דוריס האמפרי
 | |
| לידה |
17 באוקטובר 1895 אואק פארק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
29 בדצמבר 1958 (בגיל 63) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות וולדהיים |
| השכלה |
|
| מעסיק |
בית הספר ג'וליארד |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
דוריס באצ'לר האמפרי (באנגלית: Doris Batcheller Humphrey; 17 באוקטובר 1895 – 29 בדצמבר 1958) הייתה רקדנית וכוריאוגרפית אמריקאית. יחד עם בני דורה, מרתה גרהם וקתרין דנהאם, הייתה האמפרי אחת מחלוצות המחול המודרני מהדור השני, שהמשיכו את הדור שקדם להן – איזדורה דאנקן, רות סנט דניס וטד שון – בחקר השימוש בנשימה ופיתוח טכניקות שנלמדות במחול המודרני מאז. מכיוון שרבות מיצירותיה נרשמו בכתב מחול, עדיין לומדים, מלמדים, ומבצעים את יצירתה.
ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האמפרי נולדה באוק פארק, אילינוי, אך גדלה בשיקגו, אילינוי. הוריה היו הוראס בקינגהאם האמפרי, עיתונאי ובעבר מנהל מלון, וג'וליה אלן ווֶלס, שהייתה פסנתרנית קלאסית בהכשרתה. היא נצר של הצליין ויליאם ברוסטר שהגיע לאמריקה על סיפון המייפלאואר בשנת 1620.[1][2] בשיקגו, בעידוד אמהּ, למדה האמפרי אצל מורי בלט ידועים, וכן אצל מרי ווד הינמן, המורה למחול בבית הספר שלה, בית הספר על שם פרנסיס פרקר. עוד בתיכון יצאה למסע הופעות במדינות מערב ארצות הברית כרקדנית, עם אמהּ כמלווה מוזיקלית וכאמרגנית, במסגרת קבוצת אמנים ובדרנים של חברת הרכבת של סנטה פה עבור מועדוני הפועלים שלה.[3]
בשנת 1913, בגיל 18, ומסיבות דוחק כלכלי, פתחה האמפרי בית ספר למחול משלה, עם אמה כמנהלת ופסנתרנית. בית הספר זכה להצלחה רבה, והציע לימודי מחול קלאסי, התעמלות, וריקודים סלוניים, לילדים ולמתבגרים.
ב־1917, ביוזמתה של מורתה למחול, מרי ווד הינמן, עקרה האמפרי לקליפורניה ונרשמה ללימודים בבית הספר דנישון למחול ולאמנויות, שם למדה, הופיעה, לימדה, והשתלמה בכוריאוגרפיה. יצירותיה מהתקופה הזו, Valse Caprice (Scarf Dance), Soaring, ו־Scherzo Waltz (Hoop Dance), כולן מבוצעות גם במאה ה־21. האמפרי הופיעה במזרח ארצות הברית במשך שנתיים, ולאחר מסע ההופעות פיתחה קריירה מצליחה בתיאטראות וודוויל אמריקאים.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האמפרי הייתה דקה ונמוכה מהממוצע (כ־1.60 מטרים גובהה). ב־1932 נישאה לסוחר בשם צ'ארלס וודפורד. בשנת 1934 נולד בנם, צ'ארלס האמפרי וודפורד.
מחול בזמן השפל הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1928, עזבו האמפרי וצ'ארלס ויידמן, שעבד איתה בשיתוף פעולה הדוק, את בית הספר דנישון, ועברו לניו יורק. גם מרתה גרהם מרדה בממסד של דנישון באותה תקופה. האמפרי וגראהם פיתחו בנפרד רעיונות חדשים לגבי דינמיקת היסוד של התנועה במחול, ורעיונות אלו הפכו לבסיס לטכניקות שלהן.[4]
תורת האמפרי חקרה את הניואנסים של תגובות הגוף האנושי לכוח הכבידה, המגולמים בעקרון ה"נפילה והתאוששות" שלה. היא קראה לזה "הקשת בין שני מקרי מוות". בקצה אחד, יחיד נכנע לטבע הכבידה; בקצה השני, הוא מנסה להשיג איזון. באמצעות עקרון הנפילה וההתאוששות, יכלה האמפרי להמחיש שיא רגשי וגופני של מאבק על יציבות ושל כניעה לחוקי הכבידה.[4]
על יצירות הכוריאוגרפיה שלה משנים ראשונות אלו נמנות Air for the G String, Water Study, Life of the Bee, Two Ecstatic Themes, ו־The Shakers. בניגוד לגישת דנישון בכוריאוגרפיה, שמצאה השראה באירופה, חיפשה האמפרי השראה מבית, מאמריקה. The Shakers, על הקבוצה הדתית האמריקאית מהמאה ה־18, היא דוגמה בולטת למציאת השראה באמריקה.[4]
להקת האמפרי־ויידמן הצליחה אפילו בזמן השפל הגדול, הופיעה ברחבי אמריקה, ופיתחה סגנונות חדשים ויצירות חדשות המבוססות לא על סיפורים ישנים אלא על אירועים וחששות עכשוויים. באמצע שנות ה־30 יצרה האמפרי את "טרילוגיית המחול החדש", טריפטיכון הכולל את With My Red Fires, New Dance, ו־Theatre Piece (שאבד מאז). שלוש היצירות מעולם לא הוצגו יחד. המוזיקה המלווה אותן היא מאת וולינגפורד ריגר. בטרילוגיה הזו בחנה האמפרי את חייהם התחרותיים של אנשי עסקים, נשים עובדות, ספורטאים, ושחקנים.
