דוקי דרור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוקי דרור
דוקי דרור ב-2009
דוקי דרור ב-2009
לידה 28 בספטמבר 1963 (בן 60)
תל אביב-יפו, מדינת ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים מכללת קולומביה שיקגו עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.dukidror.com/
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דוקי (צדוק) דרור (נולד ב-28 בספטמבר 1963) הוא במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק ויוצר דוקומנטרי, זוכה פרס האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2020. סרטיו של דרור עוסקים במגוון רחב של תמות חברתיות, תרבותיות והיסטוריות. חבר דירקטוריון בתל"י. בעל חברת ההפקות "זייגוט פילמס".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרור נולד בתל אביב. משפחתו עלתה מעיראק בשנות החמישים של המאה ה-20 בשמה המקורי "דרוויש", אך שם זה עוברת ל"דרור" על מנת להקל על השתלבותם בישראל.

דרור למד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס והוא בוגר החוג לקולנוע בקולומביה קולג' שיקגו. סרט הגמר שלו, (1993) Sentenced to Learn, על אסירי עולם המלמדים אסירים אנאלפביתים בכלא, הוקרן במרכז פומפידו בפריז במסגרת רטרוספקטיבה של הקולנוע התיעודי האמריקאי.

בתום לימודיו, חזר דרור לישראל והחל לעסוק בזהויות של החברה הישראלית. בסרטיו הראשונים, דרור ניסה לחקור ולהגדיר את חוויית הזהות של דור שני מזרחי. ביומנו האישי "פנטסיה שלי" (2000) המתרחש במפעל החנוכיות המשפחתי בין שתי מלחמות המפרץ, הוא מתעמת עם אביו, אסיר ציון שנכלא 5 שנים בעיראק והחליט למחוק את עברו[1]. ב"טקאסים" (1999) שצולם בקהיר וב"קפה נח" (1996) שצולם בשכונת התקווה, דרור חושף את מורשת המוזיקה הערבית הקלאסית שהביאו העולים מעיראק ומצרים. יחד עם העיסוק הקולנועי בתרבות וההיסטוריה היהודית-ערבית, דרור יצר סרטים שבמרכזן גיבורים מקצוותיה של החברה הישראלית. את חייה הביזאריים של אלופת חידוני רדיו תיעד בסרט "חולת רדיו" ששודר לראשונה בשידורי קשת. את סיפורם של שני מפוטרי מפעל טקסטיל בדימונה הביא בסרטו "שתי וערב" (1997). "אדום, שחור, כחולבן" (1998) הביא את סיפורה של להקת הפאנק-רוק-טראש Ausweis[2], ואת סצנת האמנות המבעבעת של עולים רוסים צעירים בשכונת פלורנטין[3].

הסכסוך הישראלי-פלסטיני החל להיכנס לעבודותיו של דוקי דרור ב-1998, אז יצר במשותף עם הבמאי הפלסטיני רשיד משהראווי את "Stress" – סרט דוקו-ניסיוני בשני חלקים המנסה להעביר את תחושת המתח מעתיד מבשר אלימות בשני הצדדים לסכסוך. בחלקו השני, "יום רגיל" דרור הציב מצלמה נסתרת שתיעדה את שיחותיו של נהג מונית ירושלמי עם נוסעים אקראיים שנאספו ביום אחד ונערכו במקביל לסיטואציות משיגרת יומו של כתב רדיו לענייני פלילים (חיים ריבלין). הפרויקט היה קופרודוקציה ישראלית-פלסטינית ראשונה, פרי יוזמה של ממשלת נורווגיה ומרכז פרס לשלום.

בשנת 2002 יצא סרטו "השכן של ישו" Raging Dove - המביא את סיפורו של אלוף העולם באיגרוף ג'והר אבו לאשין. הסרט זכה בפרסים רבים, ביניהם הפרס הראשון בפסטיבל דוקאביב והפך לאחד הסרטים התיעודיים הישראלים הראשונים שזכו להפצה בינלאומית נרחבת[4]. ב-2003 יזם, כתב והפיק את הסרט "פארדיס גן עדן אבוד" סרטה הראשון של הבמאית אבתיסאם מראענה שזכה בפרס השני בדוקאביב. סרטו המשותף עם שלומי שיר "ימים עליזים, מר קורטיזון" (2004), הביא תיעוד אישי מטלטל של חולה סרטן הנאבק על חייו עד יומו האחרון. הסרט זכה, בין היתר, בפרס הקהל בפסטיבל הקולנוע התיעודי של סיאול EBS International Documentary Festival ובפרס גנדי בדוקומנטה של מדריד.

