דומינט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דומינט היא תקופה מאוחרת יותר של הקיסרות הרומית, לאחר תקופה המכונה "תקופת הפרינקיפט". התקופה מאופיינת בשיטה אוטוקרטית בלא מראית עין אפילו של רפובליקה, בניגוד לקודמתה. תקופת הפרינקיפט מאופיינת במאמץ רב מצד הקיסרים לשמר את האשליה שתקופתם היא המשך רשמי של הרפובליקה הרומית.

תקופת הדומינט עשויה להתחיל עם תחילת שלטונו של דיוקלטיאנוס בשנת 284 לספירה, לאחר משבר המאה השלישית של 235–284 לספירה, ולהסתיים במערב עם קריסת האימפריה הרומית המערבית בשנת 476 לספירה, ואילו במזרח סופה שנוי במחלוקת, כפי שהתרחש בסוף ימי שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון (565 לספירה)[1] או של הרקליוס (641 לספירה).[2] התקופה שעד שנת 313[3] נקראה לעיתים קרובות גם טטררכיה.[4]

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח המודרני "דומינט" (dominate באנגלית) נגזר מהמושג הלטיני dominus, שמשמעותו "אדון". dominus, שנאמרה באופן מסורתי על ידי עבדים רומאים כדי לפנות לאדוניהם, שימש באופן ספורדי בפניות לקיסרים בתקופת הפרינקיפט, בדרך כלל בצורה של חנופה מוגזמת כלפי הקיסר.[5] אוגוסטוס מנע באופן פעיל את הנוהג, ובמיוחד טיבריוס גינה את הביטוי בחריפות.[6] דומיטיאנוס עודד את השימוש בו,[7] אך אף אחד מהקיסרים לא השתמש במונח באופן רשמי עד שלטונו של אורליאנוס בשנת 274 לספירה, אז הוטבעו מטבעות הנושאים את הכתובת "deus et dominus natus".[8] עם זאת, רק בתקופת דיוקלטיאנוס אומץ המונח dominus כחלק התואר הרשמי של הקיסר, כחלק מרפורמות שיזם דיוקלטיאנוס.[4]

מעבר מפרינקיפט לדומינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משטר הדומינט צמח כתגובה לכ-50 שנות הכאוס שמכונה "משבר המאה השלישית". המאבקים והמתחים של אותן שנים (פלישות לגבולות האימפריה, מלחמות אזרחים, התקוממות צבאית) חשפו את החולשות במדינה הרומית תחת הפרינקיפט. היה מעבר הדרגתי לגרסה אוטוקרטית רשמית יותר. היא כלל הרחקה הדרגתית של האליטה הסנאטורית מעמדות צבאיות גבוהות וחיזוק במקביל של מעמד הפרשים, ארגון מחדש של הצבא הרומי ויצירת צבאות שדה ניידים, שינויים בלבוש קיסרי ובטקסים, קידום מדיניות שמטרתה אחדות דתית, רפורמות כספיות בהיקפים גדולים ויצירת ביורוקרטיה אזרחית ברחבי האימפריה.[9][10]

אף על פי שדיוקלטיאנוס נחשב בדרך כלל כיוצר הדומינט, מקורותיו נעוצים בחידושים של קיסרים קודמים, בעיקר אלה שנעשו על ידי אורליאנוס (270–275 לספירה), בימי שלטונו של גליאנוס (253–268 לספירה)[11] ואפילו בתקופת שלטונו של טראיאנוס אשר בימיו "ניתנה למעמד הפרשים חשיבות הולכת וגוברת בממשל רומא והאימפריה.".[12] לא כל השינויים שיצרו את משטר הדומינט הושלמו עד לפרישת דיוקלטיאנוס בשנת 305 לספירה. שינויים רבים הוכנסו או שונו על ידי קונסטנטינוס הראשון. כתוצאה מכך, בדיוק כפי שמשטר הפרינקיפט נבנה בתקופה שבין 31 לפנה"ס עד 14 לספירה, רק בשנת 337 לספירה הושלמו הרפורמות שהשלימו את בנית משטר הדומינט.[13]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריבוי קיסרים שותפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משטר הדומינט התאפיין בכך שמשרת הקיסר כללה ריכוז של משרדים אזרחיים וצבאיים שונים בחצר הקיסר.[14] אוגוסטוס ויורשיו בדרך כלל הקפידו להסוות את אופיה האוטוקרטי של המשרה על ידי הסתתרות מאחורי מוסדות הרפובליקה הרומית והצגת הקיסר כפרינקפס או כאזרח הראשון, שסמכותו ניתנה על ידי הסנאט. תפקיד זה מילא כמעט תמיד אדם בודד, והתאריך שקבע טריבון הפלבס היה הנקודה בה האדם יכול היה להפעיל סמכות אימפריאלית.[15] במהלך משטר הפרינקיפט, נהיה נפוץ שהקיסר (או אוגוסטוס) מינה יורש (שהוענק לו התואר קיסר) אשר היה חסר סמכויות.[16]

