דורי לאוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דורי לאוב
Dori Laub
דורי לאוב, מתוך סרט הסברה של ארכיון העדות פורטנוף, שנות ה-80
דורי לאוב, מתוך סרט הסברה של ארכיון העדות פורטנוף, שנות ה-80
לידה 8 ביוני 1937
צ'רנוביץ, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 ביוני 2018 (בגיל 81)
ענף מדעי פסיכיאטריה
מדינה ישראל, ארצות הברית
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת ייל עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
מחקרים בתחומי פסיכיאטריה, טראומה נפשית, מחקר עדויות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דורי לַאוּבּ (Dori Laub;‏ 8 ביוני 1937 - 23 ביוני 2018) היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי ישראלי-אמריקני. מומחה לטראומה וחוקר עדויות, פרופסור קליני בפקולטה לפסיכיאטריה באוניברסיטת ייל. לאוב, ניצול השואה, הוא ממקימי ויוזמי ארכיון פורטנוף – הארכיון הראשון בעולם לעדויות ניצולי שואה, אשר מדריך צוותי מתעדים ומראיינים בקהילות יהודיות בעולם. על בסיס ניסיונו כמראיין של מאות ניצולים וכחוקר עדויות, פיתח טכניקות לראיונות המסייעות לעדים לשאת את עדותם ולהתמודד עם הטראומה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בצ'רנוביץ שבבוקובינה, רומניה (כיום באוקראינה), במשפחה יהודית ציונית. קיבל חינוך אורתודוקסי. אביו, משה לאוב, עסק במסחר. ביוני 1940 נשלחו דורי והוריו למחנה "קריירה דה פייטרה" (Carieră de piatră - "המחצבה") שבטרנסניסטריה. בזכות תושייתה של קלרה, אמו, הצליחו דורי והוריו להתחבא כאשר הגרמנים חיסלו את המחנה ושלחו את תושביו למוות. אחר כך נשלחו לגטו יהודי גדול בעיירה אובודיבקה. לקראת סוף המלחמה נדדו ממחנה למחנה, ובשלב זה נותק הקשר בין דורי ואמו לבין אביו, שלא שרד את המלחמה.[1]

באפריל 1944 חזרו דורי ואמו לעיר מולדתו ואל הבית שבו חיו הוריה של האם ששרדו את המלחמה. ב-1950 עלה לישראל עם אמו. אחרי שנה וחצי במחנה עולים ובמעברת טירה, עברו לגור בחיפה. ב-1955 התחיל ללמוד רפואה בבית הספר לרפואה הדסה של האוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים את לימודיו ב-1962. התגייס לצה"ל ושירת כקצין רפואה בגדוד 51 של חטיבת גולני. ב-1965 השתחרר ועבד שנה בבית החולים הפסיכיאטרי בעכו.

ב-1966 נסע לארצות הברית להשתלם בפסיכיאטריה ובפסיכואנליזה, במהלכה לימד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד והתמחה במשך שנתיים ב- Austen Riggs Center. בשנת 1969 התקבל לסגל הפקולטה הפסיכיאטרית באוניברסיטת ייל, במכון הפסיכואנליטי (Western New England Institute for Psychoanalysis), ומשנת 2004 שימש פרופסור קליני בפקולטה.

מחקריו על עדוּת וטראומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1973 חזר לישראל כדי להשתתף במלחמת יום כיפור וטיפל בנפגעי הלם קרב בחזית הצפונית. לאוב הבחין שרבים מנפגעי הלם הקרב היו ניצולים או בני הדור השני לשואה. במהלך המלחמה החל לגבש את תפיסתו ביחס לטראומה ולגלגוליה, בזמן, במרחב, במאורעות שונים ובין דורות.

ב-1979 הקים יחד עם הדוקומנטריסטית ומפיקת הטלוויזיה לוראל ולוק (Laurel Vlock) את ארכיון עדויות הווידאו הראשון של ניצולי השואה, הארכיון על שם פורטנוף באוניברסיטת ייל, שאסף יותר מ-4000 עדויות ביותר מ-30 קהילות ברחבי אמריקה, אירופה וישראל.[2] הארכיון אפשר לחקור את המשמעות החברתית, התרבותית וההיסטורית של עדויות אודיוויזואליות אישיות לשואה ולאירועים היסטוריים-טראומטיים אחרים. בעקבותיו קמו ארכיוני עדות נוספים לשואה ולאסונות הומניטריים נוספים, ביניהם פרויקט איסוף עדויות השואה של ספילברג, Shoah foundation, וארכיונים שתיעדו את מעשי הטבח ברואנדה ובבוסניה.