חוויית ההגירה, העקירה והזרות שניכרים ברוב סרטיו של דרור, קיבלו כיוון נוסף, כשמצלמתו תיעדה משוררת ישראלית צעירה ממוצא ווייטנאמי בשם ואן נויין. "המסע של ואן" (2005)[5] אשר פתח את פסטיבל הקולנוע התיעודי בסיאול[6], הביא את סיפורה של ואן ומשפחתה, שהגיעו לישראל בשנות השבעים כפליטים. הסרט השתתף בעשרות פסטיבלים, ביניהם פסטיבל ירושלים ופסטיבל אידפא. דמות ה"אחר" ניבטת גם בסרט "הלוך חזור" (2007) Side Walk, מעין קולאז' תיעודי המנסה להעביר את חוויית הילדות העוברת בדרך בין הבית לבית הספר[7]. הסרט הוקרן לראשונה בדוקאביב שם זכה בפרס הצילום. בסרט "מעבר לנהר" (2009) המשיך דרור לעסוק בדמות הגיבור-בעל-כורחו, משה רחמים, מראשוני העולים מאתיופיה, במאבקו נגד התפשטות מחלת האיידס בקהילה.

עם יציאת "מנדלסון, חזיונות בלתי פוסקים" (2011) דרור החל להביא לסרטיו גם דמויות היסטוריות[8]. הוא גילה את סיפורו של אחד מחשובי הארכיטקטורה המודרנית, האדריכל הגרמני-יהודי אריך מנדלסון, אותו עיבד לסרט בז'אנר מעורב[9]. הסרט זכה לפרסים שונים וביניהם, פרס סרט האמנות הטוב ביותר לשנת 2012 בפסטיבל FILAF בצרפת. על הסרט עבד דרור במשך שבע שנים והוא צולם בפולין, גרמניה, בריטניה, ישראל וארצות הברית.

ב-2013 שיתף דרור פעולה עם הבמאי חן שלח עם יצירת הסרט "פוטונובלה", על ילדותו של שלח בקיבוץ מזרע. דרור ערך את הסרט והשתתף בכתיבת התסריט. בסוף אותה שנה, יצא סרטו "צל בבגדד" (2013) העוקב אחר הקשר בין העיתונאית הישראלית לינדה מנוחין עבדל עזיז ועיתונאי עיראקי המנסה לסייע לה בחיפושה אחר אביה שנעלם בבגדד. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים חיפה[10] והיה בין הגורמים שהובילו לעניין ציבורי בסיפור היעלמותם של קהילות יהודי ערב. הסרט הוקרן גם בספריית הקונגרס האמריקאי בוושינגטון עם פתיחת תערוכת הארכיון היהודי-עיראקי בארכיון הלאומי של ארצות הברית.

שיתוף הפעולה של דרור עם חן שלח המשיך עם הסרט "האויבת שלי, השותפה שלי" (2014) אותו ביימו במשותף. הסרט מספר על שתי נשים, ישראלית ופלסטינית המחליטות שהדרך להגשמת עצמאותן היא הקמת עסק משותף. הסרט זכה בפרס הראשון לסרט תיעודי Golden Panda Award בפסטיבל הסרטים סצ'ואן בסין. שנתיים לאחר מכן, דרור הפיק וערך את סרטו של חן שלח "חזיר בארץ הקודש" (2016) על המאבק בין הזהות החילונית לבין הזהות הדתית, דרך סיפור תעשיית בשר החזיר בישראל. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים חיפה 2016.

