דומיטרו דן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דומיטרו דן
Dumitru (Demetre) Dan
דומיטרו דן
דומיטרו דן
לידה 14 ביולי 1889
בוחוש, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בדצמבר 1978 (בגיל 89)
בוזאו, הרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 4 בדצמבר 1978 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דומיטְרו (דֶמֶטְרֶה) דן (ברומנית: Dumitru (Demetre) Dan;‏ 14 ביולי 1889 – 4 בדצמבר 1978) היה גאוגרף, מורה לגאוגרפיה ונוסע רומני שנודע בשל סיפורו השנוי במחלוקת כמי שיצא למסע רגלי במהלכו חצה חמש יבשות, חצה שבע פעמים את האוקיינוסים, חצה שש פעמים את קו המשווה, ועבר דרך 74 ארצות וכ-1500 ערים גדולות. לדברי דן, המסע שעבר היה במסגרת תחרות יזומה על ידי מועדון צרפתי שהציע פרס כספי גבוה למי שיצליח ללכת 100,000 ק"מ (כ-63,000 מיילים). דן טען כי במהלך מסעו עבר את 100,000 הקילומטרים במרוצת שש שנים (בין 1910 ל-1916). המסע של דן אוזכר למשך מספר שנים בספר השיאים של גינס עד שהוסר, ובעיר מגוריו הוקם מוזיאון ובו תערוכה המוקדשת למסע שעשה[1].

עם השנים קמו מערערים על פרטי המסע שטענו שמרבית סיפורו של דן בדוי. אלו הצביעו על אי-התאמות בין הגרסאות השונות של הסיפור, אי התאמות בין הפרטים המופיעים בכתבות שהופעו עליו בזמן המסע לעומת הפרטים כפי שתיאר אותו דן שנים רבות אחר-כך, הפרכות וחוסר סבירות של פרטים מרכזיים שלו, ולהיעדר הוכחות לקטעים רבים מהמסע[2].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומיטרו דן נולד במשפחה רומנית דוברת יוונית בבוחוש, אחד משבעת ילדיהם של מריה וטודורקה דן, שהיה חובש וזמר כנסייה. הוא סיים בית ספר יסודי בעיר הולדתו ובית ספר תיכון מסחרי בבראילה. לאחר סיום בית הספר התיכון רצה ללמוד מחוץ לרומניה וחיפש מוסד שיעניק לו הטבות. הוא ידע צרפתית, גרמנית ויוונית וכתב לאוניברסיטאות שונות, כדי לבקש מלגה. לאחר זמן מה ענו לו מפריז שמוכנים לתת לו קנטינה ומעון תמורת עשרה פרנקים בחודש, פטור ממסים ופטור מספרים[3].

בעת ששהה לצורכי לימודי גאוגרפיה אוניברסיטאיים בפריז התיידד עם שלושה סטודנטים רומנים אחרים, שגם הם למדו בפריז. אחד מהם, פאול פרבו (Paul Pîrvu), למד גם הוא גאוגרפיה ושני האחרים, גאורגה נגראנו (Gheoghe Negreanu) ואלכסנדרו פסקו (Alexandru Pascu), למדו בקונסרבטוריון הלאומי הגבוה לאמנות הדרמה בפריז.

דן טען שמועדון התיירות של צרפת הכריז ב־1908 על פרס כספי נכבד למי שיצא למסע רגלי ויעבור ברגל מרחק של יותר ממאה אלף קילומטרים. דן סיפר שהוא ושלושת חבריו נענו לאתגר, ויצאו כעבור שנתיים למסע האתגרי, שאמור היה להימשך שש שנים על פני מאה אלף קילומטרים.

דן טען שהמסע החל ב־1 באפריל 1910 ובמהלכו עבר, דרך חמש יבשות, חצה שבע פעמים את האוקיינוסים, חצה שש פעמים את קו המשווה ועבר דרך 74 ארצות וכ־1,500 ערים גדולות. דן טען ששלושת חבריו למסע לא סיימו אותו: שניים מהם מתו בדרך והשלישי נאלץ לפרוש עקב פציעה, שהסתיימה לבסוף במותו.

דן הפסיק את מסעו לפני שרומניה הצטרפה לכוחות הלוחמים במלחמת העולם הראשונה וניסה להתגייס לצבא רומניה, אולם בגלל התאונות הרבות, מהן סבל במהלך מסעו, נפסל לגיוס החובה. הוא התנדב לשירות ופעל שלושה חודשים בדיוויזיה החמישית ברגימנט 8 בוזאו ובהמשך נסוג עם הצבא הרומני ליאשי. כאן, ניצלו את ידע השפות שלו וגייסו אותו לתפקיד מזכיר-מתורגמן מסופח כקצין למטה הכללי, הלשכה השנייה שירות הריגול הנגדי. לאחר המלחמה הוענקה לו מדליה על שירותו.

דן טען כי לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא פנה למועדון התיירות של צרפת כדי להשלים את המסע, וכי ב־1923 המועדון אישר לו מסלול הליכה להשלמת מכסת מאה אלף הקילומטרים. דן סיפר שהשלים את המסלול והגיע לפריז ביום הולדתו ה־34, שם, לדבריו, התקבל בחגיגות וקיבל את הפרס המובטח, פרס שהיה גבוה מאוד, אך ערכו פחת מאוד בחלוף שנות המלחמה. לאחר סיום המסע נשארו לדן אוסף של שטרות ומטבעות ממדינות שונות ומזכרות, שאסף ושלח הביתה מהדרך.

לאחר שובו לרומניה עם הפרס אין ודאות על התנהלותו. לדברי בתו סטליאנה סרבסקו (Steliana Sârbescu), הוא רצה לקנות בית מלון, אך עסקיו הסתבכו והוא למד במכון לניהול ובהמשך עסק בביטוח סוציאלי. לדברי אחיינו, קונסטנטין שרפה, דן אכן רכש בית מלון בעיר בקאו ברומניה, אותו ניהל עד כיבוש רומניה בידי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, אז ברח לכפר פופשטי (רומ') והקומוניסטים הלאימו את בית המלון.

דן נהג לשאת הרצאות בבתי ספר וגם בפורומים אחרים ולספר את סיפור המסע ולשם כך הופיע במהלך חייו יותר מאלפיים פעמים וסיפר למאזינים על הרפתקאות שלטענתו עבר במהלך המסע. ב־1936 נישא לאדלינה נגולסקו והשניים אימצו את סטליאנה סרבסקו, בתו של דומיטרו דן מקשר קודם[4][5] ונולדו להם 4 ילדים[6].

במשך 30 שנים היה דן מורה לגאוגרפיה בבראילה ובבוזאו. מצבו הכלכלי היה ירוד מאוד והתגורר בבית ללא רצפה. הוא פנה במכתב לאלנה צ'אושסקו וביקש עזרה במגורים. אלנה צ'אושסקו שלחה ועדת בדיקה ולאחר שזו אספה ממצאים אושר לו ולרעיתו לקבל דירה בשכירות. כדי לשפר מעט את מצבו הכלכלי היה נוסע דן כמעט כל סוף שבוע ליריד האספנים, שנערך בחצר מוזיאון שוצו, בבוקרשט, שם מכר חלק ממזכרותיו[7].

ב־1975, לאחר אסון טבע שגרמו ההצפות ברומניה[8], התנדב דומיטרו דן לשאת הרצאות בפני קהל למען איסוף כסף עבור נפגעי אסון הטבע[9].