במהלך משבר המאה השלישית הגישה האימפריאלית המסורתית של קיסר בודד שמרכז שלטונו ברומא הקשתה על היכולת להתמודד עם פלישות מרובות ומקבילו שדרשו מהקיסר להיות בכמה מקומות בבת אחת. יתר על כן, היעדרותם היא שגרמה להכתרת קיסר חלופי בתגובה למשבר מקומי, שבאופן מסורתי הקיסר היה אמור להתמודד עימו.[17]

בזמן הדומינט, נטל התפקיד הקיסרי חולק יתר ויותר בין עמיתים. דיוקלטיאנוס הוא שהציג את צורת השלטון הזו, תחת מערכת שנקראה טטררכיה, שבמקור כללה שני קיסרים משותפים (אוגוסטי, אוגוסטוס) ושני קיסרים זוטרים כפופים (קיסר), שכל אחד מהם היה שותף לכוח הקיסרי. מודל הטטררכיה הזה נמשך בין 289 לספירה ועד 324 לספירה, ובוטל בשל מלחמות האזרחים בין העמיתים. עם מותו של קונסטנטינוס הראשון בשנת 337 לספירה, האימפריה שוב חולקה. החלוקה נמשכה עד 350 לספירה. המודל הפך למאפיין קבוע של האימפריה בשנת 364 לספירה עם הכתרתו של ולנטיניאנוס הראשון, שכיהן יחד עם אחיו ואלנס. פרט לתקופה בת שלוש שנים של שלטון יחיד תחת תיאודוסיוס הראשון בשנים 392–395 לספירה, גישה זו תימשך עד לסוף ההאימפריה הרומית המערבית בשנת 476 לספירה.

בעוד שכל אוגוסטוס היה אוטונומי בתוך כל החלק מהאימפריה שהוקצה לו, כל החוקים שהוצגו על ידי כל שליט היו תקפים בכל רחבי האימפריה.

היחלשות מעמד רומא כבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – היסטוריה של איטליה

אחד הסימנים הבולטים לשינויים שחולל הדומינט היה ביטול מעמדה של רומא כמקום מושבו הרשמי של הקיסר. תקדים זה כבר נוצר על ידי גליאנוס בשנת 260, שהעביר את החצר הקיסרית למדיולאנום (מילאנו של ימינו) בשל חשש ממתקפה עתידית של המורד פוסטומוס וכן הגנה על איטליה מפלישות האלמאנים.[18]

רומא נתפסה יותר ויותר כמגורים רחוקים מדי עבור הקיסר כאשר צרות עלולות להתפרץ לאורך כל אחד מגבולות האימפריה. במערב נתפסה מדיולאנום כעיר מתאימה יותר מבחינה אסטרטגית, שכן היה קל יותר להגיע דרך הרי האלפים צפונה הן לאזור הדנובה במזרח והן לאזור הריין ולגאליה במערב. יתר על כן, מיקום העיר איפשר הגנה מפני פלישות דרך מעברי האלפים.[19] כאשר הקים דיוקלטיאנוס את הטטררכיה, עמיתו מקסימיאנוס הקים באופן בלתי פורמלי את מדיולאנום כמעונו הרשמי של הקיסר המערבי.[20] דיוקלטיאנוס, שהיה מודע לכך שהאיום הפרסי על הפרובינקיות המזרחיות דורש נוכחות אימפריאלית רציפה, הציב את בירתו המזרחית בעיר ניקומדיה. בינתיים היו גם לקיסרים מגורים אימפריאליים - קונסטנטיוס כלורוס התגורר באוגוסטה טרוורורום (היום טריר), ואילו גלריוס איתר את משכנו בסירמיום (היום סרמסקה מיטרוביצה).[21]

מפה המתארת את חלוקת השטחים בטטררכיה הראשונה, כולל המרכזים המנהליים

לאחר התמוטטות הטטרכיה, קונסטנטינוס הראשון הציב תחילה את בירתו הקיסרית באולפיה סרדיקה (סופיה של ימינו) לפני שהקים בירה אימפריאלית חדשה באתר העיר היוונית העתיקה ביזנטיון שקיבלה את השם קונסטנטינופול. תושבי קונסטנטינופול קיבלו פריווילגיות שמהם נהנו אזרחי העיר רומא בעבר ואף הוקם בה סנאט מקביל לסנאט הרומי. העיר החליפה לבסוף את ניקומדיה כמקום מושבו של הקיסר במזרח בשנת 330.[22] קונסטנטינופול נשארה בירת הפרובינקיות המזרחיות לאורך כל תקופת הדומינט.