על רקע עלייתו המטאורית של דונלד טראמפ והצהרותיו "לסגור את האינטרנט כדי למנוע פעילות ISIS"[11] יצא סרטו של דרור "אל תוך הרשת האפלה" (2016, במאי שותף: צחי שיף)[12]. באנלוגיה לספרו העתידני של ג'ורג' אורוול "1984", הסרט בוחן את המשמעויות מרחיקות הלכת של העדר פרטיות בתקופה בה חיי האזרחים חשופים לחלוטין לניצול של השלטון ושל תאגידי הענק. במקביל, הסרט מביא את התפתחותה של הרשת האפלה כפלטפורמה אנונימית אלטרנטיבית לאינטרנט הפתוח ואת המערכות המקבילות: הביטקוין והבלוקצ'יין - כלים טכנולוגיים מהפכניים אותם מובילים קריפטואנרכיסטים כמענה למערכות השלטון הקיימות. הסרט סוקר גם את סכנותיה של הרשת האפלה על שוקי הסמים, הנשק והפדופליה שפועלים בה, ואת דמותו של רוס אולבריכט שהורשע ונידון למאסר עולם על הפעלת אחד משוקי הסמים הגדולים ברשת האפלה Silk Road. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2016 משם המשיך לפסטיבלים רבים בעולם.

ב-2017 החל שידורה של סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים בשם "המוסד - סיפור כיסוי" בבימויו של דרור. הסדרה מבוססת על ראיונות עם ראשי ולוחמי המוסד בעבר וחושפת את האמת האישית מאחורי מיתוס המוסד, וההשפעה של פעולות המוסד על תפניות מדיניות והיסטוריות. הסדרה שהופקה עבור HOT8 נמכרה לנטפליקס ושם עלתה לשידור בפברואר 2019[13]. סרט המבוסס על הסדרה, בשם "Inside the Mossad", הופק ב-2018.

ב-2019 הוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב, סרטו "אין אריות בתל אביב", המגולל את סיפורו של גן החיות בתל אביב במקביל לסיפורו של מקים הגן, הרב מרדכי שורנשטיין. הסרט זכה בפרס התחקיר הטוב ביותר[14].

ב-2020 הוקרנו בבכורה בפסטיבל דוקאביב, שני פרקים מסדרה בת חמישה פרקים בבימויו, "לבנון". היה זה תיעוד של המלחמות בלבנון לצד ההחלטות הפוליטיות והצבאיות, החל מראשית שנות ה-70. הסדרה הופקה עבור כאן11 תאגיד השידור הישראלי, WDR גרמניה ו-ARTE צרפת-גרמניה. הסדרה זכתה בשישה פרסי האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2020 וכן בפרס הסדרה התיעודית הטובה ביותר והתחקיר הטוב ביותר לשנת 2020 בתחרות הפורום הדוקומנטרי בישראל.

לאחר תחקיר וצילומים שארכו כשלוש שנים, עלתה במרץ 2022 ב"כאן 11" סדרת התעודה "נבואת קסנדרה" החושפת לראשונה את מאחורי הקלעים של המלחמה הכלכלית אותה ניהלו המוסד והמנהל לאכיפת סמים (DEA) נגד רשת הלבנת הכספים והסחר בסמים של חזבאללה ואיראן.

ב-2023 החלה משודרת הסדרה "מדורות השבטים" בכאן 11 שיצר דרור חד עם נפתלי גליקסברג, הסוקרת אירועים מכוננים שעברה החברה הישראלית בשלושים השנים האחרונות מנקודות מבט אישיות של אישים ישראלים, שנבחרו כנציגם של השבטים הישראלים השונים[15][16].