בשנת 1992 כתב ופרסם לאוב עם חוקרת הספרות שושנה פלמן את ספרם עדוּת - משבר העדות בספרות בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. בספר ניסח לאוב את תפקידו של שומע העדות על סמך ניסיונו כמראיין של מאות עדים. לשיטתו, נשיאת העדות היא תהליך שברירי שבו השומע מעודד את העד אבל נזהר מלדחוק בו להעלות זיכרונות שימוטטו את נפשו. לתפיסתו של לאוב העדות מאפשרת לארגן את החוויות הקשות שפגעו בנפש לכדי מילים וזיכרונות, לעבד את הכאב ולהתמודד עם האימה מתוך שיתוף וקריאה לצדק היסטורי.

עשרים שנה אחרי שהחל ללקט עדויות, ועשר שנים אחרי שניסח את תפקידו של השומע, לקח דורי לאוב את שיח העדות צעד אחד קדימה כאשר החל לראיין ניצולי שואה שאושפזו במוסדות לחולי נפש בישראל. עבורו סיפוריהם השבורים של פגועי הנפש היו העדות המובהקת ביותר לטראומה.

לאוב עבד לאורך השנים עם חולים פסיכיאטריים ונפגעי טראומה במחלקות פסיכיאטריות ובקליניקה פרטית. כתב עשרות רבות של מאמרים ופרקים בספרים העוסקים בהיבטים של טראומה ועדוּת ושואה.[3]

דורי לאוב היה נשוי בשנית ליוהאנה בודנסטאב (Johana Bodenstab, 2015-1961), שהייתה אף היא חוקרת עדויות שואה, ואב לשניים. התגורר בוודבריג', קונטיקט, ארצות הברית, ושם נפטר.

עיטורים ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1962 - Sigmund Freud Prize for MD Thesis for best psychiatric dissertation
  • 1975 - Member of the American Psychiatric Association.
  • 1978 - Member of the American Association of Directors of Residency Training
  • 1983 - Member of the International Psychoanalytic Association
  • 1983 - Member of the American Psychoanalytic Association
  • 1985 - Fellow, American Psychiatric Association
  • 1988 - Member of the Society for Traumatic Stress Studies
  • 1990 - Member of the American Medical Association
  • 1991 - Special Citation by Governor Lowell Weicker, for work done for the Video archive for Holocaust Testimonies at Yale
  • 2003 - Distinguished Fellow, American Psychiatric Association
  • 2004 - The Elise M. Hayman Award For The Study Of The Holocaust And Genocide

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Holocaust Survivors – Adaptation to Trauma", Patterns of Prejudice, 13, 1979"
  • Truth and Testimony – The Process and the Struggle", American Imago, 48(1), 75-91, 1991"
  • The Empty Circle: Children of Survivors and the Limits of Reconstruction", Journal of The American Psychoanalytic Association 46(2), 507-529, 1998"
  • Introduction to English-Langauge edition of S. Graessner, N. Gurris & C. Pross (Eds.), "At the Side of Torture Survivors: Treating a Terrible Assault on Human Dignity", Baltimore: The John Hopkins University Press, 2001.
  • Testimonies in the Treatment of Genocidal Trauma", Journal of Applied Psychoanalytic Studies, 4(1), 63-87, 2002"
  • September 11, 2001: An Event Without A Voice", In J. Greenberg (Ed.), Trauma at Home, Lincoln and London: University of Nebraska Press, 204-215, 2003"
  • Traumatic Shutdown of Narrative and Symbolization: A Death Instinct Derivative?", Contemporary Psychoanalysis, 41, 307-326, 2005"
  • The Rwanda Genocide: A kaleidoscope of discourses heard from a psychoanalytic perspective", Psyche: Zeitschrift für Psychoanalyse und ihre Anwendungen, 59, 106-124, 2005.
  • From Speechlessness to Narrative: The Cases of Holocaust Historians and of Psychiatrically Hospitalized Survivors", Literature and Medicine, 24 (2), 253-265, 2005.
  • Re-establishing the internal ‘Thou’ in testimony of trauma", Psychoanalysis, Culture & Society, 18, 184-198, 2013"
  • Listening to My Mother’s Testimony", Contemporary Psychoanalysis, 51, 195-215, 2015"

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Shoshana Felman & Dori Laub, "Testimony – Crises of Witnessing in Literature, Psychoanalysis and History", Routledge, 1992.

תורגם לעברית: עדות: משבר העדות בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה, תל אביב, הוצאת רסלינג, 2008. תורגם גם לסינית (1997), ולפולנית (2007).

  • Dori Laub and Andreas Hamburger (editors), "Psychoanalysis and Holocaust Testimony, Unwanted Memories of Social Trauma", Routledge, 2017

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר נעמה שי"ק, יעל ויינשטוק ומרב ז'נו, ראיון עם פרופ' דורי לאוב, פסיכואנליטיקאי, יד ושם, ‏נלקח ב-24 בינואר 2018
  2. ^ Geoffrey Hartman, What The Dead Have to Say to Us, tabletmag.com, ‏4 בפברואר 2013
  3. ^ Dori Laub M.D, אתר אוניברסיטת ייל, ‏נלקח ב-24 בינואר 2018