לאחר מותו ב-1978 נקבר בבית העלמין לגיבורים בבוזאו.

לא רחוק מבוזאו, בבצ'ן (Beceni), מתגוררים אחת מבנותיו של דן, סטליאנה סרבסקו ונכדיו, ובידיהם המזכרות והתמונות שנותרו[10] וגם אוספי בולים, שטרות כסף ומטבעות, שאסף בנדודיו.

סיפור המסע לפי דומיטרו דן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי דן, תמונה זו מתארת את חבורת הצועדים (מימין לשמאל): דומיטרו דן, אלכסנדרו פסקו, גאורגה נגראנו ופאול פרבו.

דן לא פרסם בכתובים את סיפור המסע שטען שעשה, אך הוא סיפר אותו אלפי פעמים, בעיקר לתלמידי בתי ספר ופורומים אחרים. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 הגיע אליו העורך והסופר ואל טבייקה, ודן מסר לו את יומן המסע שלו והציג לו את מזכרותיו מהמסע. טבייקה ערך את סיפור המסע על פי היומן והציג אותו באחד מפרקי ספרו ""Străbătând lumea" (פילוס דרך בעולם)[11]. אנשים נוספים פרסמו בכתובים את סיפור המסע לפי דן - האחיין של דן: פרופסור קונסטנטין שרפה (Constantin Sharpe) מסנטה אנה, קליפורניה ובנו, קריס, בנותיו, רעייתו ונכדיו התראיינו והציגו בפני העיתונאים את אוסף המזכרות. לא כל הסיפורים והגרסאות שנמסרו היו זהים; נטען כי לעיתים נשכחו פרטים, ולעיתים בלבלו בין הפרטים.

ב־1978 מכר דן את כתב היד של זכרונותיו ופריטים נוספים לספרייה על שם ו' וויקולסקו תמורת 250 לאי[12].

זמן רב לאחר המסע ולאחר מותו של דן, החליטו בעיר מגוריו, בוזאו, לאסוף את מזכרותיו, שחילק בין מבקריו ולהקים מוזיאון בו תוצג תערוכה קבועה המוקדשת למסעו. כעת רשומים 677 פריטי תערוכה הנמצאים בשלושה מוזיאונים, המוזיאון המחוזי של בוזאו, מוזיאון הספורט בבוקרשט והמוזיאון על שם י. אנטונסקו בבקאו. הפריטים כוללים מסמכים, תעודות, מודעות, קטעי עיתונות, חותמות, גלויות, צילומים, שטרות ומטבעות, כרטיסי ביקור, קוקרדות[13], סיכות, מדליה, סרט של רשמקול ובגדים[14].

הפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי דן, בקיץ 1908 הכריז מועדון התיירות של צרפת על פרס של מאה אלף פרנק צרפתי למי שיערוך מסע רגלי בעולם באורך מאה אלף קילומטרים, פי שניים מהשיא המוכר באותה תקופה, שיאו של האיטלקי ארמנדו לואי (Armando Louy)‏[15] שעבר חמישים אלף קילומטרים במהלך עשר שנים. הפרס של מאה אלף פרנקים (פרנק זהב אחד עבור כל קילומטר של צעידה) היה שווה בערכו באותם הימים לחצי מיליון אירו של תחילת העשור השני של המאה ה־21[15]. הפרס הגדול, בצירוף מסלולי הליכה באזורים אקזוטיים, נועדו לעורר את דמיון קוראי העיתונים, שייחשפו לדיווחים על התקדמות ההולכים, ייפתחו רצון לבקר במקומות שסוקרו, ובכך תוגשם מטרת מועדון התיירות: "לעודד את התיירות בכל מקום בעולם".

דומיטרו דן ופאול פרבו, שניהם סטודנטים רומנים לגאוגרפיה בפריז, ושני סטודנטים רומנים נוספים בקונסרבטוריון הלאומי הגבוה לאמנות הדרמה בפריז, גאורגה נגראנו ואלכסנדרו פסקו, החליטו להיענות לאתגר ולצאת יחדיו לדרך[16].

הארבעה היו סטודנטים עניים, שעבדו לפרנסתם ולתשלום לימודיהם. הם נהגו להופיע תמורת תשלום במופעים מוזיקליים ובמופעי מחול, והלכו ברגל לכל מקום. הם דיברו רומנית וצרפתית וכל אחד מהם התמחה בקבוצת שפות זרות אחרות. בנוסף לרומנית ולצרפתית, דיבר דן גרמנית ואנגלית שוטפת וידע יוונית מהבית. פאול פרבו נולד ב-1891 בסיביו שבטרנסילבניה ודיבר היטב, בנוסף לרומנית, גם הונגרית וגרמנית, שפות עיקריות בעירו. גם שני האחרים ידעו שפות נוספות לרומנית, גאורגה נגראנו, שנולד ב-1888 ביאשי, דיבר רוסית ואוקראינית, ואלכסנדרו פסקו, שנולד ב-1889 בקונסטנצה, דיבר טורקית ויוונית[17].

הארבעה, ועוד כמאתיים מועמדים מאורגנים בקבוצות, נרשמו בסוכנות. מסמכיהם נבדקו, ולאחר תהליך סינון ממושך שערכה הסוכנות, נבחרה "הקבוצה הרומנית", משום שהציעה את המסלול המעניין ביותר והוכיחה את ההכנה הטובה ביותר. הם קיבלו מסלולים שנבדקו אפשרויות המעבר בהם. המסלול של הארבעה יצא מעיר בירתם, בוקרשט.

ההכנות למסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומיטרו דן בלבוש לאומי רומני ולרגליו אופינקות

הארבעה ביקשו וקיבלו את האפשרות לצאת כעבור תקופת הכנה של כשנתיים, זמן שנוצל על ידיהם להרחבת ידיעותיהם בקרטוגרפיה, מטאורולוגיה, אתנוגרפיה, גאוגרפיה ורפואה. הם התאמנו בהליכה יומית של 45 קילומטרים בשטחים שונים, גבעות ועמקים, הרים ומישורים, בכל עונות השנה, וגם התעמלו וחיזקו את שריריהם.

כדי לקיים עצמם בדרך החליטו בני החבורה להופיע בזמרה ובמחול. הם למדו מאות שירים ומחולות רומניים והתאמנו בנגינה בחליל ובאקורדיון. לדרכם יצאו בלבוש לאומי רומני ובאופינקות, כדי להציג בפני העולם את הלבוש הרומני המסורתי וגם כדי למשוך צופים למופעים שלהם[18].

מהלך המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יציאה לדרך: מסע באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברים יצאו לדרך בליווי כלב רועים גדול, שחור וידידותי בשם האראפ[19] ועם מטען של שמונה קילוגרמים לכל אחד. בהמשך הדרך, בתחנות שונות, המתינו להם בגדים ואופינקות להחלפה, שנשלחו מרומניה על ידי קרוביהם[20].