במערב, מדיולאנום המשיך להיות המעון הקיסרי עד שהפלישות החוזרות ונשנות של אלאריק הראשון אילצו את הקיסר המערבי הונוריוס לעבור לעיר רוונה המבוצרת יותר בשנת 402.[23] רוונה נותרה בירת האימפריה המערבית דה פקטו (רומא הייתה דה יורה) עד לסוף האימפריה בשנת 476. למרות שרומא נכבשה מחדש על ידי יוסטיניאנוס הראשון בשנת 540, הייתה זו רוונה שנבחרה למעון הרשמי של האקסארך, המושל שייצג את הקיסר באיטליה. רוונה נישארה מעון המושל עד שנת 751, כאשר האימפריה הרומית המזרחית איבדה את שטחיה בצפונה של איטליה לידי הלומברדים.

החלשות מעמד הקונסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הרפובליקה הרומית, קונסול היה השופט העליון הנבחר במדינה הרומית, עם שני קונסולים שנבחרו מדי שנה. עם הגעתו של הפרינקיפט, היא נהפכה למעשה למשרה ממונה. למרות שכל הכוח האמיתי היה בידי הקיסר, הקונסולים היו עדיין בתיאוריה ראש המדינה, והשנה נקראה על שמם של שני הקונסולים שהחלו את תפקידם בתחילת השנה.[24] לאורך כל התקופה, הקונסולאט היה מוסד חשוב, כדרך שבה יכלו האצולה הרומית להתקדם לרמות גבוהות יותר של הממשל הקיסרי - רק קונסולים לשעבר יכלו להפוך ללגאטוס קונסולריים, לפרוקונסולים של אפריקה ואסיה, או לפרפקט העירוני של רומא.[25]

הפרובינקיות הרומיות בשנת 395

כתוצאה מכך, ההערכה הגבוהה שהוקנתה לקונסולים נותרה על כנה, מכיוון שזה היה אחד המשרות הבודדות שאפשר לחלוק עם הקיסר, ובתקופה זו הוא מונו למשרה בעיקר פטריקים או אנשים שהיו להם אבות קונסולריים. לתפקיד מונה אדם באמצע הקריירה שלו, בתחילת שנות השלושים לחייו של הפטריק, או בתחילת שנות הארבעים לחייו של רוב האחרים.[26] אם הם היו מוצלחים או מוערכים במיוחד, ייתכן שהם מונו בפעם השנייה (או לעיתים רחוקות, שלישית). לפני המינוי לקונסול, לאנשים האלה כבר הייתה קריירה משמעותית מאחוריהם, וציפו מהם להמשיך ולשרת את המדינה, ולמלא את התפקיד שהגדירה המדינה.[27]

בתקופת הדומינט, היה אובדן תפקידים קדם-קונסולריים רבים. גם מונו פרשים רבים לתפקידים המנהליים והצבאיים שנועדו לסנאטורים באופן מסורתי. תהליכים אלו גרמו לכך שהקריירות הסנאטוריות כמעט נעלמו. הדבר גרם לכך שקונסולים מונו בגיל מוקדם יותר, עד כדי כך שבמאה ה-4 היא הוחזקה בידי גברים בתחילת שנות העשרים לחייהם, ואולי גם בגיל צעיר יותר.[27] כך הונוריוס קיבל את הקונסולאט בלידתו.

החל מימי קונסטנטינוס, חולקו תחומי האחריות של הקונסולים. אחד נשלח לרומא והשני נשאר בקונסטנטינופול. כתוצאה מכך, לאחר ההתפלגות הסופית של האימפריה הרומית, ב־395 לספירה, כל קיסר היה יכול למנות רק קונסול אחד. לאחר התמוטטות האימפריה הרומית המערבית מונה רק קונסול אחד כל שנה. הקונסול האחרון ברומא מונה ב־534 ובקונסטנטינופול בוטלה המשרה ב־541.

שינוי הסדר הסנאטורי המסורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד השינויים המרכזיים בניהול האימפריה בתקופת הדומיננטיות היה הסרה בהיקף רחב של השתתפות סנאטורית בסגנון ישן בתפקודים מנהליים וצבאיים. התהליך החל ברפורמות של גליאנוס, שהוציא סנאטורים מתפקידים הכוללים פיקוד על צבאי, והעביר אותם לידיהם של מעמד הפרשים.[28]

בימי דיוקלטיאנוס, מעמד הפרשים התחזק עוד יותר, לאחר הוצאת סנטורים תורשתיים מרוב העמדות המנהליות, כמו גם הצבאיות (כגון לגאטוס ליגוניס). הסנאטורים התורשתיים הוגבלו למשרות אדמיניסטרטיביות באיטליה ובכמה פרובינקיות שכנים (סיציליה, אפריקה, אכאיה ואסיה), למרות שהתפקידים הניהוליים בכירים הוכפלו מאוד על ידי שילוש מספר המחוזות והקמתן של דיוקסיות שהכילו כמה פרוביניקיות. ההרחקה של האצולה האיטלקית הישנה, הסנאטורית והפרשית, מהכוח הפוליטי והצבאי שרוכזה בידם במשך שנים רבות, הושלמה במידה רבה. הסנאט הפך לחסר חשיבות מבחינה פוליטית, אם כי שמר על יוקרה רבה.[29]

