דורותי וסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דורותי וסט
Dorothy West
Dorothy West.jpg
לידה 2 ביוני 1907
בוסטון, מסצ'וסטס
פטירה 16 באוגוסט 1998 (בגיל 91)
בוסטון, מסצ'וסטס
עיסוק עיתונאית, סופרת
לאום אפרו-אמריקאית
מקום לימודים אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת בוסטון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי הרנסאנס של הארלם
נושאי כתיבה חיי שחורים מהמעמד הגבוה; אפליה בין שחורים על בסיס צבע
יצירות בולטות
  • The Living Is Easy
  • The Wedding
פרסים והוקרה אניספילד-וולף
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דורותי וסט (2 ביוני 1907 – 16 באוגוסט 1998) הייתה סופרת מתנועת הארלם רנסאנס. היא מוכרת בשל הספרים The Living Is Easy ו-The Wedding, וכן סיפוריה הקצרים והמאסות שכתבה אודות החיים של שחורים מהמעמד הגבוה.

ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וסט נולדה בבוסטון, מסצ'וסטס, ב-2 ביוני 1907, לאייזק כריסטופר וסט, שהיה עבד משוחרר אשר הפך לאיש עסקים מצליח, ורייצ'ל פיז בנסון, בת למשפחה מרובת ילדים. אמה של וסט הייתה מזמינה את קרובי המשפחה לחיות איתם בביתם הגדול, ותמיד היו הרבה ילדים בסביבה. וסט סיפרה שמכיוון שהילדים היו צאצאי כל כך הרבה משפחות, הם גם היו מאוד מגוונים בצבע עורם, משחור כהה ועד עובר כלבן, דבר שהיה מעורר תגובות קשות אצל הלבנים שהיו נקרים בדרכם.[1]

וסט כתבה את סיפורה הראשון בגיל שבע, ופרסמה סיפור קצר ראשון בגיל 14 בבוסטון פוסט,[2] וכן זכתה בתקופת לימודיה במספר תחרויות כתיבה מקומיות. היא סיימה את לימודיה בבית הספר בגיל 16, ואז המשיכה בלימודיה באוניברסיטת בוסטון ואחר כך בבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה.[1]

ב-1926, בהיותה בת 19, היא הגיעה למקום שני בתחרות מטעם ה-National Urban League, עבור סיפורה "The Typewriter". חילקה איתה את המקום השני הסופרת לעתיד זורה ניל הרסטון.

בין 1928–1930, כתבים אחרים שלה פורסמו בכתב העת הספרותי Saturday Evening Quill, שווסט הייתה בין מקימיו.[1]

קריירה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1926, עברה וסט להארלם, יחד עם בת דודתה, המשוררת הלין ג'ונסון. שם פגשה וסט משוררים וסופרים מתנועת הארלם רנסאנס, כולל את לנגסטון יוז, קאונטי קאלן ווואלאס תורמן. מאוחר יותר בחייה, וסט אמרה, "לא ידענו שזה הרנסאנס של הארלם, כי כולנו היינו צעירים וכולנו היינו עניים".[3] יוז כינה את וסט "The Kid", ובכינוי זה נודעה כל התקופה שלה בהארלם. ב-1932 היא ליותה את יוז בהפלגה לרוסיה, יחד עם קבוצה של אפרו-אמריקאים, כדי לצלם סרט על יחסי גזע בארצות הברית.[4] הסרט לא יצא לפועל, אך וסט ויוז נשארו ברוסיה למשך שנה. המאסה שלה משנת 1985, "הרפתקה במוסקבה", מתארת מפגש מאותה תקופה עם הבמאי סרגיי אייזנשטיין.[5]

בתקופת השפל הגדול תרומתה של וסט לרנסאנס של הארלם הייתה הוצאת כתב העת Challenge, אותו יסדה ב-1934 עם $40 בלבד, וכן את New Challenge שבא אחריו. בהם, פורסמו בין היתר המאסה פורצת הדרך של ריצ'רד רייט, "Blueprint for Negro Writing", וכתבים של מרגרט ווקר ורלף אליסון.

הייתה זו תקופה סוערת עבור וסט. כפי שתיארה זאת, "חשבנו שנהיה הסופרים הגדולים בעולם. היינו צעירים והיינו מתאהבים אחת בשני. לכולנו הייתה אותה אמביציה: הסופרים, המשוררים, הציירים וכן הלאה. היינו חופשיים... הייתה לנו תמימות שאינה אפשרית כיום". כשנסעה לרוסיה עם יוז, בקשה ממנו להינשא לה (למרות שלא ברור אם היו ביניהם יחסים רומנטיים). הוא סירב. מאוחר יותר, קאונטי קאלן הציע לה הצעה דומה - והיא סירבה לו. וסט סיפרה בראיון מאוחר יותר בחייה שהיא מעולם לא באמת רצתה להינשא, אך כן רצתה ילדים, וחוותה זעזוע קשה כשנודע לה שאין ביכולתה להרות. הרופא שבישר לה זאת אמר לה "זה לא נורא, ממילא יש יותר מידי שחורים בעולם". היא חלקה דירה עם זורה ניל הרסטון, והשתיים היו מארחות תכופות את חבריהם האמנים והסופרים מהתנועה. ובמילותיה של וסט: "היינו קבוצה יפה וצעירה. אבל שתינו יותר מידי. שתינו יותר מידי".[1]

כשנסגרה הוצאת כתבי העת של וסט, היא התחילה לעבוד בפרויקט הסופרים הפדרלי של מנהל העבודות הציבוריות (חלק מהניו דיל של פרנקלין דלאנו רוזוולט), ונשארה שם עד אמצע שנות הארבעים. באותה תקופה וסט פרסמה מספר סיפורים קצרים בניו יורק דיילי ניוז, האישה השחורה להתפרסם מעל דפי העיתון. אחר כך עברה למרתה'ס ויניארד שבמסצ'וסטס, כדי לכתוב את הרומן הראשון שלה, The Living Is Easy.[5] הספר יצא ב-1948 לתשבחות ממבקרים, אך לא נמכר במספרים גדולים. באותה תקופה, היה כמעט בלתי אפשר עבור אישה שחורה להתפרנס מכתיבה. וסט הייתה, למעשה, אחת הסופרות השחורות הראשונות לזכות להוציא את ספרה לאור.