נקודת המוצא הייתה בוקרשט; כעבור שלושה ימים הגיעו דרך בראשוב לבודפשט. משם המשיכו בהליכה מזורזת של יום ולילה אחד לווינה, שם הציגו לראשונה את המופע שלהם בתיאטרון שכונתי והרוויחו כך כסף להמשך המסע. בווינה השאירו עליהם רושם חזק הקבצנים העיוורים שעסקו בממכר גפרורים[21]. מווינה המשיכו לברלין, שבה הציגו בהצלחה את המופע שלהם, ומשם להמבורג ולפלנסבורג. מגרמניה עברו לדנמרק, שבגבולה נעצרו על ידי מוכס שחשד שהם מרגלים. הממונים על המוכס שחררו אותם והם המשיכו לאוסלו, לקריסטיאנסנד, לסטוקהולם ולהלסינקי.

מפה של החלק הראשון של המסע – מבוקרשט ועד להפלגה ממדגסקר לאוסטרליה

ב־29 ביוני 1910 הגיעו לסנקט פטרבורג, בירת רוסיה הצארית, ושהו בה שלושה ימים. משם המשיכו למוסקבה, אליה הגיעו בסוף יולי 1910. מוסקבה הרשימה אותם עם 360 הכנסיות שבה, ו־22 המנזרים, עם גגות המצופים ב־350 קילוגרמים של זהב. בגלריית טרטיאקוב ראו ציורים שתיארו את מלחמת העצמאות של רומניה. ציורים של איכרים רומנים עוררו את געגועיהם וריגשו אותם עד דמעות[21]. ממוסקבה המשיכו לכיוון ניז'ני נובגורוד ומניז'ני נובגורוד לכיוון הים הכספי.

מסע באסיה ובמזרח אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת אוקטובר 1910, אחרי מסע של מאתיים קילומטרים בהרים, הגיעו ארבעת הצועדים לוולדיקווקז ומשם לטביליסי בדרך לאסיה. הם המשיכו במסלול הררי, שתואר על ידי דן כ"קשה מאוד", לטהראן. מבירת ממלכת פרס עברו דרך אספהאן, שיראז ובצרה ומשם הגיעו לבגדאד. בני החבורה צעדו בעמק הפרת לצד שיירות גמלים, כשרוכבי הגמלים מרחמים עליהם ואינם מצליחים להבין את סיבת התעקשותם להמשיך ללכת ברגל, על אף שהוצע להם לעלות על הגמלים. הם הגיעו עד חלב ומשם לדמשק, שם פגשו יוצאי רומניה, מהערים בראילה וגאלאץ, שהתיישבו בדמשק. אלה העניקו להם מתנות וכסף להמשך הדרך. מדמשק המשיכו לביירות ומביירות לארץ ישראל ועברו דרך חיפה, נצרת, שכם, ירושלים ועזה. מארץ ישראל נכנסו למצרים וחצו את חצי האי סיני. במצרים עברו דרך פורט סעיד ואלכסנדריה בדרכם לקהיר, ושם, בצל הפירמידות בגיזה, עצרו כדי לנוח. הם ביקרו בסקארה ובממפיס והמשיכו במעלה עמק הנילוס לאסיוט, לוקסור ואסואן.

מאסואן שבדרום מצרים עברו לוואדי חאלפה שבצפון סודאן, המשיכו במעלה הנילוס עד המפל השישי ועד ח'רטום. מבירת סודאן הוביל אותם מסלולם לאסמארה שבאריתריאה, שם נחו לפני חציית ים סוף אל חצי האי ערב. הם הגיעו אל ג'דה, משם פנו לבקר במכה ושבו לג'דה, כדי להמשיך לצעוד על חוף הים עד לעדן שבתימן. ארבעת הצועדים חצו שוב את ים סוף, הפעם מאסיה לאפריקה, בבאב אל מנדב, והגיעו לג'יבוטי. הם צעדו באתיופיה, בנתיב הנהר אוואש, עד הבירה אדיס אבבה. משם עברו בדרכם את הבקע הסורי-אפריקאי ואת הרי אחמר, כשהם מתקדמים לכיוון מוגדישו בערוץ הנחל וובי שבלה (Wabe Shebele). ממוגדישו המשיכו למומבסה שבקניה, לטאנגה ולדאר א-סלאם שבטנגניקה. מדאר א-סלאם הפליגו בספינה אל האי זנזיבר (הגדול והמאוכלס מבין איי הארכיפלג זנזיבר), שם ביקרו בבירה, בקואני. הם שבו בספינה לדאר א-סלאם והמשיכו לצעוד אלף קילומטרים עד מוזמביק ומשם למדגסקר, למאהאז'אנגה. באי צעדו מאתיים קילומטרים בתנאים קשים עד הגיעם לאנטננריבו ולנמל טומאסינה, שממנו הפליגו בספינה שיעדה היה מפרץ ג'קסון, באוסטרליה.

הליכה בעת הפלגה ונפילה למלכודת באוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת אבוריג'ינים בשנת 1926

בהתאם להסכם עם הסוכנות הצרפתית, בעת הפלגה היה על המתחרים לצעוד בכל יום עשר שעות על סיפון האונייה שבה הפליגו, וכדי לפקח על כך הותקנו על רגליהם פדומטרים מיוחדים מתוצרת אנגלית, שמדדו את מרחקי ההליכה שלהם, כשכל צעד נחשב למרחק של 91 סנטימטרים. ציוד המדידה הופעל בכל ההפלגות. לאחר המדידה הביאו ההולכים את התוצאות לרב החובל לשם קבלת אישור ממנו עבור המועדון[22].

מסידני יצאו ארבעת הצועדים אל קנברה, כדי לבקר בבירה האוסטרלית החדשה, שנחנכה ב־1 בינואר 1911,[23] ולאחר מכן שבו לסידני, בסך הכול 700 קילומטרים נוספים של הליכה.[24]

באוסטרליה צעדו באזור פראי במרחק כמאה קילומטרים מסידני ועצרו כדי להקים מחנה. בעת שפרבו ונגראנו הקימו את המחסה, יצאו פסקו ודן לתור את הסביבה. במרחק של ארבעה קילומטרים מהמחנה נפלו לתוך בור, שחפרו התושבים המקומיים ללכוד בו חיות בר. הם ירו באקדחים, כדי שחבריהם ישמעו ויחלצו אותם, אך היריות הבהילו את התושבים המקומיים, האבוריג'ינים שחפרו את הבור, ואלה נזעקו למקום והחלו לזרוק לתוך הבור עשבים בוערים שגרמו להם לאיבוד ההכרה. כשהתעוררו גילו שידיהם ורגליהם קשורות בסיבים צמחיים ארוכים לגוש עץ גדול במקום שנראה כמו מחנה ארעי. מנהיג האבוריג'ינים בחן בעיון רב את כלי הנשק שלהם ואביזרים נוספים שנלקחו מהם, כמו פנסיהם. האבוריג'ינים סעדו ולאחר מכן שתו, כנראה משקה משכר כלשהו, ונרדמו. מאחר שלא ידעו מה מייעדים להם האבוריג'ינים, החליטו לנסות להימלט במהלך הלילה. בעת שהמקומיים ישנו פסקו התקרב למדורה ושרף בה את חבלי הקשירה על ידיו. לאחר זאת שחרר את דן ושניהם נמלטו. הכוויות על ידיו של פסקו לא נרפאו לעולם.

תמונה ממערות Jenolan

הם עברו דרך ההרים הכחולים ובירתם, קטומבה, ביקרו בגוספורד ובניוקאסל, ראו את מערות Jenolan והגיעו לבריזביין. מבריזביין הפליגו לניו זילנד, לוולינגטון.

