דורון סולומונס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דורון סולומונס
אין תמונה חופשית
לידה 1969 (בן 52 בערך)
לונדון, אנגליה
לאום יהודי, ישראלי
תחום יצירה וידאו ארט
בן או בת זוג דינה שנהב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דורון סולומונס (נולד ב-1969) הוא אמן וידאו ארט ישראלי ומנהל מחלקת הווידאו בכאן - תאגיד השידור הישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דורון סולומונס נולד בלונדון שבאנגליה. בוגר תיכון לאומנויות תלמה ילין. משנת 1991 ועד שנת 1994 למד אומנות במדרשה לאמנות ברמת השרון. משנת 1994 ועד שנת 2016 עבד כעורך וידאו בחברת החדשות. סולומונס לימד אמנות בבית הספר לאומנות קלישר בתל אביב ובמדרשה לאומנות ברמת השרון, והקים יחד עם סרג'יו אדלשטיין את ארכיון הווידאו ארט בסינמטק תל אביב 2001. החל משנת 2017 משמש מנהל מחלקת הווידאו בכאן - תאגיד השידור הישראלי.

עבודות הווידאו ארט שלו עוסקות ברמה הישירה בתרבות הצריכה, וברמה הרחבה יותר מסריו הם חברתיים ופוליטיים.

בהתייחסו לקשר שבין עבודתו בתאגיד השידור והיותו אומן הוא אומר כי מבחינתו כל כתבה היא סיפור, וכמו כל סיפור, אם מספרים אותו טוב, הוא מעניין, מרגש ומשנה תודעה. הרעיון הוא לספר אותו מזווית פחות צפויה ובכלים שאינם בהכרח שגרתיים.[1]

כיום הוא מתגורר ברמת גן יחד עם אשתו, האומנית דינה שנהב, ושלושת ילדיהם..

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולומונס הוא אחד מאומני הווידאו הבולטים והמשפיעים בישראל. עבודתו כעורך חדשות חשפה אותו לחומרים חזותיים מגוונים; לכן החל לאסוף חומרים חדשותיים, ערך אליהם קטעים שבהם הוא ביים את עצמו ויצר מהחיבורים וידאו ארט.[2]

סולומונס טוען כי וידאו ארט הוא "כמעט כל סרט או סרטון שקשה לדחוס לתוך תבנית או הגדרה מקובלים, מה שהופך המון דברים שאנחנו צורכים ברשת ליצירות וידאו ארט. זו אולי גם היכולת לעשות קולנוע, אבל לא בכלים או בפורמטים הרגילים".[1] הוא ניזון מהתכנים שסובבים אותו, החדשות מהוות השראה ליצירותיו וניתן לראות זאת ביצירותיו.

הסגנון המשפיע על סולומונס הוא "סקראץ' וידאו", סגנון שפותח על ידי אומני וידאו אנגלים משנות השמונים המוקדמות, שלקחו קטעי חדשות ויצרו מחיתוכם וחיבורם מחדש מקצבים ויזואליים.[3] במודל העריכה של סולומונס הסאונד הוא עיקרון מנחה, והתמונות הן נגזרות של עריכה זו.[4] ביצירותיו המוקדמות, כגון "שתיקותי המקובצות" (1996), "טוב למות בעד ארצנו" (1997) או "שיר ערש" (1998), חומרי הגלם החדשותיים הם הבסיס ליצירת משמעויות חדשות להתייחסויות פוליטיות. בעבודותיו המאוחרות סולומונס משתמש בכלים קולנועיים, היוצרים נרטיב. בעבודה "יום קניות" (2006), לדוגמה, משמשים אמצעים אלו להצגה ביקורתית של השפה החזותית (מרכז מידע לאומנות ישראלית, 2010). סולומונס עוסק בביקורת תרבות. הוא בוחן את מעמד התקשורת בכלל, ואת הטלוויזיה בפרט, ככלים פוליטיים בידי השלטון. סולומונס מפרק את ההקשר המקורי שבו נוצרו חומרי החדשות, בניסיון לזקק את שפתם הסמכותית של הקריינים. עוד הוא מתבונן באיכות התכנים המשודרים בערוצים פופולריים כמו 'ויוה'. סולומונס בוחן את שאלת הסובלימציה ככלי אומנותי לביקורת ולא כמטרה לאומנות.[5]