קונסטנטינוס הראשון, לעומת זאת, הציג מחדש צורה מוגבלת של מסלול המשרות הסנאטורי, תוך שהיא מבססת את החצר הקיסרית על משרות קודמות אך עם שינויים בתפקידים. קוואיסטורים, תפקיד ששימש כמעין טירונות של סנאטור שאפתן במהלך הפרינקיפט, הוקצה לבני הסנאטורים, כשהגיל המוסמך החוקי הורד לשש עשרה. לאחר מכן היה קונסול או פראיטור. משרדו של פראיטור איבד גם הוא הרבה מהשפעתו, מכיוון שנפסל מתפקידיו המשפטיים, כך שבמהלך הדומינט מטרתו הייתה בעיקר לארגן חג שנקרא המשחקים הרומיים (לודי רומני).

החלוקה של האימפריה לפרפקטורות ולדיוקסיות שנקבעה בימי קונסטנטינוס. המפה מציגה את החלק המערבי של איליריה כחלק מאיטליה, שינוי שהתרחש רק ב-395.

התפקיד היוקרתי ביותר שיכול היה לנהל סנאטור בתקופת הדומינט היה הפרפקט של העיר רומא; במהלך תקופה זו זכה המשרד לשלטון יעיל, שכן המעון הקיסרי הורחק מהעיר רומא, כלומר לא היה פיקוח ישיר של הקיסר. השינוי המשמעותי ביותר היה החזרת האפשרות למנות סנאטורים לתפקיד נציב בפרובינקיה רומית, כאשר הפרובינקיות הגדולות או החשובות יותר נמסרו לאותם סנאטורים שהיו קונסולים. עם זאת, בניגוד לתקופת הפרינקיפט, תפקיד הנציב צומצם בהרבה, בהיותו שופט אזרחי גרידא ללא תפקידים צבאיים, ושטח הפרובינקיות הצטמצם במידה ניכרת, והמספר גדל מחמישים הפרובינקיות הקיימות בערך לכמֵאָה.[30] בהמשך נוספו עוד. הקטנת שטחי הפרובינקיות נועדה למנוע מצב שבו שליט פרובינקיה יהנה מבסיס כוח רחב מספיק כדי לפתוח במרידה.

הירידה בכמות הסמכויות שהיו לתפקידים של משפחות הסנאטורים הוותיקות בניהול האימפריה קוזזה עם עלייתה של בירוקרטיה אימפריאלית מורחבת ששירתה את הקיסר. בין המושלים והקיסרים התייצב הווקאריוס ומעליו הפרפקט הפרטורייני, שניהם היו תפקידים אזרחיים (לא צבאיים). חלפה החלוקה בין פרוביניקיות שבסמכות הסנאט ובין אלה שבסמכותו של הקיסר שהייתה בתקופת הפרינקיפט. כל הפרוביניקות, הדיוקסיות והפרפקטורות הפרטורייניות היו תחת סמכותו של הקיסר. חלוקה זו נוסדה בימי דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס. לפרפקטים הפרטורייניים היו סמכויות מנהליות, פיננסיות, שיפוטיות וחקיקתיות רחבות היקף. מושלי הפרובינקיות מונו בהמלצתו, והוא היה אחראי על פיטוריהם, בכפוף לאישור הקיסר. הפקידים האזרחיים היחידים שלא היו בפיקוח ישיר של הפרפקטים הפרטורייניים היו הנציבים הפרוקונסולריים של אפריקה, אכאיה ואסיה, יחד עם הפרפקטים העירוניים.[31]

שינוי המנגנון האדמיניסטרטיבי סביב הקיסר גרם להתפוצצות של משרדים בירוקרטיים. עלויות פקידי המדינה האלה שולמו במקור הן במזון והן בכסף, אך במהלך הדומינט הוסבה האנונה (או מנת האוכל) לכסף. משכורתם גזרה אפוא נתח ניכר מהתקציב הקיסרי. למרות שאין מספרים מדויקים, העריכו כי הביורוקרטיה בפרפרקטורה הפרטוריאנית במזרח ובפרפרקטורה הפרטוריאנית של איליריקום, כולל צוותי הפרוביניקות והדיוקסיות, הייתה מורכבת מסביבות 10,000 איש.[32] נתון זה לא כלל את צוות המפקדים הצבאיים, או את המשרדים הפיננסיים והמרכזיים האחרים, בניגוד ל-300 פקידי המדינה המוערכים שהועסקו בכל הפרובינקיות בתקופת השושלת היוליו-קלאודית.