חזרה לאסיה: מותו של פסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרכם מניו זילנד להודו עברו הנוסעים דרך פורט מורסבי שבפפואה גינאה החדשה, ג'קרטה שבג'אווה, בשני מקומות בבורנאו, בקוצ'ינג, בירת סאראוואק, בבנדר סרי בגוואן, בירת ברוניי, במנילה שבפיליפינים, בסינגפור ובסרי לנקה, לביקור בקולומבו. הם הגיעו למומבאי, ושם, להפתעתם, המתינו המונים לבואם, לאחר שסיקור עיתונאי של המסע עורר את סקרנותם. נשמרו עבורם חדרים בבית מלון יוקרתי והם קיבלו הזמנה להתארח יומיים אצל הרג'ה המקומי, אדם עשיר מאוד וחובב סיפורי מסע.

החבורה התארחה לסעודה חגיגית שערך הרג'ה ובסיומה יצאו שלושה מהם לקנות בעיר את הדרוש להם להמשך המסע, והרביעי, פסקו, נשאר בארמון כדי לספר לרג'ה ולאורחיו את סיפורי המסע שלהם. כשהשלושה שבו לארמון מצאו את מרבית המסובים מעולפים, לאחר שעישנו אופיום. פסקו התעורר מעט מעלפונו והצטדק שלא היה לו נעים לסרב למקטרת האופיום (הארבעה סיכמו ביניהם בתחילת המסע לא להתפתות למנהגים זרים). כעבור זמן קצר שב פסקו והתעלף. חבריו עיסו את זרועותיו ורגליו, אך ללא הצלחה. הרג'ה הרגיע אותם ואמר להם שהוא יתעורר כעבור כמה שעות ושאין מקום לדאגה. פסקו לא התעורר. כעבור כמה ימים, ביום 17 ביולי 1911, קבע רופא הארמון את מותו כתוצאה מהרעלת אופיום. פסקו נקבר קבורה נוצרית ושלושת הרעים וכלבם המשיכו במסע לוורנאסי וממנה לקולקטה. מקולקטה יצאו בהפלגה לדרום אפריקה, לקייפטאון.

מסע במערב אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קייפטאון הייתה נקודת ההתחלה ממנה יצאו שלושת ההולכים למסע בחוף המערבי של אפריקה. הם עברו דרך קונגו וגאבון והגיעו לסנגל. בעת מסעם בכל מערב אפריקה הייתה רק מדינה אחת עצמאית, ליבריה. הם השלימו את המסע האפריקאי בהגיעם לנמל הסנגלי סן-לואי, משם הפליגו אל דרום אמריקה. הם עצרו לשבוע ימים בטנריפה, באיים הקנריים, שם נחו מתלאות הדרך במערב אפריקה ובסיום המנוחה המשיכו בהפלגה לדרום אמריקה.

מסע בדרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1912 הגיעו הנוסעים לריו דה ז'ניירו, מקום בו המתינו להם מאות אוהדים. המסע הרגלי שלהם זכה לסיקורים עיתונאיים בכל העולם ובהתאם לכך הלך וגדל העניין בהם. בעיר זו הם זכו להצלחה הגדולה ביותר של מופע הזמרה והריקודים שלהם. אולם התיאטרון "דיאמנטינה" (Diamantina), שבו הופיעו ימים רבים, היה מלא מפה לפה. בשלב זה העלה דן את הרעיון של הרצאות בפני קהל, שבהן יציגו את חוויות המסע וההתנסויות שלהם. המסלול הדרום אמריקאי עבר דרך ברזיל, פרגוואי, אורוגוואי, ארגנטינה, צ'ילה, בוליביה ופרו. מפרו עברו לאקוודור, שם בילו יום ולילה בקרב בני Jivaroan, שבט מקומי של אינדיאנים, שאנשיו מכונים "ציידי ראשים" בגלל מנהגם לחנוט ראשי יריבים מומתים.

בגואיאקיל שבאקוודור נעקץ דן על ידי ערצב משונה ונותח ללא הרדמה בידי רופא שנראה כשומר. מכאן המשיכו בדרכם והגיעו לקולומביה.

המסע במזרח הרחוק: מותו של נגראנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת הנוסעים הפליגו מדרום אמריקה לסן פרנסיסקו ולאחר שהייה של שלוש שעות בלבד המשיכו לכיוון המזרח הרחוק. הם ירדו מהספינה ביוקוהמה והמשיכו לטוקיו. מיפן הפליגו לסין, כשהם יורדים בהונג קונג. המסלול היבשתי שלהם כלל את גואנגג'ואו ואת בייג'ינג. בהתאם לעצות של תושבים מקומיים, לקראת שנת הלילה היו מקיפים את המחנה שלהם בענפים ומזליפים עליהם עסיס דביק של עצי גומי. הקופים, שהיו מנסים להתקרב אליהם בלילה, חששו מנוזל זה. מסלולם כלל הליכה רבה בהרים, יותר משלושים יום, במשעולים צרים וחלקלקים, כשלצידיהם תהומות מסוכנות. כך, תוך הליכה בטור עורפי באחד ממשעולי הרי נאן לינג, החליק נגראנו ונפל לתוך זרם מים קטן, כשבדרכו מטה נתקל במספר סלעים. חבריו הצליחו לחלץ אותו בעזרת חבלים, אך הוא דימם ונראה היה שסבל משברים ומפגיעות פנימיות. דן רץ אל הכפר הקרוב, שם הצליח לאתר נזיר שידע מעט אנגלית. הוא שב עם שני מקומיים שבאו לעזור והם נשאו את נגראנו, שסבל מצמרמורות והכחיל, בערסל מאולתר אל הכפר. בכפר לא היה רופא, לכן המשיכו ללכת עוד עשרה קילומטרים עד לעיירה שבה היה בית חולים, אך הרופא התורן הגיע רק למחרת בבוקר. בשבע בבוקר יצא דן לחפש ולבקש את עזרת השלטונות, אך כאשר חזר מצא שנגראנו כבר מת. שני ההולכים שנותרו נשארו כמה ימים כדי להביא לקבורה את חברם וכדי להתחזק לקראת המשך המסע.

מבירת סין הם המשיכו בדרכם אל נמל ניקולאיבסק שבסיביר, ולאחר מכן עברו דרך חצי האי קמצ'טקה בעונת הסתיו עד מצר ברינג – מסע של 1,150 קילומטרים במזג אוויר קשה מאוד. מרחוק ראו ספינה הולנדית בשם סחוונינגן (Sekeveningen), שהייתה בדרכה לאינדונזיה, אך נלכדה בין הקרחונים, ושמחו לקראתה בתקווה שיקבלו מזון חם ומחסה מהקור העז. מלחי הספינה לא שמחו כל כך על התקרבותם וכיוונו אליהם רובים, כי חששו שהם שודדי ים. לבסוף הצליחו לשכנע אותם לתת להם לעלות לסיפון ולאחר שזיהו את עצמם בפני רב חובל בשם Dordhreith, התקבלו ברצון. לאחר שמזג האוויר השתפר מעט והספינה השתחררה מאחיזת הקרחונים, נלקחו בהפלגה לאלסקה.