האמפרי השתתפה במיזם המחול הפדרלי (FDP), שנוצר בשנות ה־30 של המאה ה־20 כחלק מהניו דיל השני של פרנקלין דלאנו רוזוולט. FDP הייתה התוכנית הלאומית הראשונה שנוצרה כדי לתמוך כלכלית במחול וברקדנים.
בשנת 1933 הרחיבה האמפרי את יצירתה הכוריאוגרפית גם לתיאטראות ברודוויי, במופע School for Husbands, ובשנה לאחר מכן במופע Life Begins at 8:40.
במהלך שנות ה־40 בילתה האמפרי זמן רב עם חוסה לימון, אחד מתלמידיה לשעבר. לאחר שפרשה מהופעה במחול בעצמה בשנת 1944, עקב דלקת פרקים, הפכה למנהלת אמנותית של להקת המחול של חוסה לימון, ויצרה מספר יצירות עבור הלהקה, כולל Day on Earth, Night Spell, Ruins and Visions, ו־Lament for Ignacio Sanchez Mejias. את סגנון המחול של האמפרי המשיך ופיתח חוסה לימון בלהקת המחול שלו.[4]
אחת האחרונות בין יצירותיה, Dawn in New York, מראה את העוצמות שהפגינה האמפרי לאורך כל הקריירה שלה – שליטתה במורכבות של קבוצות גדולות, והדגש שלה על צורות פיסוליות. האמפרי כיהנה כחברת סגל מייסדת בבית הספר למחול של בנינגטון קולג' (1934) וגם של בית הספר ג'וליארד (1951), בשניהם תחת הנהלתה של מרתה היל.
בשנת 1952 החלה האמפרי לנהל להקת מחול חדשה לילדים בשם The Merry-Go-Rounders.
כמו מרתה גרהם, גם האמפרי האמינה שתנועה צריכה לייצג רגש, אבל לא במידה שגרהם גרסה. המבט של האמפרי היה יותר קליני: רוב יצירותיה מתייחסות לאינטראקציות של אדם או קבוצה. גם האמפרי האמינה, כפי שאמרה גרהם, כי "המחול צריך לעורר, לגרות, וליידע, במקום פשוט לבדר". אבל בעוד שגרהם שאפה לחקור את הנפש האינדיבידואלית, האמפרי רצתה להציג דינמיקה אינדיבידואלית וקבוצתית מנקודת מבט חיצונית יותר. תהליך חשיבה זה תורגם לשימוש במחול כמטאפורה למצבים אנושיים ולעבודה בעיקר עם צורות מופשטות לייצג דמויות, אירועים או רעיונות ספציפיים.[5]
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן קצר לאחר מותה ב־1958, ראה אור ספרה של האמפרי, "The Art of Making Dances", שבו חלקה את רעיונותיה ותורתה על מחול ועל כוריאוגרפיה. במבוא היא מציינת כי הבלט השתנה באופן קיצוני במאה ה־20. "לפתע המחול עצמו," אמרה, "אותה יפהפייה נרדמת, ששכבה זמן כה רב על ערשה הענוג, קם בהשתוקקות טורפת." היא האמינה ברגשות ובתנועה הנעים "מבפנים החוצה", אבל האמינה גם בעבודה מופשטת, שבה אירועים ודמויות ספציפיות לא הומחשו בצורה הגיונית. לדוגמה, "היא האמינה שמושג הדמוקרטיה הועבר בצורה משכנעת יותר על ידי פוגה המאחדת ארבעה נושאים מוזיקליים שונים מאשר על ידי אישה באדום, לבן וכחול".[4]
תורת ה"נפילה והתאוששות" שלה משמשת עד היום כוריאוגרפים רבים.
שלושים וחמש יצירות מחול של דוריס האמפרי מתועדות בניתוח תנועה בשיטת לאבאן.[6]
בשנת 1993 ראה אור ספר עיון בשם Days on Earth: The Dance of Doris Humphrey מאת מארשה ב' סיגֶל. סיגל מבקשת למקם את האמפרי כאחת הדמויות החשובות של המחול המודרני.[7]
בשנת 1987 צורפה האמפרי ל"היכל התהילה" של המוזיאון הלאומי למחול של ארצות הברית.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Au, Susan (1988 And 2002). "Ballet and Modern Dance". London: Thames & Hudson, Ltd
- Dunning, Jennifer (1989-03-11). "Review/Dance; Recalling the Spirit of Doris Humphrey". The New York Times.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האתר הרשמי של דוריס האמפרי (אנגלית)
- קרן דוריס האמפרי למחול במכללת גאוצ'ר (אנגלית)
- אגף דוריס האמפרי בקטלוג הריקודים התיאטרליים המקוון של הלשכה לתיווי ריקוד. (אנגלית)
- אוסף דוריס האמפרי, 1811-1958 באגף המחול על שם ג'רום רובינס של NYPL לאמנויות הבמה (אנגלית)
- דוריס האמפרי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- דוריס האמפרי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2012-03-08. נבדק ב-2012-03-13.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Doris Batcheller Humphrey, Horace Buckingham Humphrey, Simon James Humphrey, Rebecca Brewster m John Humphrey, Simon Brewster, Jr., Simon Brewster, Sr., Benjamin, William, Love, William of the Mayflower.
- ^ The Early Years, web.archive.org, 2012-03-08
- ^ 1 2 3 4 5 Au, Susan. Ballet and Modern Dance. New York: Thames & Hudson, Ltd.
- ^ Au, Susan (במרץ 1988). Ballet and Modern Dance (באנגלית). New York, NY: Thames & Hudson. ISBN 9780500202197.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "On-line Notated Theatrical Dances Catalog". Dance Notation Bureau. Dance Notation Bureau. 2015. נבדק ב-12 בדצמבר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Siegel, Marcia B. (1993). Days on Earth: The Dance of Doris Humphrey. Duke University Press. ISBN 9780822313465.