דויד גרוסמן

דויד גרוסמן

דויד גרוסמן, 2015
לידה	25 בינואר 1954 (בן 70) כ"א בשבט תשי"ד ירושלים, ישראל
מדינה	ישראל
לאום	יהודי
עיסוק	סופר
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים, התיכון ליד האוניברסיטה
שפות היצירה	עברית
תחום כתיבה	ספרות
זרם ספרותי	זרם התודעה
נושאי כתיבה	ספרי ילדים וספרים על יחסים משפחתיים ויחסי יהודים-ערבים
יצירות בולטות	עיין ערך: אהבה • הזמן הצהוב • ספר הדקדוק הפנימי • מישהו לרוץ אתו • אשה בורחת מבשורה • סוס אחד נכנס לבר • גן ריקי • איתי החיים משחק הרבה
תקופת הפעילות	מ-1975
פרסים והוקרה	פרס זאב לספרות ילדים ונוער • פרס ספיר • פרס ברנר • פרס מדיסיס • פרס נלי זק"ש • פרס אקו"ם • פרס א.מ.ת • פרס מאן בוקר הבינלאומי • פרס ישראל לספרות • פרס ארסמוס • פרס היינריך היינה

דָּוִד גְּרוֹסְמַן (נולד ב-25 בינואר 1954 בירושלים) הוא סופר, מסאי, משורר, מחזאי ושדרן רדיו ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה, פרס נלי זק"ש, פרס א.מ.ת, פרס ספיר, פרס אלבטרוס, פרס ארסמוס, פרס מאן בוקר הבינלאומי ופרס היינריך היינה. עמית כבוד זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. חתן פרס ישראל לספרות לשנת תשע"ח. חבר באגודה המלכותית לספרות (RSL) בבריטניה. בעל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומהטכניון.

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.

ביוגרפיה

דויד גרוסמן בפתיחת תערוכתו של משה קרון בגלריה דבל, ירושלים, 17 באוקטובר 1987

דויד גרוסמן נולד בשנת 1954 בירושלים למיכאלה (ילידת ירושלים) וליצחק (יליד פולין). אחיו הצעיר, ניר, הוא עיתונאי ספורט. בבית למד לאהוב ספרות ובכללה ספרות יידיש. למד בבית הספר 'בית הכרם', וב'תיכון ליד האוניברסיטה' בירושלים, במגמה המזרחנית הראשונה שהוקמה בבית הספר.

בגיל תשע התחיל את דרכו ככתב צעיר. לאחר שירותו הצבאי כנגד ביחידה 8200, המשיך גרוסמן בעבודתו ברדיו ב"קול ישראל" ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ותיאטרון.

סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", זכה בפרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". סיפורו "חמורים" זכה בפרס הרי הרשון ב-1980.

גרוסמן עבד ב"קול ישראל" ככתב וכשחקן תסכיתים, והיה בין מגישי "חתול בשק", שם שודר לראשונה כתסכית ספרו "דו-קרב". שם גם שידר עם דני אלדר את הסדרה ההומוריסטית "סטוץ". גרוסמן תרם את קולו לדיבוב דמויות שונות בסדרה פינוקיו במהלך 1981 אשר בה גם דיבבה רעיה אדמוני, חברתו להגשת סדרת התסכיתים "חתול בשק". בהמשך שידר את התוכנית ״שירים ושיעורים״, אליה התקשרו מאזינים צעירים, שקיבלו מהמורים שהתארחו בה, תשובות לשאלות בנושאי שיעורי הבית. גרוסמן עזב את תוכניתו ב"קול ישראל" בשנת 1988, במחאה על ההגבלות שהוטלו על כתבים, במיוחד בנושאי פלסטינים. באותה שנה זכה בפרס הר ציון בעבור מאמציו לתרום לשלום ולהבנה בין ערבים ליהודים.

ארכיונו האישי מופקד בספרייה הלאומית.

