Records of the Grand Historian. pp. Volume 67: Biographies of the disciples of Zhongni.
- ^ Wu Xiaoyun. "Duanmu Ci" (בסינית). Taipei Confucian Temple. אורכב מ-המקור ב-2015-09-23. נבדק ב-10 בנובמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ H.S. Brunnert; V.V. Hagelstrom (15 באפריל 2013). Present Day Political Organization of China. Routledge. pp. 494–. ISBN 978-1-135-79795-9.
{{cite book}}: (עזרה)
.svg)