כל המשרדים החשובים זיכו באופן אוטומטי את נושאי המשרה בכניסה לסנאט, ובכך שחקו עוד יותר את מעמדם של משפחות הסנאטורים האריסטוקרטיות המסורתיות. הדבר גרם לגוף סנאטורי של כ-2,000 חברים בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס,[33] ומספרים אלה גדלו לאחר שהקיסר הקים סנאט נוסף בקונסטנטינופול.

רפורמות בצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המאוחרת

בתקופת הפרינקיפט, הפרוביניקיות שהכילו לגיונות היו תחת סמכותו הפרוקונסולרית של הקיסר, שניהל את הפרוביניקיות הללו באמצעות לגאטים, בעוד שהיחידות המוצבות ברומא היו תחת סמכותו של הפרפקט הפרטוריאני. במהלך משבר המאה השלישית נמסרה סמכות גדולה יותר לעניינים צבאיים אימפריאליים למחוזות הפרטוריה,[34] כשהלגאטים ניצלו את החלשות השלטון המרכזי כדי להשתמש בכוחות שבפיקודם למרידות בקיסר אשר כללו תביעה של תואר הקיסר לעצמם.

דיוקלטיאנוס הוא שחילק בתחילה את המנגנון האדמיניסטרטיבי הצבאי ואת הממשל האזרחי על מנת לצמצם את הסיכון לכך שמושלים אימפריאליים או פריפקטורים פרטוריאנים ינסו לתפוס את כס הקיסרות בכוח, ולאחר מכן ארגן מחדש את שניהם.[35] בתקופת הטטררכיה היו הפרפקטים הפרטוריאנים מנהליו הבכירים ביותר של הקיסר. בהיותו בתחילה המפקד השני של הקיסר בכל נושאי הממשל הקיסרי (צבאי, אזרחי, שיפוטי, מיסוי וכו '), במהלך תקופת הדומינט הפרפקטים איבדו בהדרגה חלקים מסמכותם וניתנו לאחרים: מגיסטר מיליטום שהיה אחראי על ענייני צבא ומגיסטר אופיסורום שהיה אחראי על הממשל האזרחי המרכזי.[36] רפורמות אלה נבעו הן מהעדר פקידים המתאימים למשימותיו הנרחבות של הפרפקטים, והן מהרצון לצמצם את האיום הפוטנציאלי לשלטון הקיסר שהציב פריפקט רב עוצמה.[37]

קונסטנטינוס הפריד את המפקדים הצבאיים מהמנהל האזרחי. הצבא עצמו חולק לשני חלקים, הלימיטאני (limitanei) שהיווה כוח שהיה מסופח לפרובינקיה ספציפית ובדרך כלל היה מוצב בגבולה ותפקידו על לשמור עליה מפלישה, כוח זה היה תחת פיקודו של הדוכס (dux) המקומי. הכוח השני היה ה-comitatenses שלא היו מרותקים לפרובינקיה מסוימת אלא היווה כוח צבאי תחת פיקודו של האוגוסטוס או הקיסר בעל ניידות יחסית שהיה יכול לשמש כדי להגיב במהירות למקרי חירום ביטחוניים שהתעוררו ברחבי האימפריה. כמו כן, פורק המשמר הפרטוריאני שהוחלף על ידי יחידות הארמון (Palatini) שגויסו מה-comitatenses.[38] יחידות האמון נקראו סכולה פלטינה בלטינית.

מי שמונו למגיסטר מיליטום (מפקד החיילים) היו המפקדים הצבאיים העליונים של האימפריה. תחילה היו שניים: בראש כוחות הרגליים, מגיסטר פדיטום ("אדון הרגלים"), ואחד לכוחות הפרשים היוקרתיים יותר, מגיסטר אקוויטום ("אדון הסוסים"). אלה פעלו בכל אחד מהפרפרקטורות. עם הזמן, כמות וסוגי המגיסטרים השתנו ברחבי האימפריה. הקמת מפקדים בעלי סמכות צבאית בלבד סיפקה מנהיגות צבאית מקצועית יותר.

מבנה הפיקוד המקורי של הצבא הרומא בתקופת הדומינט. כולל פיצול של סמכויות המאגיסטר מיליטום לפני שנוצר מגיסטר מיליטום כללי שפיקד על הפרשים והרגלים בצבא האימפריה הרומית המערבית.