קריירה ספרותית

גרוסמן החל בקריירה ספרותית בשנת 1979 כאשר פגש את פרופ' גבריאל צורן והגיש לו לקריאה את סיפוריו הראשונים. הסיפורים הועברו לידי פרופ' מנחם פרי שהחל לפרסמם בכתב העת "סימן קריאה". מאז והלאה כל ספריו למבוגרים רואים אור בספרי סימן קריאה, בעריכת פרי. הרומן הראשון שלו, "חיוך הגדי", בחן את החיים ביהודה ושומרון תחת שלטון ישראל. ספר זה הפך לסרט, בבימויו של שמעון דותן. בשנת 1984 זכה גרוסמן בפרס ראש הממשלה ליצירה.

בסדרת הכתבות "הזמן הצהוב", שראתה אור כספר ב-1987 (זמן קצר לפני האינתיפאדה הראשונה), תיאר גרוסמן את רשמיו ביהודה ושומרון, שם ראה ש"פליטים הפכו את עצמם לכפילים של האנשים שהיו בעבר, במקום אחר, לאנשים שמחזיקים בידיהם רק יכולת אחת: היכולת לחכות." ספרו "עיין ערך: אהבה", שראה אור בשנת 1986, עוסק בניצולי השואה, ומסופר מארבע זוויות שונות.

בין ספריו הרבים, בשנת 2000 יצא לאור הספר "מישהו לרוץ אתו", שעוסק בחיים ברחובות ירושלים המודרנית. בשנת 2003 הוציא גרוסמן לאור את "מוות כדרך חיים: ישראל 10 שנים לאחר אוסלו", שם אסף את כתבותיו משנים עברו. ניתן לראות שם את התקווה והאופטימיות ששררו בתחילת תקופה זו.

בשנת 2004 כתב את השיר "שירת הסטיקר", המורכב מסטיקרים פוליטיים. השיר בוצע על ידי להקת "הדג נחש" באלבומה "חומר מקומי", והפך ללהיט.

ספרו "אשה בורחת מבשורה" יצא בהוצאת "הספריה החדשה" באפריל 2008.

בתחילת 2011 התפרסם שיר של גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב", שאותו הקדיש לבנו אורי. את השיר הלחין וביצע יהודה פוליקר. השיר נכלל באלבומו של פוליקר "כל דבר מזכיר לי". באותה שנה התפרסם שיר נוסף שגרוסמן כתב את מילותיו, "אורחת זרים", שהלחין יוני רכטר וביצעו אלי גורנשטיין ונורית גלרון באלבומו של גורנשטיין "ונחיה".

דעותיו ופעילותו הציבורית

גרוסמן מחזיק בדעות המזוהות לרוב עם השמאל הישראלי ונמנה עם מתנגדי מדיניותו של בנימין נתניהו.

חודשיים לאחר שבנו נהרג, נאם גרוסמן את הנאום המרכזי בעצרת לציון 11 השנים לרצח רבין. נאומו זה עורר הדים רבים וזכורים ממנו הביטויים "הנהגה חלולה" ו"אין מלך בישראל", בהתייחסו להנהגה המדינית והצבאית בישראל, ו"לתת לפירומן לעסוק בכיבוי אש" שהתייחס למינויו של אביגדור ליברמן לשר לעניינים אסטרטגיים. גרוסמן קרא לצדדים לחזור למשא ומתן והתייחס לשכול מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני כאחד.

מאז שנת 2004 מכהן גרוסמן כנשיא עמותת קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל. בשנת 2010 נמנה עם מייסדי עמותת "אנו פליטים" המעניקה סיוע משפטי לפליטים מאפריקה המגיעים לישראל.

גרוסמן חבר המועצה הציבורית של ארגון השמאל "בצלם".

לאחר הבחירות לכנסת העשרים ושלוש ועל רקע מגפת הקורונה קרא להקמתה של ממשלת אחדות בין "הליכוד" ל"כחול לבן", אף שהמשיך בביקורתו על בנימין נתניהו. ביקורתו על נתניהו נמשכה גם לאחר הבחירות לכנסת העשרים וחמש.

בשנת 2023 נמנה עם מתנגדי הרפורמה המשפטית, שאותה כינה "ההפיכה המשטרית". ב-18 בספטמבר של אותה שנה, הוציא יחד עם זאב טנא את שיר המחאה "אוד מוצל מאש (התקווה 2.0)", שלווה בקליפ הכולל תמונות שצולמו בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית.