היצירה "טוב למות בעד ארצנו" (1997) כוללת שחזור של המשפט המפורסם מקטעי טלוויזיה, שנדגמו מתחנות טלוויזיה המשדרות בערבית.[4] העבודה מתייחסת למושג "חברת ראווה", הנותנת משמעות לדימויים במנותק מהחיים. סולומונס לוקח את הדימויים, ובאמצעות פירוקם מההקשר והפיכת המקורות הטלוויזיוניים להברות בלבד מרוקן אותם ממשמעותם. החיבור מחדש לכדי משפט משטֵח את המקורות השונים ומסביר את כוחה של העריכה ביצירת מציאות.[5]

בשנת 2001 יצר את העבודה "איוונטר" בה במהלך 4 דקות הוא מבצע ספירת מלאי של כל רכושו בעולם. מרכוש פיזי ועד לאשתו וילדיו. כרשימת מכולת נטולת סדר היררכי.

בעבודתו "אבא" משנת 2002, סולומונס משתמש במושג הבנאלי 'אבא מגונן' כדי לערער על האשליה שהתקשורת מטפחת בנו בדבר יכולתו של הצבא להגן עלינו. בעבודה זו סולומונס עורך ניתוח ופירוק של המושג 'אבא' ושל מערכת יחסיו עם בתו הקטנה על רקע חוויית האינתיפאדה, כשהוא חותר תחת המשמעות הבנאלית של 'אבא', וזאת בעזרת שילוב של קטעי שירה מוקראת עם ריקוד הבת, אל מול החומר הוויזואלי של מחבלות צעירות שמתאמנות ומתכוננות למות.

הוא מנסה לרמוז על אשליית כוחו של אבא להציל את בתו, שאותה הוא מציג בעזרת עריכת וידאו על מסך כחול, המראה את חוסר היכולת שלו להגן על בתו: ידו המתארכת, אפו המתארך וכישלונו כקוסם[5]. הוא משלב חומרים חדשותיים, פרסומות וקטעים מבוימים, שביחד מעבירים את תחושת האבהות בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. "סולומונס העביר תחושה מאוד מורכבת של המציאות באותה התקופה, ושל חרדות ההורים לשלוח את הילדים לבית הספר באוטובוסים", שילב חומרי גלם טלוויזיוניים, חומרים בבימוי עצמי וגם תיעוד שלו (הוימן 2020).

"הערב בחדשות" (2006)[6] בה מופיעים גדי סוקניק ויונית לוי בשתיקה מביכה שקשה עבור הצופים. העבודה נוצרה בעקבות שיתוף פעולה עם מקום העבודה של סולומונס. והיא המשך ליצירתו "שתיקותיי המקובצות" (1996) בה במשך 4 דקות מוצגים חומרי גלם של קטעי וידאו שנחתכו מהשידור העוסקים ברגעי הביניים בהם המרואיינים שותקים, נבוכים ולוקחים אוויר לפני שהם מתחילים לדבר ובעצם נחשפים ברגע אינטימי.[7]

בעבודה "יום קניות" (2006) סולומונס עוסק באופן ישיר בשפת הפרסום והמיתוג ובלקסיקון הקולנועי המוגבל שלה. תוך שימוש במיומנויות העריכה שלו ובשפת העריכה הוא מצליח לחתור תחת המסר וליצור דרמה שבבסיסה טרגדיה יום-יומית, מינורית, המעמידה באור פתטי לא רק אותו עצמו אלא גם את השפה החזותית .[8]