המסע בצפון ומרכז אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקור של 37 מעלות מתחת לאפס, שבו התקלף עור הידיים שלהם ומזונם קפא, המשיכו השניים דרך יישובי אסקימואים לסקאגווי (Skagway) ולג'ונו ועצרו לבסוף בוונקובר. פרבו התלונן על כך שהוא סובל כבר זמן מה מכאבי רגליים. הם השתתפו בציד דובים אפורים בעזרת מלכודת אליה מחובר בול עץ ענק – הדוב הנמלט נאלץ לסחוב אחריו את המשקל וזה התיש אותו עד מהרה.

הם ירדו דרומה דרך סיאטל, פורטלנד וסן פרנסיסקו, מקומות בהם הופיעו וזכו לאמצעים הכספיים הדרושים להם להמשך המסע. הם עברו את קליפורניה וחצו את מקסיקו בדרכם לפנמה עד קולון. בקולון עלו על ספינה שהובילה אותם לגיברלטר.

מסע בצפון אפריקה ובאירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאלרי לפאייט באפריל 1914

שני ההולכים עברו מטנג'יר לתוניס ומשם הפליגו לסיציליה והלאה דרך איטליה הלכו לשווייץ, צרפת והולנד. במעבר דרך צרפת הגיעו בפברואר 1914 לפריז ושם ראו בחלון של גאלרי לפאייט, שבדיוק התחדשה, שלט בו הבעלים התחייבו לפרס של 25,000 פרנק למי שיבקש מוצר, שאין כמוהו בכלבו. הם נכנסו ודן ביקש סנדלים רומנים והצביע על האופינקות שעל רגליו כדוגמה. לכלבו לא היו אופינקות ולאחר משא ומתן הסכימו לשלם עשרת אלפים פרנקים ולהזמין את ההולכים לארוחה במסעדה מפוארת. מהולנד הפליגו בספינת קיטור לאנגליה. מלונדון הלכו לאדינבורו. היו אלה הזמנים שלאחר טביעת הטיטניק, לכן היה משבר בתעבורה הטרנסאטלנטית. באדינבורו נודע להם, שחברת הספנות Allen Line הציעה מאה מקומות חינם בקו הטרנסאטלנטי ושני ההולכים קפצו על ההזדמנות ויצאו מגלאזגו אל קוויבק סיטי. גם הפעם צעדו עשר שעות ביום על סיפון האונייה לצחוקם של המלחים המשועשעים.

מסע נוסף בצפון אמריקה ופרישתו של פרבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של הבית הלבן בשנת 1914

מאזור הימות הגדולות עברו הצועדים תוך עשרים ימים דרך קליבלנד, טולדו ודטרויט. הם ביקרו במפעלים לייצור מכוניות והיו מודאגים מהידיעות על המצב הבינלאומי, שהגיעו מאירופה. מסעם זכה לסיקור עיתונאי והם הוזמנו, בדרכם, לביקורים אצל מושלי דלאוור ומרילנד והשיא, הזמנה לבקר בבית הלבן, אותו פקדו ב־24 בדצמבר 1914. המוניטין שלהם גדל בהתמדה וקהל רב ציפה למופעים ולהרצאות שלהם בווירג'יניה, בקנטקי, בטנסי ובאלבמה.

בג'קסונוויל שבפלורידה הודיע פרבו, שאינו יכול להמשיך בגלל פצעים ברגליים. ארבעה רופאים, שבדקו אותו, חיוו דעתם שמדובר במצב חמור ואסור לו להמשיך במסע. בשלב זה הספיקו שני הצועדים לעבור תשעים אלף קילומטרים ופרבו המריץ את חברו להמשיך ולהשלים את המשימה. שני החברים בילו יחד שבועיים לפני שדן המשיך הלאה לבדו. לבקשתו של פרבו, השאיר לו דן גם את הכלב האראפ, שליווה אותם כל הדרך.

מסע במרכז ודרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריו גארסיה מנוקל עם אשתו ובנו

דן הגיע להוואנה, בירת קובה, ב־11 בינואר 1915[25], לאחר חצי שנה של מסע בצפון אמריקה. רבים המתינו להופעותיו והרצאותיו והוא היה זקוק לשהות, כדי להסתגל להיותו בודד במסע, לכן נשאר בהוואנה חודש ימים, במהלכו גם הוזמן אל נשיא קובה, מריו גארסיה מנוקל[26].

המסלול הוביל אותו דרך האיטי, ג'מייקה, פוארטו ריקו, ברבדוס וונצואלה. בפוארטו ריקו, ב-21 במרץ 1915, הופיע בתיאטרון נובדאדס[27]. בוונצואלה, בבירה, קראקס, התקבל על ידי נשיא ונצואלה, ויקטורינו מרקס בוסטייוס (אנ'), בבוקרו של 8 באפריל 1915 וראש העיר קרקס ערך לכבודו סעודה חגיגית רבת משתתפים[28].

מוונצואלה הפליג באפריל, על סיפון הספינה "בואנוס איירס", אל ליסבון ומשם לספרד. בספרד התקבל אצל אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד, שהעניק לו מדליית זהב והמחאה על ס"ך 5,000 פזטוס.

לפני עזיבת ונצואלה והיבשת האמריקאית, התקשר דן לפלורידה, לשאול לשלומו של פרבו ושמע ממנו ומרופאיו שמצבו הולך ומשתפר. דן לא ראה יותר את פרבו וכעבור כמה חודשים נודע לו שפרבו איבד את שתי רגליו ולבסוף מת בבית חולים בקליבלנד. לפני מותו התקיים פרבו ממתן שיעורי רומנית לילדי מהגרים מרומניה, שהשתקעו באזור.

המעצר והפסקת המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרד הפליג דן למלטה וממנה לסלוניקי. בסלוניקי ערך קצין בריטי חיפוש בחפציו וכשגילה כתבי עת מכל העולם חשד בו שהוא מרגל גרמני. דן נעצר ונשלח ללונדון לחקירה. בלונדון נזעקו לעזרתו השגריר הרומני ומועדוני הספורט והוא שוחרר ונשלח בחזרה לסלוניקי. בדרך חזרה, במרחק שלושה קילומטרים ממלטה, טורפדה ספינתו, "האקספרס של אירלנד", על ידי צוללת גרמנית. דן היה בין הניצולים ומרבית מטענו נשלח כבר לסלוניקי בניסיונו הראשון להגיע לשם. הוא המשיך לסלוניקי ומשם, במסלול שכלל את קוואלה, אלכסנדרופולי, איסטנבול, בורגס, ורנה ובלצ'יק, עשה את דרכו בסוף חודש מרץ 1916 אל בוקרשט.

במרץ 1916 הגיע דן לרומניה דרך טורנו סברין ומשם לבוקרשט, שם התקבל על ידי הזוג המלכותי בארמון קוטרוצ'ן. פרדיננד הראשון, מלך רומניה העניק לו שעון כיס מזהב, מדליה ואלף לאי. ארגנו לו קבלת פנים בה לקחו חלק שר הפנים מנהל הסיגורנצה, מרשל הארמון, אמנים, עיתונאים ועוד. באותם ימים עמדה רומניה להצטרף לכוחות הלוחמים במלחמת העולם הראשונה – המלחמה והאירועים שלאחריה גרמו להפסקת מסעו של דן בשלב בו עבר כבר 96,000 קילומטרים מתוך המאה אלף המבוקשים.

