דורון רוזנבלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דורון רוזנבלום
אין תמונה חופשית
לידה ספטמבר 1947 (בן 70)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס סוקולוב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דורון רוזנבלום (נולד בספטמבר 1947) הוא עיתונאי, סאטיריקן, כותב ופובליציסט ישראלי. חתן פרס סוקולוב (1998) ופרס שווימר (1973) לעיתונות.

היה חבר מערכת, כותב רפורטז'ות, פובליציסט, מבקר ובעל טור בעיתונים "דבר", "הארץ", "כותרת ראשית" ו"חדשות". השתתף בתוכניות רדיו וטלוויזיה וכתב לבמות שונות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דורון רוזנבלום נולד בחיפה בספטמבר 1947. את שנות לימודיו עשה במרכז חינוך ליאו באק, והתחנך בו מהעממי ועד לסוף התיכון.

גר בתל אביב, גרוש ואב לשתי בנות.

קריירה עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירותו הצבאי שירת בין השאר בביטאון חיל האוויר. עם שחרורו מהצבא למד ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב והתקבל לעיתון "דבר" בעריכתה של חנה זמר, וכבר בגיל 22 שימש כמבקר הטלוויזיה של העיתון וככותב רפורטאז'ות במוסף "דבר השבוע", אליו התקבל כחבר המערכת מן השורה תחת עריכתו של אהד זמורה.

בשנת 1973 עבר לעיתון "הארץ", שם כתב מאמרי דעה, לצד רפורטאז'ות וטור הומוריסטי אישי בשם "מה יש" ב"מוסף הארץ".  

בשנת 1982 הצטרף לשבועון "כותרת ראשית" כחבר מערכת וכתב בו טור אישי וביקורות טלוויזיה.

בשנת 1987 עבר לעיתון "חדשות" כבעל טור וככותב רפורטאז'ות מיוחדות בארץ ובחו"ל. בין כתבותיו הבולטות באותה תקופה: "שאלו שלום תוגת ירושלים" (1988), שחזתה את שינוי הלך הרוח בישראל מחילוניות עברית לקהילתיות יהודית; מסע לביתו של ג'ון דמיאניוק בקליבלנד אוהיו בעת משפטו בישראל, מסע לאולפני סדרות האיכות של הטלוויזיה הבריטית, כולל נוכחות על הסט של "רמפול, פרקליט פלילי"; פגישות עם מהגרי-מצפון ישראלים בפריז ובלונדון. כמו כן כתב ביקורות הומוריסטיות על דיסקים קלאסיים תחת שם העט "ד"ר גרדה אולבריכט סיטון".   

בשנת 1992 חזר לעיתון "הארץ" כבעל טור במוסף, ככותב מאמרי דעות ומאמרים ראשיים, וכחבר הנהלת המערכת. במסגרת סדרתו "מסעות של צליין חילוני", כתב רשמי מסע אישיים מביקורים באייקונים תרבותיים שעניינו אותו, כגון "בית המפל" של פרנק לויד רייט בפנסילבניה, מסע בעקבות "ורטיגו" ו"הציפורים" של היצ'קוק בקליפורניה, וביקור במקום מגוריו של ולדימיר נבוקוב במונטרה, שווייץ.

בשנת 2013 פרש מכתיבה שבועית ב"הארץ". בטור הפרידה שלו[1] קישר בין תחושת המיצוי האישית שלו לאחר יותר מ-40 שנה בעיתונות המודפסת ובין מעמדה המידרדר של עיתונות זו בעידן הרשת והדיגיטל. בין השאר כתב:  "עתונים גוועו ומתו, אחרים זהרו, התרחבו והתכוצו, דור שלם של אנשי תקשורת מצא עצמו תמיד בתזוזה, נע ונד בסערות... מזחיחות של שפע מדומה לעצב של התכווצות, מתרוצץ משמועה לשמועה, חותר לאיזו הצלה, יירא מכוכב-המוות, מוצא עצמו בלי שמחת ה'וורד', ועמוק בתוך תוגת ה'אקסל'".

ספרים ובמות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 כתב מערכונים ללהקת חיל הים ול"רביעיית בנות מועדון התיאטרון" בבימוי שמואל בונים. ערך והגיש בגלי צה"ל שורה של תוכניות וראיונות, בעיקר בנושאי תרבות וספרות.