בשנת 2008 סולומונס יצר את עבודת הווידאו "הורה"[9] בה מופיעים מאות רוקדי הורה ומסביבם חפצים נשברים. במהלך הווידאו ישנים סולומונס ואשתו במיטתם וביניהם ראש הממשלה, אהוד אולמרט. באותה השנה יצר את "לילה טוב"[10] בה הוא אב המספר לבנו הקטן סיפור לפני השינה והוא נרדם במהלך הקריאה. הילד אט אט מכסה את אביו בדובי הפרווה שלו, עד שהאב נקבר תחתם. אז הילד נכנס למיטה ומקריא לעצמו סיפור ונשכב לישון לצד האב הקבור.

סולומונס מציג את התסכול מן הטקס היומי של השכבת בנו לישון. מטרת העבודה היא לערער את ההייררכייה המשפחתית. חרדתו של הילד מפני השינה, מפני הפּרֵדה מהוריו ומהמשפחה ומפני המפגש עם "מפלצות" הלילה מומרת בעבודה זאת בחרדת "רצח האב" הפרוידיאנית.[11]

באולם מועדי הזיכרון, תצוגת הקבע של האגף לתרבות ואמנות יהודית שבמוזיאון ישראל, מוצגת יצירתו של דורון סולומונס "קָרבּן", יצירת וידאו שצורפה לתצוגה עם חידושה ומציגה את חגיגות יום העצמאות במדינת ישראל. סולומונס משלב בין חגיגות יום העצמאות ברחבי המדינה בשנות האלפיים ובין קטעי ארכיון מן העבר, אך אין מדובר בסרט תיעודי על שמחת החג אלא ביצירה ביקורתית וקוראת תיגר. טקסים מכובדים ומרשימים כמו טקס הענקת פרס ישראל או חידון התנ"ך מובלעים ומוצנעים, ולעומתם חגיגות הרחוב הפופולריות והמנגל מועצמים עד כדי וולגריות. סולומונס קורא לחפש דרכי חגיגה אחרות. מעניין לציין שחיפוש כזה ערכו גם מחנכים ומנהיגים בשנותיה הראשונות של המדינה: הם פנו אל מסורות העבר ומצאו כי מנהגי חג הפסח, הוא חג החירות, הולמים גם את תוכני יום העצמאות. הם ביקשו לערוך סדר משפחתי, להדפיס הגדה אקטואלית, ובתור המאכל הסמלי של החג בחרו בצלי בשר, זכר לקורבן הפסח. המנגל, אם כן, יש לו שורשים עוד בהצעה משנות החמישים לראות בו מאכל סמלי ליציאת העם לחירות ולעצמאות.[12]

בעבודתו שהוצגה בתערוכת הווידאו ארט משפחה מורכבת במרכז סוזן דלל (2014), מחול היומיום (2013), סולומונס מציג פכים מחיי היום-יום של משפחה ישראלית עכשווית – המשפחה שלו. הריטואלים היום-יומיים של כל בני המשפחה מוצגים כנושאי קונפליקט, אך הקונפליקט המרכזי הוא זה של האומן כגבר הנושא בכלכלת המשפחה. הפרנסה מוצגת מייד עם תחילת הסרט בדמות הסלט המעוצב שסולומונס חותך. הסלט נחתך בעשר אצבעותיו, שהביאוּ אל השולחן את האוכל. הסלט מחולק לכל אחת ואחד מחברי המשפחה, ולסולומונס מוגשת אצבעו החתוכה, בתוספת מעט דם כרוטב. בפרפרזה על הביטוי "הכותב בדם ליבו", כך האומן בעל המשפחה יוצר, למרות הדם שהוא מקיז לצורך פרנסה. בהֶרכבה, המשפחה של סולומונס היא לב הקונצנזוס והנורמליות הישראלית: אבא, אמא ושלושה ילדים. אלא שהנורמליות מופרעת עם הדימוי המטריד – סולומונס מפרנס תוך ויתור על חלק מגופו, וגם כאשר כל בני המשפחה הולכים לישון ועוצמים את עיניהם במנוחה של סוף היום, הוא נותר בעיניים פקוחות. אלה מסמלות התפכחות, שנקראת כהבנה ופיענוח של תפקידו בתוך המערכת הקפיטליסטית הישראלית. לא תהיה זו הפעם הראשונה שסולומונס עוסק בקפיטליזם, המיוצג בסרט על ידי העולם המעוצב שמסביבו. סולומונס עצמו, על אף התפכחותו, משלים ומתפקד כשותף פעיל במחול הקפיטליסטי. גם אם אצבעו היא תג מחיר שעליו לשלם, והוא היחיד שנשאר ער בלילה, הוא עדיין משתתף פעיל בריקוד הזה – מחול היום-יום. [13](גוטליב, 2013).