חיים אישיים

גרוסמן נשוי למיכל ולהם שני בנים ובת. מתגורר במבשרת ציון.

בנו האמצעי אורי גרוסמן, חייל בשירות חובה בחיל השריון, נהרג ב-12 באוגוסט 2006 במלחמת לבנון השנייה, יומיים לאחר שגרוסמן, יחד עם עמוס עוז וא. ב. יהושע, ערך מסיבת עיתונאים ודרש ממדינת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. על פעולתו במלחמה טרם שנהרג, כחלק מ"כוח בניה", קיבל בנו לאחר מותו צל"ש אלוף.

פרסים

דויד גרוסמן במשכנות שאננים, ירושלים

• 1997: פרס גרינזיין - איטליה
• 2007: פרס א.מ.ת, שהוגש על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט. בעקבות נפילת בנו במבצע האחרון של מלחמת לבנון השנייה שאותה הוביל אולמרט, סירב גרוסמן ללחוץ את ידו.
• 2008: פרס האחים שול, המוענק במינכן לסופרים המפגינים "עצמאות אינטלקטואלית ואומץ מוסרי". הפרס הוענק לו על אסופת מאמרים שנקראה בגרמנית "הכוח לתיקון" (Die Kraft zur Korrektur).
• 2009: פרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות.
• 2009: פרס אלבטרוס הגרמני-הבינלאומי על ספרו "אישה בורחת מבשורה".
• 2010: פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.
• 2011: פרס מדיסיס על ספרו "אשה בורחת מבשורה".
• 2012: פרס ברנר על ספרו "נופל מחוץ לזמן".
• 2017: תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.
• 2017: פרס מאן בוקר הבינלאומי על ספרו "סוס אחד נכנס לבר" בתרגומו לאנגלית, יחד עם המתרגמת ג'סיקה כהן.
• 2018: הוכרז כחתן פרס ישראל לספרות לשנת תשע"ח.
• 2021: פרס ברמן לספרות.
• 2022: פרס ארסמוס - ""הכתיבה הביאה לי אושר גדול", נאומו של דויד גרוסמן בטקס הענקת הפרס (בעברית, בטקס גרוסמן נאם באנגלית).
• 2022: תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
• 2023: אות לגיון הכבוד הצרפתי מטעם ממשלת צרפת.
• 2024: תואר דוקטור לשם כבוד מטעם הטכניון, 2024.
• 2024: פרס היינריך היינה.

מועמדות

• 2022, מועמד פעם נוספת לפרס מאן בוקר הבינלאומי על הספר "איתי החיים משחק הרבה" יחד עם המתרגמת ג'סיקה כהן.

ספריו

גרוסמן כותב לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. כל ספרי הסיפורת שלו למבוגרים ולנוער, וכן שני ספרי התיעוד שלו והמחזה 'גן ריקי', הופיעו בספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, וערך אותם מנחם פרי. גרוסמן כתב את הספרים הבאים:

• דו-קרב (1982): זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת 1982. מהדורה חדשה עם איורים של מישל קישקה, 2015.
• רץ (1983): קובץ סיפורים קצרים.
• חיוך הגדי (1983): רומן. הופק לקולנוע בשנת 1986 בבימויו של שמעון דותן
• עיין ערך: אהבה (1986): רומאן.
• הזמן הצהוב (1987): תיעוד.
• גן ריקי (1988): מחזה בשתי מערכות.
• ספר הדקדוק הפנימי (1991): רומאן חניכה. עובד לסרט בבימוי ניר ברגמן בשנת 2010.
• נוכחים נפקדים (1992): תיעוד.
• יש ילדים זיגזג (1994): שבוע בחיי בנו של איש משטרה, קודם לחגיגת הבר מצווה שלו. בשבוע זה, שתחילתו בנסיעה ברכבת והמשכו בהרפתקאות רבות, במהלכן הוא לומד להכיר את משפחתו. רומן לנוער ולמבוגרים.
• שתהיי לי הסכין (1998): רומן מכתבים. רוב הספר מוצגים לקורא מכתביו של יאיר אל מרים, כאשר המכתבים שלה אינם מוצגים אך משתמעים מסיפוריו. דרך המכתבים מתפתחת בין יאיר ומרים מערכת יחסים ייחודית שבה נחשפים גם שקרים אך גם אמת גדולה שלעיתים כואבת.
• מישהו לרוץ אתו (2000), סיפורו של אסף, נער ירושלמי, שמתוודע לתמר ולסיפור ההתחזות הסבוך שלה בעזרת כלבתה. זכה בפרס ספיר לשנת 2001, ונקרא על ידי בני-נוער ומבוגרים כאחד. עובד לסרט.
• חמורים (2000): סיפור קצר, שפורסם לראשונה בקובץ "רץ".
• בגוף אני מבינה (2002): צמד נובלות.
• המוות כדרך חיים (2003): מבחר של 32 מאמרים שהתפרסמו בעשור שקדם לפרסום הספר.
• מומיק (2005): נובלה, עריכה מחודשת של החלק הראשון של הרומן "עיין ערך: 'אהבה'". עובד להצגה שעלתה בשנת 2005 בתיאטרון גשר.
• דבש אריות (2005): מסה על שמשון הגיבור.
• אשה בורחת מבשורה (2008): רומאן.
• נופל מחוץ לזמן (יוני 2011). עובד למחזה בבימויה של יעל קרמסקי.
• סוס אחד נכנס לְבָּר (2014). תרגומו לאנגלית זיכה את גרוסמן ואת המתרגמת ג'סיקה כהן בפרס מאן בוקר הבינלאומי לשנת 2017.
• איתי החיים משחק הרבה (2019). עלילת ספר זה מבוססת על סיפור חייה של אווה פאניץ'-נהיר ומאסרה הפוליטי באי גולי אוטוק.

ספרי ילדים

• סדרת "סיפורי איתמר" (בהוצאת עם עובד):
• איתמר מטייל על קירות (1986)
• אח חדש לגמרי וגם האח החדש של איתמר (1986)
• איתמר מכתב (1988)
• איתמר פוגש ארנב (1988)
• איתמר צייד החלומות (1990)
• איתמר וכובע הקסמים השחור (1992)
• השפה המיוחדת של אוּרי (1989)
• ספר השיאים של פוז (1994)
• היה הייתם שני קופים (1996)
• ג'ירפה ולישון (1999)
• אל תדאגי רותי (1999)
• רותי תישן ותישן (2004)
• החברה הסודית של רחלי, איורים: גלעד סופר, (2010)
• חיבוק, רישומים: מיכל רובנר, (2011) – זוכה עיטור אנדרסן לשנת 2012.
• מי רוצה שק קמח?, איורים: גלעד סופר, (2011)
• יונתן בלש ממש, איורים: גלעד סופר, (2012)
• נסיכת השמש, רישומים: מיכל רובנר, (2015)(הספר בקטלוג ULI)
• בובה תותי, איורים: גלעד סליקטר, (2017) (הספר בקטלוג ULI)
• לכל קמט יש סיפור, עם עובד, 2022
• אין פה רגע בלי חתול, איורים: נעמה בנזימן, עם עובד, 2022

עיבודים לספריו בקולנוע

• "חיוך הגדי" (1986) – בבימויו של שמעון דותן
• "מישהו לרוץ איתו" (2006) – סרט ומיני סדרת טלוויזיה בבימויו של עודד דוידוף
• "הדקדוק הפנימי" (2010) – בבימויו של ניר ברגמן
• "יש ילדים זיגזג" (2012) – עיבוד הולנדי לספר, בבימויו של וינסנט באל
• באוגוסט 2019 פורסם שזכויות הספר "סוס אחד נכנס לבר" נרכשו במטרה להפוך אותו לסרט עתידי. הרוכשת היא חברת ההפקות האוסטרלית-אמריקנית Village Roadshow Pictures שעובדת בשיתוף עם אולפני הקולנוע הגדולים

מחזותיו שהוצגו

מספר מספריו של גרוסמן עובדו והוצגו כמחזות:

• "גן ריקי", הוצג בהבימה, הבמאי מיכאל גורביץ', תפאורן משה שטרנפלד, מוזיקה אבנר קנר, מרץ 1988. הוצג גם בתיאטרון צוותא, בבימוי שלומי חיוון ובביצוע תלמידי הסטודיו למשחק "בימת הנוער" כפר סבא בהנהלת השחקן טוביה גלבר, בתיאטרון הבית הצהוב בעיר הוד השרון בבימוי גילי פלד ובהשתתפות קבוצת התיאטרון הדרים. המערכה הראשונה של המחזה הועלתה בהשתתפות הלהקה הייצוגית של הרצליה "להקת על הבמה" בבימויו של יוסי שמן-רובין בשנת 2010. המחזה הועלה מחדש ב-2018, על ידי אנסמבל תיאטרון כפר סבא בבימויו של שלום שמואלוב.
• "מומיק" (נובלה, מתוך "עיין ערך: אהבה") עובדה למחזה בידי בן בר-שביט ולנה לסקינה והועלתה ב-2005 בתיאטרון גשר, בבימויו של יבגני אריה.
• "איתמר פוגש ארנב" עובד לקונצרט-הצגה על ידי המלחין יוני רכטר ובוצע על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשנת 2009.
• "יש ילדים זיגזג" עובד לבמה על ידי תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער ב-2007
• "נופל מחוץ לזמן" עובד לבמה על ידי תיאטרון גשר ב-2014, בבימוי יחזקאל לזרוב.
• "אשה בורחת מבשורה" עובד לבמה בתיאטרון הקאמרי ב-2016.
• "סוס אחד נכנס לבר" עובד לבמה בתיאטרון הקאמרי ב-2017 על ידי מיכה לבינסון, זמן קצר לפני מותו, יחד עם דרור קרן.
• "מישהו לרוץ אתו" עובד לבמה על ידי בית צבי ב-2019

שירים

• "שירת הסטיקר" – בוצע על ידי להקת הדג נחש.
• "קצר פה כל כך האביב" – שיר שאותו הקדיש לבנו אורי – בוצע על ידי יהודה פוליקר.
• "נופל מחוץ לזמן", "ברגע הזה", "זה מול זה", "איך תופיע בי", "כדי נשימה", "הולך", "אוגוסט", "בתוך חלום", "שקט ירד" – בוצעו על ידי הילה כהן אלעזר.
• "אורחת זרים" – בוצע על ידי אלי גורנשטיין ונורית גלרון.

לקריאה נוספת

• נורית גרץ, סיפור מהסרטים – סיפורת ישראלית ועיבודיה לקולנוע, האוניברסיטה הפתוחה, 1993, פרק 7 – "בשטח ההפקר: חיוך הגדי", עמ' 321–364 (הספר בקטלוג ULI)
• אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "דויד גרוסמן – אני חי כאילו מחר אמות", עמ' 296-289 (הספר בקטלוג ULI)
• דויד גרוסמן, "ספרים שקראו אותי", בתוך רות קרטון-בלום (עורכת), מאין נחלתי את שירי - סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 33–46 (הספר בקטלוג ULI)
• סמדר שיפמן, דברים שרואים מכאן – דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום ומאיר שלו: מעבר למודרניזם?, הוצאת כרמל, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
• מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010 (הספר בקטלוג ULI)
• ניצה בן-דב, "הקול האנושי במלחמות לא אנושיות" בתוך: חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית הוצאת שוקן, 2016, עמ' 50-43; 256-237
• דויד גרוסמן, אשה בורחת מבשורה, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 510–521, הוצאת כרמל, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
• אמיר קלוגמן, גוף פוגש שפה: קריאה פסיכואנליטית בסיפוריו של דויד גרוסמן, הוצאת רסלינג, 2022.
• גבריאל צורן, הקליפה הדקה של כדור־הארץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד/הספריה החדשה, 2024.

