דזו
 דזו
| ||
|---|---|---|
נקבה ועגל של דזו
| ||
| מצב שימור | ||
| ||
| מיון מדעי | ||
| ממלכה: | בעלי חיים | |
| מערכה: | מיתרניים | |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים | |
| מחלקה: | יונקים | |
| סדרה: | מכפילי פרסה | |
| משפחה: | פריים | |
| תת־משפחה: | פרים | |
| שבט: | בקר | |
| סוג: | פר | |
| מין: | יאק הבית + בקר הבית | |
| שם מדעי | ||
 Bos grunniens × Bos primigenius taurus
| ||
| ||
דזו (בטיבטית: མཛོ་; קרוי גם זו, זהו ודזהו), הוא פר מבוית גדול שנוצר מהכלאה בין יאק הבית ובקר הבית, ונעשה בו שימוש בעיקר על ידי ילידים ונוודים במרכז אסיה. הכינוי דזו מתייחס לזכר שנוצר מההכלאה, בעוד שנקבה מכונה דזומו או זהום. בשפה המונגולית, הדזו נקרא האינאג' (хайнаг). באנגלית יש המכנים אותו יאקאו המהווה הלחם של המילים "יאק" ו"קאו" (פרה), אם כי השם נמצא בשימוש לעיתים רחוקות.
התרחשות ומאפיינים גנטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדרך כלל, רבייה בין יאק לבקר באופן טבעי נדירה יחסית, שכן ההתנהגות שלהם שונה במקצת; הדבר אמור במיוחד במקומות שבהם יש עדרים גדולים הן של בקר והן של יאק, כך שכל אחד יעדיף להתרבות עם מינו. אצל נוודים שמחזיקים מספר מצומצם של ראשי בקר ויאק, תופעת הכלאיים תהיה נפוצה יותר שכן החיות רגילות יותר אחת לשנייה. בעוד שנקבת הדזו פורייה, הזכרים והצאצאים הם עקרים. צאצאי הכלאיים הם גדולים וחזקים יותר מהיאקים ומהבקר בתופעה הידועה כאון כלאיים, והם יעילים יותר מבחינת יצור חלב או בשר. אף על פי שבדזואים נעשה שימוש במשך מאות שנים, במקומות מסוימים הם נדחים מבחינה דתית על ידי השבטים - שכן הגזע שלהם אינו טהור. צאצאי הדזו עשויים לעיתים קרובות להפגין דמיון חיצוני וגנטי לאחד ההורים. במונגוליה, יש כינויים מיוחדים לצאצאי דזו שהתרבו עם יאק טהור או בקר טהור.
הדזואים חיים בעיקר במונגוליה, נפאל וטיבט, שכן במקומות אלו קיימת אוכלוסיית היאקים המבויתים הגדולה בעולם. עקב כך שהם מצויים באזורים קרים, לפרווה העבה והצמרירית שלהם יש תפקיד חשוב בהגנה על הדזו מפני קפיאה, והטמפרטורות באזור צונחות לעיתים קרובות מתחת לאפס. הם ניזונים בעיקר מעשב וצמחייה טרשית דלילה המצויה בערבה האירואסייתית וברמה הטיבטית, ועשויים להיות מאוימים על ידי זאבים טיבטים או נמרי־שלג.
תיאור חיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעיקרון, הדזו מקבל את המבנה והאנטומיה של היאק, בעוד שדברים מסוימים כמו הפרווה או הראש דומים יותר לבקר. מבנה הגוף שלו רחב וארוך, יש לו דבשת קטנה על הכתף, והראש מוארך וצר בדרך כלל בדומה לבקר. אף על פי שהרגליים קצרות בהשוואה לגוף, הן ארוכות יותר משל היאקים הרגילים. הפרווה עבה מאוד, מדובללת וצמרירית, אך לרוב היא פחות שעירה מפרוות היאק. צבע הפרווה הוא שחור מבריק, שחור אפרפר או אפור, כשבדרך כלל יש כתמים לבנים גדולים על המצח, הגב, החרטום, השפתיים או הרגליים. חוטם ורוד מצביע בדרך כלל על כך שמדובר בבן כלאיים. ההבדל העיקרי בין הדזו ליאק הוא צורת החרטום שארוכה יותר אצל הדזו, וצורת החוטם שדומה לבקר ולא ליאק. הקרניים של הדזו זקופות, עבות וצומחות לכיוון מעלה עם עיקום כלפי קדימה או אחורה, בניגוד לקרני היאק שצומחות לצדדים ומסתיימות בספירלה ייחודית. הדזו גדול, חזק ומוצק יותר מהוריו, ומשקלו כבד יותר בסביבות 30-25%; עם זאת, הדבר אמור בעיקר לגבי יאקים מבויתים, אך יאקים פראיים גדולים וכבדים ממנו. הזנב של הדזו ארוך ושעיר בדומה ליאק, והחצאית שבחלק התחתון של הגוף קטנה יותר ולעיתים קרובות נעדרת. גובה הכתפיים של זכר בוגר 126 ס"מ, אורך הראש והגוף 162 ס"מ, ומשקל הגוף כ-470 ק"ג.
שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדזו משמש את האדם למגוון דברים בדומה ליאק: בשר, חלב, גזיזת צמר והכנת בגדים מהפרווה העבה. בנוסף הוא משמש לחרישה. לדזו יש מזג נוח ורגוע יותר מהיאק או הבקר, עד כדי כך שגם אדם זר יכול לקחת מהאחו בנקל קבוצת דזואים מבלי שהללו יפגינו התנגדות ועקב כך הם זקוקים לשמירה הדוקה יותר. ניתן להשתמש בו כבהמת משא לנשיאת חבילות כבדות בבתי גידול הרריים וקשים לגישה או בשדות שלג. נקבת הדזו מייצרת חלב בסביבות 40-30% יותר מנקבת היאק, והחלב עשיר בשומן. עם זאת, ניסיונות ליצירת דזו שיפיק כמות חלב זהה לפרה ובו זמנית יהיה בעל אנטומיה של יאק המותאמת למזג אוויר קשה וגם ראוי לנשיאת משאות - טרם הצליחו. תוחלת החיים של הדזו ארוכה יותר משל היאקים.