תערוכות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1998: ביאנלה לווידאו ארט, סאו פאולו, ברזיל
  • 1999: אמנות אירופית, ז'נבה, שווייץ
  • 2001: פצצה חכמה, מוזיאון חיפה לאומנות, חיפה
  • 2002: דורון סולומונס, זומר, גלריה לאומנות עכשווית, תל אביב.
  • 2003: הביאנלה לאומנות, ונציה, איטליה
  • 2004: הקרנת וידאו ארט ופרפורמנס, המוזיאון היהודי, ניו-יורק
  • 2005: העברים החדשים: 100 שנות אומנות ישראלית, מרטין-גרופיוס-באו, ברלין
  • 2010: השקט שלפני הסערה, מרכז לאומנויות ווינזבוד, מוסקבה

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Doron Solomons, My Collected Silences ינואר 1996.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2004: פרס שר החינוך התרבות והספורט, משרד החינוך התרבות והספורט
  • 2006: מענק יצירה ע"ש הדסה ורפאל קלצ'קין, ארטיק 9, קרן שרת, קרן תרבות אמריקה - ישראל

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 סולומונס, ד', דורון סולומונס הוא הארטיסט, בלוג הדיגיטל של תאגיד השידור הישראלי, ‏2017
  2. ^ הוימן. מ', בין השואה לירושלים: יצירות וידאו ארט ישראליות שאתם צריכים להכיר, אתר Yne, ‏2020
  3. ^ לייבמן, ר', ). על אומנות הווידאו בארץ: שלוש הערות על וידאו-ארט בישראל, טרמינל : כתב עת לאומנות המאה
  4. ^ 1 2 אזולאי, א', דורון סולומונס | מלאך ההיסטוריה, herzliyamuseum, ‏2000
  5. ^ 1 2 3 דובדבן, ד', ביקורת התרבות מאסכולת פרנקפורט ועד ג'ון ברגר: מקרה של דורון סולומונס, ‏2007
  6. ^ דנה גילרמן, ובערוץ 2 שותקים, הארץ, ‏2006
  7. ^ דליה לוין, דורון סולומונס | קולות של שתיקה, מוזיאון הרצליה, ‏2006
  8. ^ אתר ה-CCA, יום קניות / הערב בחדשות, אתר ה-CCA, ‏2006
  9. ^ Y תרבות, הורה עם אולמרט, YNET, ‏2009
  10. ^ מוסף התרבות של הארץ, מיקס ארט - הביאנלה לאמנות ראשון לציון - פסח 2008, הארץ, ‏2008
  11. ^ בן מאיר, ק', לילה טוב, מוזיאון ישראל, ‏2012
  12. ^ צרפתי, ר', בין השופר לצפירה: מועדי הזיכרון בתצוגה שבמוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ‏2013
  13. ^ גוטליב, כ', משפחה מורכבת – תערוכת וידאו ארט, כרמל גוטליב קמחי -הפואטיקה של הבית, ‏2013