קישורים חיצוניים

• דוד גרוסמן מקריא את הגרסה העברית לנאומו בטקס קבל מפרס ארסמוס ב-2022. בטקס עצמו גרוסמן נאם באנגלית
• גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לדוד גרוסמן, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: להאזנה
• מידע על דויד גרוסמן בקטלוג הספרייה הלאומית
• חיפוש "דויד גרוסמן" בעיתונות יהודית היסטורית
• דויד גרוסמן, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• דויד גרוסמן, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• רשימת הפרסומים של דויד גרוסמן, בקטלוג הספרייה הלאומית
• דויד גרוסמן, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
• דויד גרוסמן, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• דויד גרוסמן, באתר פרס ישראל
• דויד גרוסמן, באתר פרס א.מ.ת.

• ספרי דויד גרוסמן באתר הספריה החדשה
• הספרים של דויד גרוסמן, באתר "סימניה"
• דויד גרוסמן, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• פאר פרידמן, "אאוטסיידר בילט-אין", נוסח עברי של ריאיון ארוך עם דויד גרוסמן בעיתון צ'כי, מאי 2011
• שירי לב-ארי, החידה, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2005
• שירי לב-ארי, גרוסמן לא מדבר, באתר הארץ, 11 באפריל 2008
• ניר ברגמן, פגישות עם דויד, באתר הספריה החדשה, 13 באוקטובר 2010
• יואכים גאוק, דברים לכבוד דויד גרוסמן בטקס קבלת "פרס השלום" בפרנקפורט, באתר הספריה החדשה, 3 בנובמבר 2010
• גבי בונוויט, על נזקי הטראומה, באתר הארץ, 10 במאי 2011
• יותם שווימר, דויד גרוסמן: "הכתיבה נתנה לי את החיים בחזרה", באתר ynet, 18 במאי 2012
• אילנה דיין וגלעד טוקטלי, ‏דוד גרוסמן: "ארבע שנים הפסדנו – זו דרך של חידלון", באתר ‏מאקו‏, 21 בינואר 2013
• יותם שווימר, נופל מחוץ לזמן: דויד גרוסמן בן 60, באתר ynet, 25 בינואר 2014
• יותם שווימר, נופל מחוץ לבמה: גרוסמן יושב בקהל, באתר ynet, 8 בספטמבר 2014
• גילי איזיקוביץ, דויד גרוסמן: "מהרגע הראשון השרה רגב העלתה את כולנו על מסלול התנגשות", באתר הארץ, 15 ביוני 2015
• סימה קדמון, "מה שההתנחלויות גרמו זה שסימן השאלה שריחף מעליהן, מרחף עכשיו על ישראל כולה. על עצם הקיום שלה", באתר "ידיעות אחרונות", 1 ביוני 2017
• דויד גרוסמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 13.06.2017
• דויד גרוסמן, מיוחד למוסך: נאומו המלא של דויד גרוסמן בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האונ' העברית, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 22.06.2017
• נתי גבאי, התפילה של דויד גרוסמן: "עוד אוּכל להיות אדם חופשי, ועַם חופשי, בארצי, בְּבֵיתי, בתוך נפשי", בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 27.09.2017
• הסופר דויד גרוסמן זכה בפרס ישראל, באתר וואלה, 12 בפברואר 2018
• איה אליה, חיים של אחרים, באתר "ידיעות אחרונות", 25 במרץ 2019
• רענן שקד, ישראל? "דיקטטורה כמו־דמוקרטית". הקורונה? "כל אחד לנפשו, אנחנו טרף קל. נתניהו? "כאילו הוטל כישוף". גנץ? "חוסל", באתר ynet, 2 באוקטובר 2020
• אסתי אדיבי שושן, ‏כי רק בגללי הוא האבא שלי: על ספרי הילדים של דויד גרוסמן, עולם קטן 5, 2014, עמ' 90–116
• מי-טל נדלר, ‏"תקשיב, לשבילים בארץ יש קול": מרחב אלטרנטיבי לאתיקה אלטרנטיבית באשה בורחת מבשורה מאת דויד גרוסמן, מכאן י"ז, 2017, עמ' 76–111
• אביבה קרינסקי, "השיח על הזהות העצמית ביצירות דוד גרוסמן "איתמר וכובע הקסמים השחור", "עיין ערך אהבה"", מאזנים כרך ח גיליון 4, אוגוסט 2014
• יצחק הרצוג, ברכת נשיא המדינה לדויד גרוסמן ליום הולדתו השבעים, באתר הארץ, 13 בפברואר 2024