במזרח האימפריה, בסוף המאה ה-4, התואר מגיסטר מיליטום ניתן למפקדים באיליריקום, תראקיה והמזרח. כל אחד משלושת המפקדים הללו פיקד באופן עצמאי על אחד משלושת ה-comitatenses של האימפריה הרומית המזרחית. היו גם שני מגיסטר מיליטום שליוו את הקיסר המזרחי וכל אחד מהם פיקד על מחצית מכוחות הארמון. כל אחד מהחמישה היו בדרגה שווה.[39] במערב היו במקור ארבעה מגיסטר מיליטום: רגלים ופרשים בגאליה ורגלים ופרשים באיטליה. עם הזמן, נהיה נפוץ יותר שרק אדם אחד פיקד על הפרשים והרגלים. בתקופת פלביוס סטיליקו, המגיסטר מיליטום ׁׁ(נקרא גם magister equitum et peditum או magister utriusquae militiae) הפך למפקד הצבאי העליון של המערב, השני רק לקיסר ומעל כל מפקדי הצבא האחרים, ומפקד מחצית מיחידות הארמון. התואר מגיסטר אקוויטום ניתן למי שהחזיק בפיקוד על מחצית מיחידות הארמון ועל ה-comitatenses של גאליה, אך עדיין היה כפוף למגיסטר מיליטום.[39] כך המגיסטר מיליטום היה בדרך כלל הכוח שמאחורי הכתר ושלט בפועל באימפריה הרומית המערבית.

כדי לתמוך במגיסטר מיליטום הקימה האימפריה כמה מעיין רוזנים צבאיים שנקראו קומס צבאי ("Comes rei militaris"). ברחבי האימפריה היו שבעה כאלה. משמעות Comes בעברית היא בן לוויה. הם החזיקו בסמכויות מכל הסוגים מהצבא ועד לשירות המדינה, תוך שמירה על הקשר הישיר שלהם לקיסר.

מבנה הפיקוד העליון של הצבא הרומאי המערבי בשנים 410–425, מבוסס על נוטיטיה דיגניטטום.

במזרח הייתה רק קומס צבאי אחד: הקומס הצבאי של מצרים ("Comes rei militaris Aegypti"). שלא כמו הקומסים הצבאיים במערב, הקומס הזה פיקד על כוחות הגבול המוצבים במצרים ודיווח ישירות לקיסר המזרחי. במערב היו שישה. חמישה מהם היו חלק מהפיקוד של ה-comitatenses באיליריה, אפריקה, טינגטניה, היספניה ובריטניה. הקומס הצבאי השישי, הכומס של החוף הסקסוני ("littoris Saxonici per Britanniam"), פיקד על הלימיטאני לאורך שני צידי תעלת למאנש ודיווח לקומס בריטניה. חמשת הקומסים האחרים דיווחו למגיסטר מיליטום. כוחות הלימיטאני, כוחות הגבול השונים, היו בפיקוד הדוכסים ("duces limitis" או "מפקדי גבול"). רוב הדוכסים פיקדו על הכוחות בפרובינקיה רומית אחת ומעטים שלטו ביותר מאחת. במזרח דיווחו הדוכסים למגיסטר מיליטום ואילו במערב דיווחו לקומס הצבאי לפי היחידה הטריטוריאלית.

רפורמות דתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך תקופת הדומינט היו שינויים עצומים בדת הרשמית של האימפריה ביחס לתקופת הקודמת. המאפיין העיקרי שלה היה קידום אלוהות עליונה שכל העמים באימפריה היו צריכים לסגוד לה.

מקור השינוי החל בתקופת שלטונו של אורליאנוס, שקידם את פולחן סול אינוויקטוס כאלוהות עליונה של האימפריה.[40] למרות שהסגידה לסול אינוויקטוס לא ביטלה את הערצה כלפי האלים הרומיים המסורתיים, היא נתפסה כסימן של העדפה קיסרית, והקיסרים קישרו את פולחנו לרווחת המדינה ולניצחונות צבאיים של האימפריה.[41]

לאחר מכן, בתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס אומץ פולחן הקיסר במלואו על ידי הקיסרים, כשיטה להבעת נאמנות לאימפריה.[42] הקיסרים שנפטרו נסגדו כאלים ברחבי האימפריה. עמים סגדו לקיסרים חיים לאלים במחצית המזרחית של האימפריה מאז תקופת אוגוסטוס, אך הדבר לרוב לא עודד באופן רשמי במהלך הפרינקיפט, ופולחן הקיסר לא הוכנס לאיטליה. דיוקלטיאנוס שינה זאת כך שהסגידה לקיסרים החיים תהיה חלק רשמי מהמסגרת הדתית של האימפריה כולה.[43] כדי להקל על זה, דיוקלטיאנוס נקשר לאל יופיטר, בעוד שעמיתו מקסימיאנוס נקשר להרקולס.[44]

הלברום של קונסטנטין הראשון, ששוחזר מהתיאור על גבי מטבע משנת 337. שלוש הנקודות מייצגות "מדליונים" שיש הטוענים שהראו דיוקנאות של קונסטנטינוס ובניו.[45]

