דז'יגאן ושומאכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דז'יגאן ושומאכר בסרט היידי "אונדזערע קינדער", פולין, 1948

דז'יגאן ושומאכריידיש: דזשיגאַן און שומאַכער) היה צמד קומי נודע בתיאטרון היידיש של המאה ה-20. הצמד החל את פעילותו בפולין ב-1927 והתפרק ב-1960 בישראל.

תולדות הצמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמד, שכלל את השחקנים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר, הוקם בלודז' שבפולין בשנת 1927. בשנת 1931 עברו עם להקתם לוורשה והופיעו באולם "נובושצ'י" עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. הצמד הופיע על בימות אירופה ואף צילם מספר סרטים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

עם כיבוש פולין על ידי הנאצים ברחו השניים עם להקתם לביאליסטוק שבמזרח פולין, שהייתה אז חלק מברית המועצות. שם התבססה הלהקה כתיאטרון ממלכתי יהודי והופיעה במקומות שונים בברית המועצות. עם פלישת הנאצים לברית המועצות בקיץ 1941 נאלץ הצמד לברוח מזרחה, ולבסוף הגיע לטשקנט. כיוון שהקהל היהודי שם היה קטן מאוד נאלצו השניים להופיע ברוסית בפני קהל לא-יהודי.

ב-1942 הצטרפו לצבא אנדרס מתוך שאיפה להגיע עמו לארץ ישראל, אך נחשדו כעריקים מהצבא האדום ונכלאו במחנה עבודה, ממנו שוחררו לאחר תום המלחמה, בשנת 1946. לאחר מכן הם חזרו להופיע במוסקבה וב-1948 הורשו לצאת מברית המועצות ושבו לפולין. מוורשה יצאו להופעות במחנות העקורים ברחבי אירופה.

השניים השתתפו בשנת 1948 בסרט "אונדזערע קינדער" (יידיש: "הילדים שלנו"), בבימויו של נתן גרוס, שהיה הסרט היידי האחרון שהופק על אדמת פולין לאחר מלחמת העולם השנייה.

בעקבות מערכה ציבורית שניהלה מדינת ישראל הצעירה להשלטת העברית כשפת המדינה, התקבלה באוגוסט 1949 החלטה כי הופעות של להקות מקומיות ביידיש אסורות, אם כי מותרות הופעות ביידיש של להקות מחוץ לארץ.

בתחילת 1950 עלו השניים לישראל, ניצלו פרצה זו בחוק בהיותם תושבי חוץ, והופיעו בהצלחה רבה לאחר הגעתם. מהר מאוד נסגרה הפרצה, והמועצה לביקורת סרטים ומחזות קבעה שאמנים אורחים יכולים להופיע בישראל שישה שבועות בלבד. עקב כך יצאו השניים באפריל 1953 לסיבוב הופעות בצפון ובדרום אמריקה, שבה חיכה קהל רב של דוברי יידיש לראותם.[1] הם שבו לישראל בתחילת שנת 1955, לאחר שהגיעו לפשרה עם הרשויות שאיפשרה את המשך ההופעות. התנאי לכך היה שישלבו קטעים בעברית שאורכם יהיה שליש ממשך כל הופעה. קטעים אלה היו בעיקר שירים בעברית מפי זמרות ישראליות, ששולבו כקטעי מעבר.[2]

במהלך שנות החמישים העלה הצמד כעשרה מופעים בישראל ובקהילות יהודיות בחו"ל. רוב ההופעות היו בעלות אופי קומי-סאטירי, הבולטות שבהן היו: "צחוק ולא יעבור" (1950), "קבצנים עליזים" (1952) ו"אלף צחוק וצחוק" (1956). חלק מן המערכונים נכתבו על ידי כותבים ישראלים, בהם גם אפרים קישון. קישון תרגם ועיבד מאוחר יותר את חלקם והעביר אותם לידי "הגשש החיוור".

בתחילת 1960, בעקבות סכסוך ביניהם, הפסיקו דז'יגאן ושומאכר את הופעותיהם המשותפות, הצמד התפרק והם אף ניתקו כל קשר ביניהם.[3] בעקבות כך החל כל אחד מהם בפעילות אמנותית נפרדת – שומאכר העלה במסגרת קבוצת תיאטרון את המחזה "קידוש השם", ודז'יגאן המשיך בהופעות לבדו.

ישראל שומאכר נפטר ב-1961, ושמעון דז'יגאן הופיע עד מותו באפריל 1980.

סרטי הצמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשת הצמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003 הפיק הערוץ הראשון סדרה תיעודית בת 11 פרקים בשם "במדינת היהודים – תולדות ההומור והבידור הישראלי". פרק אחד הוקדש לצמד דז'יגאן ושומאכר, ובוים בידי אבידע ליבני.

התיאטרון היידי "יידישפיל" העלה מחזה בשם "דז'יגאן ושומאכר לנצח" ("די אייביקע דזשיגאן און שומאכער") המגולל את סיפורם של שניים ומפגיש אותם בשמיים לאחר מותם. ההצגה נכתבה על ידי קובי לוריא, בוימה בידי שמואל עצמון ובתפקידים הראשיים הופיעו יעקב בודו וגדי יגיל.

יהושע סובול כתב את המחזה "שניידר ושוסטר" המספר את תולדות חייהם והופעותיהם המשותפות. המחזה הועלה במסגרת תיאטרון הפרינג'.

בשנת 2013 העלה תיאטרון "יידישפיל" מחזה חדש בשם "דז'יגאן ושומאכר - שוב ביחד" ("דזשיגאַן און שומאַכער קנאַקן שוין ווידער") שנכתב כקומדיה מוזיקלית על ידי ב. מיכאל ואפרים סידון. גם הצגה זו בוימה בידי שמואל עצמון, ובה משתתף יעקב בודו בתפקיד ראשי, ולצדו דובל'ה גליקמן.

בעיר תל אביב נקרא רחוב "השחקנים" על שם הצמד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דיאגו רוטמן, "זהירות, חומר נפץ", דווקא 3, עמ' 50.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דז'יגן ושומכר יקימו תיאטרון, דבר, 21 בפברואר 1955
  2. ^ דיאגו רוטמן, "זהירות, חומר נפץ", דווקא 3, עמ' 50.
  3. ^ דז'יגאן ושומאכר - פרידה?, דבר, 27 בינואר 1960