הפגיעה של קשיי המסע בבריאותו של דומיטרו דן הביאה לפסילתו לשירות צבאי, אולם בהמשך הוא התנדב לשירות ושירת שלושה חודשים בבוזאו, בדיוויזיה החמישית, ברגימנט השמיני ולאחר מכן נסוג עם הצבא ליאשי, שם שירת כמזכיר-מתורגמן בצמוד לקצין במטה הכללי הגבוה, בלשכה השנייה לריגול נגדי. בסוף המלחמה קיבל מדליה לציון השתתפות במלחמה.

חידוש המסע והזכייה בפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1923 סוכמו בין דן ובין מועדון התיירות של צרפת פרטי חידוש המסע. המועדון קבע לו מסלול חדש שיצא מבוקרשט ואמור היה להגיע עד פריז.

דן יצא אל בלגרד בסרביה, משם דרומה לפרישטינה, סקופיה וטירנה. הוא חצה את מונטנגרו צפונה, אל מוסטר, ולקח יום מנוחה בסרייבו. הוא המשיך לזגרב ומשם לסלובניה ומסלובניה עבר לצפון איטליה. באיטליה עבר דרך הערים אודינה, מילאנו וטורינו ומשם המשיך לשווייץ ולצרפת.

מסעו והמעבר דרך איטליה נסקרו במוסף השבועי Illustrazione del Popolo של העיתון Gazzetta del Popolo, שנה שלישית, מספר 46, שנת 1923.[דרוש מקור]

דן הגיע לפריז באמצע יולי, ביום הולדתו, שהוא גם יום חגה של צרפת. הוא מסר דין וחשבון למועדון התיירות של צרפת ואת ההוכחות (חותמות וחתימות של שגרירים, ראשי ערים ומושלים) לביקורו במקומות השונים וקיבל את הפרס המובטח ותעודה המעידה על היותו אלוף העולם בתחום ההליכה התיירותית.

הפרס של מאה אלף פרנקים היה שווה בערכו בתחילת המסע לחצי מיליון אירו של תחילת העשור השני של המאה ה־21. בסוף המסע, כשקיבל דן את הפרס, הערך נשחק מאוד באינפלציה והיה שווה רק 40,000 אירו[15].

במהלך המסע נזקק דן ל־497 זוגות של אופינקות ו־28 חליפות בגדים עממיים רומניים. הנעליים והבגדים נשלחו לו בדואר, על ידי משפחתו, מרומניה, לתחנות אליהן היה אמור להגיע במהלך מסעו. במהלך המסע נהג דן לשלוח בדואר הביתה את רשמיו, יומניו ואת המזכרות שאסף, כדי שלא יכבידו עליו בדרך.

אמינות הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים, עלתה טענה כי דן בדה מליבו את מרבית סיפור המסע. המערערים על הסיפור מצביעים על הפרטים הבאים:

  • פרט לסיפורו של דן, אין עדות לאתגר ההליכה מטעם מועדון התיירות של צרפת ב-1908. מטרתו של מועדון התיירות של צרפת הייתה לקדם תיירות (בעיקר תיירות פנים), והוא התמקד בשיפור תשתיות הכבישים והצבת שלטי דרכים בצרפת. הוא גם הציע פרסים שנתיים רבים לעידוד נטיעה ושימור עצים, ועל כן תחרות כפי שסיפר דן לא נראה שתואמת את מטרתו העיקרית של המועדון.[29] בראיונות שנתן מתקופת המסע ב-1914-1915, דן סיפק לעיתונאים שונים הסברים שונים מדוע יצא למסע. למשל בשל התערבות כספית עם עשירים מרומניה,[30][31] או משום שמועדון ספורט ברומניה,[32][33][34][35] או מועדון ספורט בצרפת (Française de sport)[36] הכריז על הענקת פרס בסך של 20,000 דולר (או במקרה אחד 2,000 דולר), והוא לא מזכיר בשום ראיון את מועדון התיירות של צרפת. בבדיקה שנערכה בארכיונים הלאומיים של צרפת שבאוניברסיטת סן דני לא נמצאו ראיות התומכות במרוץ כזה שיזם המועדון.[37]
  • טענות לא אמינות לקיום פרסים דומים - אך לא זהים - מטעם מועדון התיירות הועלו על ידי נוסעים נוספים בשנים שלפני מסעו של דן. מ-1904 הופיעו בארצות הברית קטעי עיתונות על כמה הלכים צרפתיים שסיפרו כי הם משתתפים בתחרות להקיף את כדור הארץ בהליכה במטרה לזכות בפרס מטעם המועדון ובהם פ. קוסיני (F. Consigny), שטען ב-1904 כי יצא ב-1899 במטרה לזכות בפרס בן 5,800 דולרים, גוסטב לורן (Gustave Laurent) טען שהוא הולך במסגרת תחרות שהתחילה ב-1902. אנרי מוס (Henri V Mosse) טען ב-1907 כי הוא משתתף בתחרות שהתחילה ב-1904 שאורגנה במשותף על ידי מועדון התיירות של צרפת ו-Sportsmen’s Club of London שהציעו פרס של 50,000 פרנקים, מוס טען שלתחרות יצאו 8 מתחרים והוא האחרון שנותר כשכל האחרים (כולל בן זוגו למסע) מתו בדרך במיתות משונות.[38]
  • הגרסה שמסר דן בשנות ה-60 ו-70 של המאה ה-20 שונה מאוד מהגרסה שמסר לעיתונאים בזמן אמת בשנת 1914. בכל הראיונות שנתן לעיתונאים בזמן המסע, טען דן כי החל את מסעו בשנת 1912 ולא בשנת 1910, ולא הזכיר את קיומו של מרוץ בן 200 משתתפים.[36][32][39][30][33] הוא ציין שהלך עד כה באירופה, ובחלק מהראיונות סיפר שבשנת 1913 נפצע קשות בעת שירותו במלחמת הבלקן.[36][32][39][31] אירוע זה לא מוזכר כלל בסיפור שסיפר שנים רבות אחר-כך, כי לדבריו הוא היה בתקופה זו במסע באמריקה התיכונה ובאירופה. בראיונות אלה הוא לא טען שכבר היה באפריקה, אסיה, אמריקה הדרומית ואמריקה המרכזית, אוסטרליה, רוסיה, ואלסקה כפי שסיפר בהמשך חייו, וכי הוא מתכוון להמשיך את מסעו מארצות הברית לאמריקה הדרומית (שבה, לפי סיפורו המאוחר, כבר כביכול הלך במשך כמה חודשים). הוא ציין שבשנת 1914 ערך שוב את מסעו אחרי שהחלים מפציעתו. מסעו בשנה הזו היה הפעם הראשונה שבו תועד המסע באמצעות תמונות, קטעי עיתונות ותעודות.
  • בראיונות שנתן דן מתקופת המסע אין אזכור לכך שהוא עושה את המסע עם שלושה מחבריו או עם כלב. היחיד מבין חברי המסע הנוספים שאוזכר בקטעי העיתונות מאותה תקופה הוא פול פרבו, אך נאמר כי הנ"ל הוא אזרח אמריקאי מקליבלנד, אוהיו, שם גם דן נפגש עימו לראשונה בשנת 1914[32] והם הלכו יחד במשך 3 חודשים בלבד, בניגוד לדבריו של דן כי פרבו הלך עימו בכל מסעו מרומניה. המערערים על הסיפור של דן טוענים כי פרבו לא פצע את רגליו באלסקה והוא לא נפטר בפלורידה, אלא אחרי שהלך בוושינגטון, פרבו חזר לאוהיו וחי במשך שנים רבות. במכתב שקיבל דן אחרי שחזר לרומניה ממכר רומני שהתגורר בארצות הברית הוא התבשר שפול פרבו (שהיה כבר אמור להיות מת על פי דבריו של דן) מפיץ שמועה בארצות הברית שדומיטרו דן מת, וזו הסיבה שהוא שב הביתה.[40]
  • דן נהג לאסוף אישורים מכל מקום בו ביקר, בדרך כלל ממשרדי העירייה. אישורים אלו נתרמו לאתר המוזיאון שנפתח לזכרו וזמינים באינטרנט.[41] כל האישורים מתקופת המסע של דן הם מהשנים 1914–1915, מעט מבלגיה וצרפת והרוב מארצות הברית, ואחר כך ממסעו באיים הקריביים, בוונצואלה, ואחר כך בספרד. אין אישורים או קטעי עיתונות משום מדינה באסיה, באפריקה, באוסטרליה באמריקה התיכונה ובאמריקה הדרומית (למעט הביקור הקצר בוונצואלה בדרכו חזרה מארצות הברית לאירופה). דן אסף גם כמות גדולה של אישורים מאיטליה משלהי שנת 1923. כאמור לפי הסיפור של דומיטרו דן, הוא עבר באיטליה בדרכו לצרפת על מנת להשלים את 4,000 הקילומטרים החסרים לו. רק שלפי אותו סיפור הוא הגיע לפריז ביולי של אותה שנה, כלומר לפני המועד של עשרות האישורים שהשיג באיטליה.
  • המערערים על הסיפור מצביעים על כך שקצב ההליכה שתיאר דן מעיד על יכולות לא אנושיות. על פי התיאור של דן בין אפריל לסוף יולי 1910 הוא וחבריו עברו דרך אוסטריה, גרמניה, דנמרק, סקנדינביה עד שלבסוף הגיעו למוסקבה. בחינת הנתיב מראה מרחק של כ-6,000 קילומטרים בארבעה חודשים, קרי קצב פנומנאלי של 64 קילומטרים ליום הליכה. במהלך חמשת החודשים הראשונים של 1911, טען דן שהקבוצה הלכה כ-13,000 קילומטרים, ממוצע של בערך 100 קילומטרים ליום. קצב זה לא מתקבל על הדעת על אחת כמה וכמה שמדובר בהליכה על פני החולות החמים של המדבריות, דרך הג'ונגלים העבים של אפריקה, ובאאוטבק הפרימיטיבי של אוסטרליה. קטעי הליכה נוספים שסיפר דן נראים גם הם בלתי-הגיוניים.[42]