בתקופת קונסטנטינוס הראשון התחיל שינוי דתי נוסף, בתחילה כאשר קונסטנטינוס העדיף רשמית את הפולחן לאלוהות בדמותו של סול אינוויקטוס.[46] במהלך שלטונו החל זיהויו של סול אינוויקטוס כאל הראשי להתמזג עם האל הנוצרי.[47] כדי להימנע מפגיעה בנוצרים, זנח קונסטנטינוס את טענתו הרשמית של הקיסר לאלוהות והפסיק לדרוש קורבנות לקיסר שהיוו חלק מהפולחן הקיסרי.[47] בניסיון לפנות הן לנוצרים והן לפגאנים, אימץ קונסטנטינוס שני סמלים דתיים חדשים לאיקונוגרפיה הקיסרית, בדמות כי רו ולברום. עד מותו של קונסטנטין בשנת 337 לספירה, תהליך זה הושלם ברובו, כאשר קונסטנטינוס התנצר באופן רשמי על ערש דווי.[44]

בחצר הקיסר החל מעמד הנוצרים להתחזק, על חשבון הפגאנים. הפגיעה בהתקדמותם של אנשי החצר הפגאנים לא התחילה מיד לאחר תבוסתו של מקסנטיוס בשנת 312, שכן מלוא ההשפעות לא נראו עד שנאסרה הפגאניות בסוף המאה ה-4.[48] אולם בסופו של דבר, כתוצאה מהפטרונות הקיסרית של קונסטנטינוס ובמיוחד של בניו, הנצרות התפתחה במהירות כדת הרשמית של האימפריה, למרות ששאריות רבות של הפולחן האימפריאלי הפגאני חלפו לאחר זמן רב (למשל, לפי אחת הסברות, הקיסרים עדיין קיבלו את התפקיד של פונטיפקס מקסימוס, הכוהן העליון של הפולחן הפגאני, עד 381 לספירה).[48]

בתקופה של תיאודוסיוס הראשון, ארגון הכנסייה הקיסרית התיישר עם הממשל האזרחי של האימפריה. בכל עיר היה הגמון (ביוונית אפיסקופוֹס), בכל פרובינציה היה מטרופוליט, ולכל דיוקסיה אזרחית היה אקסארך.[49] ברמת הפרפקטורות הפרטוריאניות ישבו חמשת הפטריארכים, שהשטח עליו שלטו כונו פנטארכיה. סמכותו של בישוף רומא השתרע על כל המחצית המערבית או הלטינית של האימפריה, וכללה גם את פרפרקטורה הפרטוריאנית של איליריקום. לפטריארכיה של קונסטנטינופול היה פיקוח על הדיוקסיות האזרחיות תראקיה, פונטוס ואסיה. הפטריארכיה של אלכסנדריה פעלה בדיוקסיה של מצרים. לפטריארכיה של אנטיוכיה הייתה סמכות שיפוט על רוב הפרפרקטורה הפרטוריאנית של המזרח, בעוד הפטריארכיה הקטנה יותר של ירושלים שלטה בפרובינקיות של פלשתינה פרימה, פלשתינה סקונדה ופלשתינה טרטיה.[50]