• דויד גרוסמן, ברשת החברתית Goodreads

מכתביו

• – מתוך הזמן הצהוב – ספורי רדיו
• דויד גרוסמן, עיין ערך: גרוסמן, באתר ynet, 30 במרץ 2008
• "אורי, היית לי מישהו לרוץ איתו", באתר ynet, 15 באוגוסט 2006 – הספד על קבר בנו אורי
• נאומו של דויד גרוסמן בעצרת לזכר יצחק רבין, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2006
• "עכשיו, כשהספר נגמר", אתר הספריה החדשה
• הסיפור שאנו כלואים בו, באתר הארץ, 20 בינואר 2009
• למה מי מת?, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
• רגע לפני שהאוזניים נאטמות, באתר הארץ, 11 במרץ 2012
• דוד גרוסמן מקריא מתוך, ‏הדקדוק הפנימי - וידאו, באתר הערוץ האקדמי, 1 בנובמבר 2004
• על השתיקה, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2012
• למה אתה מחכה, בנימין נתניהו?, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2012
• על תקווה וייאוש, באתר הארץ, 9 ביולי 2014
• "ישראל היא פחות בית": הנאום המלא של דויד גרוסמן בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני, באתר הארץ, 18 באפריל 2018
• קטע מהספר "אִתי החיים משחֵק הרבה", באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, מאי 2019
• המגפה תהיה אירוע גורלי ומכונן. כשהיא תדעך, יצוצו אפשרויות חדשות, באתר הארץ, 19 במרץ 2020
• לא תהיה דרך חזרה מהכאוס שיצר נתניהו, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2022
• מי נהיה כשנקום מהאפר, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2023
• Opinion | Israel Is Falling Into an Abyss, The New York Times, ‏March 1, 2024

תרגום לעברית: עדיין נופלים לתהום, באתר ynet, 5 במרץ 2024

על כתביו:

• שגיא גרין, "חיבוק" מאת דויד גרוסמן ומיכל רובנר, לבדם וביחדם, באתר הארץ, 23 בפברואר 2011
• רותה קופפר, כמו שיר ערש, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2011
• מיכאל גלוזמן, ‏"להיות עקור עפעפיים": אדיפליות ומלנכוליה בסיפור ׳רץ׳ לדויד גרוסמן, אות 2, אביב 2012
• אבידב ליפסקר-אלבק, ‏הדיבור והכתב או באיזה מובן דויד גרוסמן צמחוני?, אות 2, אביב 2012
• נסים קלדרון‏, "אִתי החיים משחֵק הרבה": אש בוערת בספרו החדש של דויד גרוסמן, באתר וואלה, 15 באפריל 2019
• אריק גלסנר, החדש של גרוסמן: רגשני כמעט כמו טלנובלה – וזה ממש לא רע, באתר ynet, 11 במאי 2019
• עופרה עופר אורן, "אתי החיים משחק הרבה": האם יש כזב באמת, בבלוג "סופרת ספרים", 4 ביוני 2019
• לינה רוז, הקמטים שמהם עשויה האהבה, פנס מוסף לביקורת ספרות, מאי 2022.
• קרן דותן, "מהתחלה": מדוע הפך דויד גרוסמן לסופר החי האהוב והקנוני ביותר בארץ, באתר הארץ, 25 בינואר 2024
• זיוה שמיר, מ"עמוד האש" אל "עמוד הענן"- מסרים חתרניים בספרות הילדים של דויד גרוסמן, אתר מב"ע, מרץ 2024
• אסתי אדיבי-שושן, "מהתחלה" ועד "לכל קמט יש סיפור", פנס מוסף לביקורת ספרות, מרץ 2024.

הערות שוליים

הקודם: חיים באר, מאיה בז'רנו, יואל הופמן, מרים רות

פרס ביאליק לספרות יפה במשותף עם אפרים סידון, חיה שנהב 2004

הבא: אורי אורלב, רות אלמוג, רחל חלפי

הקודם: חיים סבתו, תיאום כוונות

פרס ספיר 2001 "מישהו לרוץ אתו"

הבא: גיל הראבן, שאהבה נפשי