הספר, סאטירה על הבוסטונים השחורים מהמעמד הגבוה, היה סמי-אוטוביוגרפי, והתבסס על סיפור חייה של אמה של וסט. הוא נכתב בחוש הומור אירוני, סגנון שנהיה לסימן ההיכר של וסט, וסיפר את סיפורה של קליאו ג'דסון, אישה שחורה בהירת עור, שמנסה להמציא מחדש את בתה כהת העור ולעזור לה לטפס בסולם החברתי ולזכות להיות חלק מהמעמד העליון - ובמהלך זאת, מפרקת את נישואיה לעבד לשעבר, המכונה "מלך הבננות השחור". 

במשך העשורים הבאים וסט עבדה כעיתונאית, בעיקר עבור עיתון מקומי במסצ'וסטס. היא כתבה טור שבועי על קורות עיירתה, אוקס בלאף. ב-1982, The Feminist Press הוציאה מהדורה מחודשת של ספרה הראשון, דבר שהחזיר את וסט לעין הציבור, כעת עם פרספקטיבה היסטורית לתרומתה למהפכה התרבותית בהארלם שנים קודם לכן. ב-1992 נכל סיפור שלה באנתולוגיה Daughters of Africa ‏(ed. Margaret Busby), וב-1995—בגיל 88—סיימה וסט את ספרה השני, The Wedding, אותו החלה לכתוב עוד בשנות הארבעים. הספר זכה לביקורות נלהבות, והפך לרב מכר. בעקבות הצלחה זו, אופרה וינפרי הפיקה על בסיס הספר מיני-סדרה לטלוויזיה, ויצא גם אוסף סיפורים ומאסות של וסט, The Richer, the Poorer.[6]

ב-1992 ג'קלין קנדי אונסיס הייתה עורכת ספרים בחברת דאבלדיי, והיא עבדה עם וסט על הספר The Wedding. אונסיס נפטרה זמן קצר לפני שהספר יצא לאור, ווסט הקדישה לה את הספר. הספר, המתרחש בשנות החמישים במרתה'ס ויניארס, מספר את סיפורה של אישה שחורה בהירת עור ובלונדינית, שלבי קולס, החיה חיים פריבילגיים למדי, ומתכננת את חתונתה עם נגן ג'אז לבן. באמצעות פלשבקים מיום החתונה ואחורה בזמן למשך דורות משפחתה של קולס, הספר בוחן נושאים כמו גזענות נגד שחורים וכן דעות קדומות בין לבין שחורים על בסיס מעמד וצבע עור.

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וסט נפטרה ב-16 באוגוסט 1998, בגיל 91, מסיבות שלא פורסמו אך כנראה בנסיבות טבעיות.

שנתיים לפני מותה, זכתה וסט בפרס אניספילד-וולף למפעל חיים.

עבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Living Is Easy (1948; reissued 1982)
  • The Wedding (1995)
  • The Richer, The Poorer: Stories, Sketches, and Reminiscences (1995)
  • The Dorothy West Martha's Vineyard: Stories, Essays and Reminiscences by Dorothy West Writing in the Vineyard Gazette eds. James Rober Saunders and Renae Nadine Shackelford (2001)
  • Where the Wild Grape Grows: Selected Writings, 1930-1950, University of Massachusetts Press (December 1, 2004)
  • The Last Leaf of Harlem: Selected and Newly Discovered Fiction by the Author of The Wedding, St. Martin's Press; First Edition edition (February 5, 2008)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Shockley, Ann Allen, Afro-American Women Writers 1746-1933: An Anthology and Critical Guide, New Haven, Connecticut: Meridian Books, 1989. ISBN 0-452-00981-2
  • Sherrard-Johnson, Cherene, Dorothy West's Paradise: A Biography of Class and Color, New Brunswick, New Jersey: Rutgers University Press, 2012. ISBN 978-0-813-55167-8
  • Streitfeld, David, "From Renaissance to Rebirth: Author Dorothy West", The Washington Post, Washington DC, 1998.
  • Oliver, Myrna, "Obituaries: Dorothy West: Harlem Literary Icon", Los Angeles Times, 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Dorothy West, a Harlem Renaissance Writer, Dies at 91, Andrew L. Yarrow, The New York Times, August 19, 1998
  2. ^ Aaron Myers, "Dorothy West — 1996 Lifetime Achievement", Anisfield-Wolf Book Awards.
  3. ^ Dorothy West page at African American Literature Book Club (AALBC).
  4. ^ Cherene Sherrard-Johnson, "To Russia with Love", Dorothy West's Paradise: A Biography of Class and Color, Rutgers University Press, 2012, pp. 77–103.
  5. ^ 5.0 5.1 Margaret Busby, "Dorothy West: Treasure in Harlem" (obituary), The Guardian, August 22, 1998, p. 25.
  6. ^ "The Wedding" reviewed at Publishers Weekly, January 1995.