הקיסרים נתנו עם הזמן פריבילגיות רבות לאנשי הדת והכנסייה. ראשית, כל אנשי הדת, כולל אלה הפגאנים, היו פטורים ממס. לא הוצבו מגבלות על הכנסיות שיקבלו ירושות באמצעות צוואות, וקיבלו אותן זכויות כמו למקדשים הפגאניים במתן מקלט לכל מי שביקש זאת. הגמונים הורשו לשמש כשופטים בתיקים אזרחיים כאשר שני הצדדים הסכימו, ואסור היה לערער לאחר פסק דינו של ההגמון. הקיסרות עשתה שימוש הולך וגובר ברשויות הכנסייתיות במנהל המקומי בשל הירידה בחייהם האזרחיים של הקהילות העירוניות, אשר חפפה את ההשפעה המקומית הגוברת של ההגמונים. לבסוף, הגמונים קיבלו סמכות זהה למגן העיר (defensor civitatis), שתפקידו היה הגנה על העניים מפני ניצול של פקידי ממשל ואנשים רבי עוצמה אחרים, שבמהלכו ההגמון יכול היה להביא מקרים של אי חוקיות ישירות לקיסר. במקביל, בוטלו הפריבילגיות של אנשי הדת הפגאנים ומקדשיהם והקיסר התערב בעניינים הקשורים לכנסייה, תופעה המכונה קיסרופאפיזם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lee, A. D., From Rome to Byzantium AD 363 to 565: The Transformation of Ancient Rome (2013) p. xiii
  2. ^ Mitchell, S., A History of the Later Roman Empire, AD 284–641 (2014), Chapter 1
  3. ^ Kuhoff, Wolfgang (2002). "Die diokletianische Tetrarchie als Epoche einer historischen Wende in antiker und moderner Sicht". International Journal of the Classical Tradition. 9 (2): 177–178. doi:10.1007/BF02898434 JSTOR 30224306
  4. ^ 1 2 Menne, I., Power and Status in the Roman Empire, AD 193–284 (2011) p. 21
  5. ^ Cambridge Ancient History, Vol. XI, The High Empire (2008) p. 82
  6. ^ Shorter, D., Rome and her Empire (2014) p. 174
  7. ^ Cambridge Ancient History, Vol. XI, The High Empire (2008) p. 81
  8. ^ Watson, A., Aurelian and the Third Century (2004) p. 188
  9. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) pp. 12–13
  10. ^ Bray, J. J., Gallienus: A Study in Reformist and Sexual Politics (1997) p. 2; Körner, C., Aurelian (A.D. 270–275), De Imperatoribus Romanis (2001)
  11. ^ Bray, J. J., Gallienus: A Study in Reformist and Sexual Politics (1997) pp. 2–3
  12. ^ Bennett, J. Trajan, Optimus Princeps: A Life and Times (1997) pp.108-111
  13. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) p. 246
  14. ^ Bury, J. B., A History of the Roman Empire from its Foundation to the Death of Marcus Aurelius (1893) pp. 28–30
  15. ^ Bury, J. B., A History of the Roman Empire from its Foundation to the Death of Marcus Aurelius (1893) pp. 23–26
  16. ^ Bury, J. B., A History of the Roman Empire from its Foundation to the Death of Marcus Aurelius (1893) pp. 20; 523
  17. ^ Watson, A. Aurelian and the Third Century (2004) p. 5; Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) pp. 251–2
  18. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) p. 88
  19. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) pp. 88–89
  20. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) pp. 144; 180
  21. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) p. 180
  22. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) pp. 180–181
  23. ^ Bury, J. B. History of the Later Roman Empire From the Death of Theodosius I to the Death of Justinian Vol I (1958), p. 163
  24. ^ Bury, J. B., A History of the Roman Empire from its Foundation to the Death of Marcus Aurelius (1893) p. 38
  25. ^ Bagnall, R. S.; Cameron, A.; Schwartz, S. R.; Worp, K. A., Consuls of the later Roman Empire (1987) pp.1–2
  26. ^ Bagnall, R. S.; Cameron, A.; Schwartz, S. R.; Worp, K. A., Consuls of the later Roman Empire (1987) p.1
  27. ^ 1 2 Bagnall, R. S.; Cameron, A.; Schwartz, S. R.; Worp, K. A., Consuls of the later Roman Empire (1987) p.2
  28. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) pp. 254–255
  29. ^ Jones, A. H. M., The Later Roman Empire (1964) pp. 525–526
  30. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) p. 255; Bury, J. B. History of the Later Roman Empire From the Death of Theodosius I to the Death of Justinian Vol I (1958), p. 25
  31. ^ Bury, J. B. History of the Later Roman Empire From the Death of Theodosius I to the Death of Justinian Vol I (1958), pp. 27–28
  32. ^ Bury, J. B. History of the Later Roman Empire From the Death of Theodosius I to the Death of Justinian Vol I (1958), pp. 32–33
  33. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) p. 255
  34. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) p. 257
  35. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) pp. 153–157
  36. ^ Jones, A. H. M., The Later Roman Empire (1964) p. 371
  37. ^ Kelly, Christopher. Bureaucracy and Government. In Lenski, Noel. The Cambridge Companion to the Age of Constantine (2006), p. 187; Jones, A. H. M., The Later Roman Empire (1964) p. 101
  38. ^ Bury, J. B. History of the Later Roman Empire From the Death of Theodosius I to the Death of Justinian Vol I (1958), p. 35
  39. ^ 1 2 Bury, J. B. History of the Later Roman Empire From the Death of Theodosius I to the Death of Justinian Vol I (1958), p. 36
  40. ^ Körner, C., Aurelian (A.D. 270–275), De Imperatoribus Romanis (2001)
  41. ^ Halsberghe, G. H., The Cult of Sol Invictus (1972) pp. 152; 162
  42. ^ Lieu, S. N. C., Manichaeism in the Later Roman Empire and Medieval China: A Historical Survey (1985) p. 93
  43. ^ Sextus Aurelius Victor; Bird, H. W. Liber de Caesaribus (1994) pp. 161–162; Rees, R. Diocletian and the Tetrarchy (2004) p. 46
  44. ^ 1 2 Rees, R. Diocletian and the Tetrarchy (2004) pp. 54–55
  45. ^ A. Macgeorge, Flags, Glasgow (1881): The labarum of the emperors [...] frequently bore upon it a representation of the emperor, sometimes by himself and sometimes accompanied by the heads of members of his family."
  46. ^ Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) p. 280
  47. ^ 1 2 Rees, R. Diocletian and the Tetrarchy (2004) p. 206
  48. ^ 1 2 Southern, P. The Roman Empire from Severus to Constantine (2001) p. 281
  49. ^ Bury, J. B. History of the Later Roman Empire From the Death of Theodosius I to the Death of Justinian Vol I (1958), p. 64
  50. ^ Bury, J. B. History of the Later Roman Empire From the Death of Theodosius I to the Death of Justinian Vol I (1958), pp. 64–65
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דומינט&oldid=37814441"