הערכת המערערים על הסיפור היא שדן הלך בין 3,000 מילים ל-8,000 מילים בלבד ובהמשך חייו בדה את שאר הפרטים מליבו.[43][40]

ההנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דן הכתיב את זיכרונותיו לבת משפחתו, אלנה דרגאן (Elena Drăgan) מבקאו, וזיכרונות אלה, בנוסף למה שסיפר בעצמו לבני משפחתו האחרים, היוו בסיס לכמה כתבים על אודותיו ועל אודות המסע, שפרסמו בנפרד קרובי משפחתו, הסופר הרומני פרופסור קונסטנטין שארפה (אחיה של אלנה דרגאן), המתגורר בארצות הברית, ובנו, כריס שארפה.

בספר ""Străbătând lumea" (פילוס דרך בעולם) מאת Val Tebeica (ואל טבייקה), שיצא לאור ברומנית, ב־1962, בהוצאה לאור המדעית, הוקדש פרק למסע של דן.

לאחר פרישתו לגמלאות, בגיל 80, התיידד דן עם סילביו נגוץ, שהיה אז עורך צעיר ברדיו. נגוץ, לאחר שהתוודע לסיפורי דן על מסעותיו בעולם, כתב ב־1975 למערכת ספר השיאים של גינס והציע להם לפרסם את שיאו. מהמערכת דרשו הוכחות ונגוץ שלח להם תצלומים ותצלומי מסמכים, שדן העמיד לרשותו. לאחר התדיינות ממושכות השתכנעו במערכת וההישג של דן פורסם בספר השיאים של גינס, מהדורת 1983, בעמוד 300[44], והופיע גם במהדורות של הספר עד 1989.

רוכב האופניים קריסטיאן מנאילה (Cristian Mănăilă) יזם יחד עם המוזיאון המחוזי בוזאו והתאחדות המועדון הספורטיבי "פנטלאו" את התחרות "גביע דומיטרו דן" ( Trofeul Dumitru Dan) בה התחרו רוכבי אופניים ממחוזות בקאו, בוזאו, דמבוביצה, גאלאץ, יאשי, אילפוב, פראחובה והעיר בוקרשט. התחרויות הן למרחקים של 200, 300, 400 ו־600 קילומטרים והתחרו בהם 40 רוכבי אופניים. התחרות הראשונה נערכה ביום 16 בנובמבר 2019[45].

בית הספר היסודי הרומני "ניקולה יורגה" בליברפול יזם תחרות בינלאומית מיועדת לגילאי 6 עד 16 בנושא "דומיטרו דן אגדה באופינצ'י". המשתתפים הוזמנו לשלוח חיבור בן מאה עד מאה וחמישים מילים וציור של דומיטרו דן. למצטיינים הובטחו פרסים[46].

לאחר מותו הוכרז דומיטרו דן אזרח כבוד של העיר בוזאו (מקום 24 ברשימה)[47].

קברו של דומיטרו דן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו נקבר דן בבית העלמין של הגיבורים (Cimitirul Eroilor) בבוזאו, אולם מעל לקבר הוצב רק צלב ברזל פשוט. ב־2015, העיתונאי הבריטי רוג'ר בוניאן (Roger Bunyan), שנודע לו על דן מהאינטרנט, ביקר במקום ולאחר שובו לבריטניה כתב לנשיא רומניה דאז והתלונן על הזנחת קברו של אישיות כה חשובה. מנשיאות רומניה פנו לעיר בוזאו ודרשו מהם לטפל בנושא וענו על כך לעיתונאי[48].

באוקטובר 2017 נחנכה חגיגית יד זיכרון על קברו של דן. בתרומה כספית שנתן דוקטור גאורגה דן, אחד מניניו של דומיטרו דן, מרצה באוניברסיטת אובידיוס בקונסטנצה, הוקמה במקום מצבה ועליה פסל של דומיטרו דן, גלובוס, וזוג אופינצ'י. לחנוכת האתר הגיעו בני משפחה של דומיטרו דן, נציגי הרשויות המקומיות, פרופסורים ותלמידים לשעבר של דן[49].

ב־13 ספטמבר 2018, בשנה ה־40 למותו של דומיטרו דן, ביוזמת איגוד עיתונאי וסופרי התיירות ברומניה, נערך טקס רשמי ליד קברו. בטקס השתתפו פרופסורים אוניברסיטאיים ואישים פוליטיים ובהם פרופסור ניקולאה נאקשו, מי שהיה מזכיר מדינה[50] במשרד התיירות בשנים 1993 – 1995, פרופסור פטרה בארון, מי שהיה מזכיר מדינה במשרד התיירות בשנים 1990 – 1991, פרופסור ניקולאה דינסקו, דקאן הפקולטה "ספירו הארט" ונשיא איגוד עיתונאי וסופרי התיירות ברומניה, פרופסור סילביו נגוץ, מי שפעל לרישומו של דומיטרו דן בספר השיאים של גינס, האוצרת מדלינה אופראה ועיתונאים מקומיים ומיאשי[51][52]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דומיטרו דן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר המוזיאון המחוזי בוזאו (ברומנית)
  2. ^ Așa zisul înconjur al lumii în opinci - o altă versiune (ברומנית)
  3. ^ Român intrat în „Cartea recordurilor”. A făcut ocolul Pământului în opinci (ברומנית)
  4. ^ ROMANIAN DUMITRU DAN: MEET THE FIRST MAN TO WALK AROUND THE WORLD (באנגלית)
  5. ^ Vă place istoria? Românul Dan Dumitru – Ocolul pământului pe jos (ברומנית)
  6. ^ Povestea unui român – pe jos, în jurul lumii, acum 100 de ani (ברומנית)
  7. ^ SINGURUL OM DIN LUME CARE A PARCURS PE JOS 100.000 DE KM A FOST ROMÂNUL DUMITRU DAN (ברומנית)
  8. ^ Ceauşescu, despre inundaţiile din ’75: „Unii plângeau, alţii râdeau şi alţii furau (ברומנית)
  9. ^ בקישור, לקראת הסוף, יש תצלום של הזמנה להרצאה של דן למען איסוף מימון לנפגעים (ברומנית)
  10. ^ על מסעות וצילומים (ברומנית)
  11. ^ STRABATIND LUMEA DE VAL. TEBEICA, EDITURA STIINTIFICA, BUCURESTI, 1962 (ברומנית)
  12. ^ Buzău: Expoziţie dedicată lui Dumitru Dan, românul care a făcut ocolul lumii în opinci (ברומנית)
  13. ^ כמתואר בתמונה
  14. ^ Proiectul Ocolul lumii pe jos. Povestea celor 497 perechi de opinci. (ברומנית)
  15. ^ 1 2 3 מדיה איכותית: הרפתקת ארבעת הרומנים משוחזרת על ידי גזטה ספורטורילור (ברומנית)
  16. ^ Patru români au făcut înconjurul Pământului în opinci (ברומנית)
  17. ^ Extraordinara călătorie pe jos în jurul lumii, 100000 km (1) (ברומנית)
  18. ^ בוחוש הישן (ברומנית)
  19. ^ Harap - פירוש המילה ברומנית הוא "כושי"
  20. ^ אישר של משלוח חבילה עם אופינצ'י מיאשי לבריסל (ברומנית)
  21. ^ 1 2 Inconjurul pamantului in opinci, a fost un record romanesc? (ברומנית)
  22. ^ Amintirea de azi – Dumitru Dan – Today’s Memory (ברומנית), (באנגלית)
  23. ^ בפועל קנברה נחנכה ב-12 במרץ 1913, יותר משנתיים אחר-כך ( Naming the Federal Capital of Australia (1913)).
  24. ^ בפועל כ-570 קילומטרים. המרחק בכביש כיום בין סידני לקנברה, על פי גוגל מפות, הוא 280 קילומטרים.
  25. ^ אישור להופעתו של דומיטרו דן בעיריית הבנה (ברומנית), (בספרדית)
  26. ^ אישור שניתן לדומיטרו דן על ידי נשיא קובה (ברומנית), (בספרדית)
  27. ^ מודעה של תיאטרון נובדאדס המודיעה על הופעתו של דומיטרו דן (ברומנית)(בספרדית)
  28. ^ אישור שהנפיק נשיא ונצואלה לביקורו של דן, כולל תיאור מסעו בוונצואלה ומפגשיו עם התושבים (ברומנית) (בספרדית)
  29. ^ תיאור מקיף של פעילות מועדון התיירות בתקופה זו מצוי ב-the Touring Club de France and how it aids the traveller, וממנו עולה שעיקר הפעילות הייתה לקדם את מצבם של בתי המלון ברחבי צרפת, בייחוד בטיפול בתנאי התברואה, והמועדון פרסם שנתון ובו פירט בתי מלון שעונים על התנאים ומפות כבישים מעודכנות. לא מוזכרים תחרויות, והפרסים היחידים המוזכרים ניתנו לא למתחרים, אלא לבתי מלון ששיפרו את מצבם
  30. ^ 1 2 Walks 16,650 MilesFrom The Indianapolis News, 05/09/1914
  31. ^ 1 2 Round world for wifeFrom The Vancouver Sun, 03/06/1914
  32. ^ 1 2 3 4 Walk Around Earth for a Purse of $20,000 From The Patriot (Jackson, Michigan) 26/08/1914
  33. ^ 1 2 Walking 63,000 Miles From The Pittsburgh Press, 14/10/1914
  34. ^ Walk 63,000 Miles for only $2,000 From Akron Evening Times, 06/10/2014
  35. ^ On 63,000 Mile Walk From Blackwell Daily News 08/09/2014
  36. ^ 1 2 3 Another world "tourist" From the British newspaper Echo
  37. ^ Fonds déposés par le Centre historique des Archives nationales ; Archives d'Associations ; 77 AS : Touring-Club de France
  38. ^ בקטע זה מ-28 בפברואר 1908 מהעיתון The Buffalo Enquirer (דורש רישום) מספר מוס בהרחבה על הרפתקאותיו. בקטע מ-11 בנובמבר 1910 (דורש רישום) מהעיתון Vancouver Daily World מוונקובר בקנדה מספר מוס שזה ניסיונו השני ללכת בעולם, כי בניסיון הראשון פספס את תאריך הסיום ב-24 שעות (אין ספק שקרא את ז'ול ורן), וכי במסעו חצה את מצר ברינג בסירה
  39. ^ 1 2 Rumanian stops in Buffalo on his walk around the world From The Buffalo Times, 03/08/1914
  40. ^ 1 2 Ionuț Sociu, Domnul Dan, explorator și nu prea גרסה באנגלית של המאמר קיימת ב-Dumitru Dan, the Legendary Romanian Globetrotter that Never Was
  41. ^ Dumitru Dan’s historical documents
  42. ^ Timotei Rad, Așa zisul înconjur al lumii în opinci - o altă versiune
  43. ^ Races Around the World on Foot – Dumitru Dan
  44. ^ Norris McWhirter' Guinness Book of Records
  45. ^ Festivitatea de premiere a Trofeului Dumitru Dan, ediția I (ברומנית)
  46. ^ O asociație din Marea Britanie organizează un concurs internațional dedicat lui Dumitru Dan (ברומנית)
  47. ^ Lista cetățenilor de onoare ai municipiului Buzău (ברומנית)
  48. ^ Jurnalistul englez care l-a tras de urechi pe Băsescu s-a întors ieri la Buzău/Mormîntul buzoianului considerat erou internațional transformat în monument funerar (ברומנית)
  49. ^ Primul globe-trotter român, Dumitru Dan, are un monument funerar în Cimitirul Eroilor din Buzău (ברומנית)
  50. ^ מזכיר מדינה במשרד ממשלתי ברומניה מקביל במידת מה לסגן שר בישראל
  51. ^ Profesori universitari și foști secretari de stat îl comemorează la Buzău pe globe-trotterul Dumitru Dan (ברומנית)
  52. ^ סרטון ובו הטקס ליד הקבר וצילומי מסמכים ומאמרים בעיתונות זרה (ברומנית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דומיטרו_דן&oldid=38251724"