בין השנים 1981-1980 הגיש תוכנית רדיו שבועית בשם "פגישה אישית עם דורון רוזנבלום" ברשת ב', כממשיכם של נעמי שמר וחיים חפר בתוכנית זו. 

בשנת 1996 יצא בהוצאת עם עובד ספרו "תוגת הישראליות", ובו אסופת רשימות וטורים שכתב בעיתונות.

בשנת 2006 הועלתה בתיאטרון בית ליסין, בהשראת "תוגת הישראליות", הצגת היחיד "מיומנו של ישראלי שפוי", אותה עיבד לבמה וביצע יוסי בנאי. ההצגה הוקלטה לטלוויזיה על ידי "טלעד". בהצגה קטעים מעובדים של רוזנבלום וקטעים חדשים שנכתבו על ידו במיוחד לערב זה. המונולוג "שש בערב", המסיים את הערב, נכתב על ידי רוזנבלום לעיתון "חדשות" בשנת 1990 והתפרסם לראשונה תחת הכותרת "געגועים להווה". קטע זה, הסוגר גם את הספר "תוגת הישראליות", זכה להתייחסויות ולציטוטים רבים,  וגם הולחן בידי רמי הראל והוקלט על ידי הזמרת רונית אופיר.

רוזנבלום השתתף בתוכניות אקטואליה ובסדרות דוקומנטריות בטלוויזיה, בין השאר בסדרה של ענת זלצר ומודי בראון על ההומור הישראלי, בסדרה "הנרגנים", ובסדרה של רוגל אלפר "אתם שם בבית" על תולדות הפריים טיים בישראל, ששודרה בערוץ 8. כמו כן היה בעל טור בתוכנית "תיק תקשורת" שהופקה בטלוויזיה הלימודית, ב"שישי" בערוץ 10, ועוד. מדי פעם הוא מתבטא בענייני השעה בטוויטר ובדף הפופולרי שלו בפייסבוק.

סגנון ואידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנימוקים לפרס סוקולוב ציינו השופטים את האיכויות הספרותיות והאירוניות של כתיבתו של רוזנבלום, והוא עצמו ציין בהקדמה לספרו "תוגת הישראליות" את תחושת נבדלותו מ"היקום התקשורתי הנברא יום יום מחדש רק כדי להתפוגג בערבו", ואת הדחף שלו "לבחון ולהבין כל מה שהוא עקרוני, מהותי, קבוע".

בכתיבתו הפובליציסטית קידם בהתמדה את רעיון הלאום הישראלי והפרדת הדת מהמדינה, והתנגד לתפיסתה האתנוצנטרית, הרואה בישראל קהילה יהודית חמושה. את עיסוקו בשאלת הזהות הישראלית ואת תהייתו על האינרציה הציונית התחיל בשנת 1973, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, במאמר בשם "נא להחליט" ("האם אנו יהודים? ישראלים? ציונים?"), שהתווה את המשך עיסוקו והעמקתו בנושא. התמקדותו בנושא הזהות העצמית הישראלית מבדילה אותו מעט מהדיכוטומיה המקובלת בין "שמאל" ו"ימין", ומעמיקה מעבר ל"שאלת השטחים" שנכבשו במלחמת ששת הימים.

כתיבתו רוויה בהומור מגוון, הנע בין סאטירה, אירוניה ופארודיה, ואינה תמיד צפויה או דוגמטית. ברוח זו טבע מספר ביטויים שהפכו למטבעות לשון, בהם "עמישראל" (כינוי ל"עם ישראל" הטרנסצנדנטלי והרטורי, כניגודו של העם הישראלי הממשי), או "אסמול" (עיוות מכוון ומקטין של "השמאל").

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה (1998)
  • פרס שווימר לעיתונות (1973)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על ההומור של דורון רוזנבלום ואחרים - בספר "מושב ליצים - הרטוריקה של הסאטירה העברית" מאת גידי נבו, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010.
  • פרק על דורון רוזנבלום בספר "אדוני התרבות, אנטומיה של יצרני תרבות ישראליים", הוצאת "עם עובד", 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דורון רוזנבלום, טור פרידה, באתר הארץ, 7 ביוני 2013