דרור מתגורר בבנימינה, נשוי לגליה אנגלמאיר-דרור ואב לשניים.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1993 אוניברסיטה סגורה Sentenced to Learn
  • 1996 חולת רדיו Radio Daze
  • 1996 קפה נח Café Noah
  • 1997 שתי וערב Warp & Weft
  • 1997 מרפסת לשנקין A Matter of Faith
  • 1998 סטרס (יום רגיל) Stress (במאי שותף: ר. משראווי)
  • 1999 אדום שחור כחולבן Red Vibes
  • 1999 טקאסים Taqasim
  • 2000 עיד אל אדם Watchman
  • 2000 פנטסיה שלי My Fantasia
  • 2002 השכן של ישו Raging Dove
  • 2003 מראה מקום
  • 2004 ימים עליזים, מר קוטיזון Mr. Cortisone, Happy Days
  • 2005 המסע של ואן The Journey of Vaan Nguyen
  • 2007 הלוך חזור SideWalk
  • 2009 מעבר לנהר Across the River
  • 2011 מנדלסון - חזיונות בלתי פוסקים Mendelsohn's Incessant Visions
  • 2013 צל בבגדד Shadow in Baghdad
  • 2014 האויבת שלי, השותפה שלי Partner with the Enemy
  • 2016 אל תוך הרשת האפלה Down the Deep, Dark Web
  • 2017 המוסד - סיפור כיסוי Inside the Mossad (סדרה)
  • 2018 Inside the Mossad (סרט)
  • 2019 אין אריות בתל אביב There Are No Lions in Tel Aviv
  • 2020 לבנון (סדרה)
  • 2021 Lebanon - Borders of Blood (סרט)
  • 2022 נבואת קסנדרה (סדרה)
  • 2023: מדורות השבטים

תסריט והפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2003 פארדיס גן עדן אבוד Paradise Lost
  • 2004 משת"פים Collaborators
  • 2005 סיפורו של אלוף A General’s Story
  • 2008 אדמה Adama (תסריטאי)
  • 2013 פוטונובלה Photonovela
  • 2016 חזיר בארץ הקודש Praise the Lard

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שוש גבאי, פנטזיה לאור נרות, באתר ynet, 24 בדצמבר 2000
  2. ^ אתר למנויים בלבד נטע אלכסנדר, מיכאל מרסה מנסה לחבר את המטאל ליהדות, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2015
    נויה כוכבי, אנט וייס: "מדינה יהודית היא בעיה", באתר הארץ, 6 ביולי 2009
  3. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ

    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים
    רועש מכדי למות: ערב רוק ישראלי אלטרנטיבי משנות ה-90' בסינמטק תל אביב, באתר הארץ
  4. ^ הזוכה בפסטיבל "דוק-אביב": "השכן של ישו" של דוקי דרור, באתר הארץ, 23 באפריל 2002
  5. ^ THE JOURNEY OF VAAN NGUYEN. Zygotefilm.com
  6. ^ פסטיבל הקולנוע התיעודי בסיאול
  7. ^ עכבר העיר, מה באמת קורה בדרך לגימנסיה?, באתר הארץ, 27 במאי 2007
  8. ^ דוקי דרור, חסר בית: דוקי דרור על האדריכל אריך מנדלסון, באתר ynet, 18 בדצמבר 2011
  9. ^ נירית אנדרמן, איך מצלמים רוח? ריאיון עם במאי "חזיונות בלתי פוסקים", באתר הארץ, 7 בדצמבר 2011
  10. ^ פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה מציג: 75 סרטים ישראלים
  11. ^ New Republic (2015-12-15), Donald Trump Wants to Shut Down the Internet for ISIS, נבדק ב-2017-03-04
  12. ^ גילי איזיקוביץ, לכודים מתחת לרשת, באתר הארץ, 19 ביולי 2016
  13. ^ איתי שטרן, נטפליקס רכשה את הסדרה הישראלית "המוסד: סיפור כיסוי", באתר הארץ, 5 במרץ 2018
  14. ^ אתר למנויים בלבד שני ליטמן, דוקאביב 2019: מסיפור ילדים נוסטלגי לעוד פרשייה אורבנית כאובה, באתר הארץ, 25 במאי 2019
  15. ^ רותה קופפר, "בסדרה שלנו כולם צודקים בדרך לגיהינום", באתר כלכליסט, 1 במאי 2023
  16. ^ אתר למנויים בלבד מורן שריר, "מדורות השבטים": סיפורה של המדינה ככישלון אדיר, באתר הארץ, 2 במאי 2023


הקודם:
2019: ענת זלצר ומודי בר-און (שיעור מולדת)
פרס האקדמיה לטלוויזיה לבימוי ויצירת סדרה תעודית ועובדתית
2020: דוקי דרור, איתי לנדסברג-נבו וריינהרט ביטס (לבנון)
הבא:
2021: