דיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק
ANZAC Mounted Division
ANZAC Mounted Division tac sign.jpg
פרטים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה
ניו זילנדניו זילנד ניו זילנד
שיוך הצבא הבריטיהצבא הבריטי הצבא הבריטי
סוג דיוויזיה
רגלים רכובים
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות מרץ 1916 – יוני 1919 (כ־3 שנים ו־13 שבועות)
מקים היחידה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הנרי שובל
מלחמות מלחמת העולם הראשונה
המערכה על סיני וארץ ישראל
פיקוד
יחידת אם קורפוס אנזא"ק הראשון
חיל המשלוח המצרי
דרגת המפקד מייג'ור גנרל (צבא בריטניה) מייג'ור גנרל
מפקדים הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הנרי שובל
ניו זילנדניו זילנד אדוארד צ'ייטור
אוסטרליהאוסטרליה גרנוויל ריירי
קבוצת רוכבים מדיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק למרגלות מגדל דוד לאחר כיבוש ירושלים (ינואר 1918)
יחידה של דיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק משקים את הסוסים למרגלות הר ציון
חיילי הבריגדה הניו זילנדית חוצים את הירדן על גבי גשר פונטונים במהלך קרב עבר הירדן השני

דיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"קאנגלית: ANZAC Mounted Division) הייתה יחידה צבאית שנבנתה במהלך מלחמת העולם הראשונה והורכבה בעיקר ממתנדבים מאוסטרליה וניו זילנד והתבססה בעיקר על רגלים רכובים. עיקר פעילות הדיוויזיה הייתה במערכה על סיני וארץ ישראל במהלכה השתתפה בקרבות מרכזיים בין 1916 ל-1918. פורקה ב-1919.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פנתה בריטניה לדומיניונים שהיו תחת חסותה בבקשת סיוע בלוחמים, ציוד ונשק. המדינות אליהן נעשתה הפנייה כללו, בין בשאר, את הודו, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. ככלל ההיענות הייתה גבוהה כשעיקר המתגייסים היו מהודו (כ-1,000,000 חיילים) ואחריה אוסטרליה (כ-420,000 חיילים) וניו זילנד (כ-100,000 חיילים).

החיילים האוסטרלים והניו זילנדים שהתגייסו הוצבו במספר דיוויזיות ייעודיות שכונו אנזא"ק (ANZAC - Australian and New Zealand Army Corps). עיקר כוח זה לחם במערכת גליפולי ובחזית המערבית אולם יחידות רכובות שלו לחמו גם במערכה על סיני וארץ ישראל. בין יחידות אנזא"ק שלחמו בחזית ארץ ישראל הייתה גם דיוויזיית הרגלים הרכובים.

רגלים רכובים היו חיילים הלוחמים כרגלים אולם מתנייעים ליעדם על גבי סוסים. סוג זה של חיילים, שהיה נפוץ לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, החל להצטמצם לאחר המלחמה כשהצבא החל לנייד חיילי רגלים על גבי כלי רכב משוריינים.

ההיסטוריה של הדיוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוויזיית הרגלים הרכובים של אנזא"ק הוקמה במרץ 1916, כחלק מקורפוס אנזא"ק הראשון, על ידי מייג'ור גנרל הנרי שובל וכללה שלוש בריגדות של הפרשים האוסטרלים הקלים ובריגדה של רגלים רכובים מניו זילנד. ב-1915, טרום הקמת הדיוויזיה, השתתפו רבים מחייליה במערכת גליפולי ופונו בדצמבר אותה שנה למצרים שם צורפו לחיל המשלוח המצרי.

קרבות סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המערכה על תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה

מייד לאחר הקמתה במצרים הועברה הדיוויזיה לתעלת סואץ שם החליפה את הדיוויזיה האוסטרלית הראשונה (אנ') שעברה לחזית המערבית. בשלהי אפריל 1916, בעקבות התבוסה הבריטית בקרב תעלת סואץ השני, עברה הבריגדה הניו זילנדית את התעלה כדי לתגבר את אחיזת הבריטית בגדה המזרחית.

ביולי אותה שנה איתרה טיסת סיור בריטית כוחות טורקים בצפון סיני והדיוויזיה כולה חצתה את התעלה והתקדמה מזרחה. ב-3 באוגוסט פרץ קרב בקרבת נווה המדבר רומני בין הבריטים לטורקים שהסתיים ב-5 באוגוסט בניצחון בריטי ובנסיגת הטורקים. פרשי הדיוויזיה רדפו אחרי הטורקים הנסוגים עד ביר אל-עבד אך נהדפו על ידי כוח טורקי חזק.

בנובמבר 1916 התקדמה הדיוויזיה מזרחה וכבשה ב-21 בדצמבר את אל עריש לאחר שהטורקים נסוגו ממנה. ב-23 בדצמבר תקפה הדיוויזיה, בסיוע של קורפוס הגמלים הקיסרי, את מגדבה וכבשה אותה. הדיוויזיה המתוגברת המשיכה לנוע מזרחה וב-9 בינואר 1917 כבשה את רפיח.

קרבות עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוויזיה השתתפה בקרב עזה הראשון, שהתחולל בין 26 במרץ ל-27 במרץ 1917, והיחידות הרכובות הצליחו להתקדם מרחק ניכר ממזרח לעזה ותקפו את העמדות הטורקיות מצפון מזרח לעיר. קריאה שגויה של מפת הקרב וחוסר הבנה של הישגי הדיוויזיה גרמו לפיקוד הבריטי לקרוא לנסיגה כללית של הכוחות.

לאחר הקרב הראשון שונה הרכב הדיוויזיה והיא כללה 2 בריגדות רכובות אוסטרליות, בריגדת רגלים רכובים ניו זילנדית ובריגדת "יומנרי" בריטית.

הדיוויזיה השתתפה גם בקרב עזה השני, שהתחולל בין 17 באפריל ל-19 באפריל 1917. הדיוויזיה פעלה, יחד עם דיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית (אנ'), ממזרח לעזה. החלטת הפיקוד הבריטי הייתה לתקוף את עזה חזיתית על ידי דיוויזיות הרגלים כשהדיוויזיות הרכובות ממזרח לעזה התקדמו מעט מאוד. בקרב זה נפגעו כ-105 מחיילי הדיוויזיה.

קרב באר שבע וצפון הנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 באוקטובר 1917 השתתפו שלוש מהבריגדות של הדיוויזיה בקרב באר שבע. שתי בריגדות (בריגדת הפרשים הקלים הראשונה ובריגדת הרגלים הרכובים הניו זילנדית) תקפו את תל שבע שממזרח לבאר שבע והבריגדה השלישית (בריגדת הפרשים הקלים השנייה) חסמה את הדרך מחברון כדי למנוע הגעת תגבורות טורקיות. לאחר כיבוש התל התקדמה בריגדת הפרשים הקלים הראשונה אל תוך העיר וסייעה בכיבושה.

מייד לאחר כיבוש באר שבע התקדמה הדיוויזיה צפונה והשתתפה בקרבות תל חווילפה (כ-16 ק"מ מצפון לבאר שבע). מאחר שהטורקים שלטו במקורות המים למרגלות התל נאלץ הפיקוד הבריטי לקבוע לכל בריגדה סבב לחימה קצר על התל ואחריו חזרה דרומה למעיינות בבאר שבע ובנחל הבשור. רוטינה זו נמשכה עד ה-6 בנובמבר אז רוכזו רוב הדיוויזיות הבריטיות מול ביצורי הטורקים בתל חווילפה, תל א-שריעה ותל הוריירה ובקרב שנמשך יומיים פרצו את קווי ההגנה הטורקים ואילצו את הטורקים לסגת. הפיקוד הטורקי שחשש מכיתור עזה הורה על נסיגה מעזה שבוצעה תחת מתקפה של כוחות בריטים מדרום.

מרדף פלשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מרדף פלשת

ב-7 בנובמבר החלו הבריגדות של הדיוויזיה לנוע צפונה כשעד ה-9 בנובמבר כבשו את אל-מג'דל, בית דראס ואיסדוד. ב-10 בנובמבר התייצבו על גדתו הדרומית של ואדי סוכרייר כשעל גדתו הצפונית של הנחל התבצרו כוחות טורקים חזקים. במהלך היומיים הקרובים תוגברו הכוחות הבריטים לאורך הנחל וב-12 בנובמבר חצתה הדיוויזיה את הנחל והתקדמה צפונה לכוון יבנה.

לאחר כיבוש יבנה התפצלה הדיוויזיה כשהבריגדה הניו זילנדית נעה לאורך החוף לכוון יפו בעוד ששאר הכוחות נעו ממזרח לה. ב-14 בנובמבר הובילה הבריגדה הניו זילנדית את הניצחון בקרב עיון קרא ממערב לנס ציונה. במקביל כבשה בריגדת הפרשים הקלים הראשונה את רמלה ולוד ובריגדת ה"יומנרי" כבשה את אזור תל גזר. הבריגדה הניו זילנדית כבשה את יפו ב-16 בנובמבר ושאר הבריגדות התקדמו לגדה הדרומית של נחל הירקון.

צליחת הירקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קרב צליחת מעברות הירקון

הטורקים הצליחו לבסס אחיזה חזקה בגדה הצפונית של הירקון שנתמכה על ידי סוללות ארטילריה שסיכנו את העורף הלוגיסטי הבריטי. בהתאם לכך החליט הפיקוד הבריטי להשתלט גם על הגדה הצפונית של הירקון ולהסיג משם את הטורקים. הניסיון הראשו יצא לפועל ב-2 בנובמבר 1917 כשבריגדת הרגלים הרכובים הניו זילנדית חצתה את שפך הירקון והשתלטה על המוצבים הבריטים שמצפון לשפך. בעקבותיה עברו את הירדן חיילח בריגדת הרגלים ה-161 של הדיוויזיה ה-54. למחרת יזמו הטורקים מתקפת נגד והצליחו לכבוש מחדש את עמדותיהם.

כיבוש הגדה הצפונית התממש רק ב-20 בדצמבר על ידי יחידות אחרות ולאחר שהדיוויזיה עברה לגזרה המזרחית.

כיבוש יריחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש ירושלים וכיבוש שתי גדותיו של הירקון איפשר לבריטים לייצב את קו שתי העוג'ות שנמתח בין חוף הים התיכון לירושלים. הבריטים, שחששו ממתקפה מכוון מזרח החליטו להאריך את קו העוג'ות מזרחה עד לנהר הירדן.

בהתאם לכך הורה הפיקוד הבריטי, בפברואר 1918, להעביר את הדיוויזיה, בפיקודו של אדוארד צ'ייטור, לבקעת הירדן על מנת להרחיב את השליטה ממזרח לירושלים. הדיוויזיה יצאה מזרחה ב-14 בפברואר וכבשה את הר מונטר ב-19 בפברואר. ההתקדמות מזרחה הואטה בגלל התנגדות טורקית חזקה והדיוויזיה נעזרה בסיוע של חיילי הרגלים של הדיוויזיה ה-60. בשלהי ה-19 לחודש נכבש מתחם נבי מוסא וכוחות הדיוויזיה המשיכו למערכה לכיבוש יריחו אותה השלימו ב-21 בפברואר כשהגיעו לגדת נהר הירדן באזור גשר גורניה.

לאחר כיבוש יריחו וייצוב קו שתי העוג'ות חזרה הדיוויזיה לאזור ראשון לציון.

קרבות עבר הירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי מרץ חזרה הדיוויזיה לבקעת הירדן והחל מ-21 במרץ 1918 השתתפה בקרב עבר הירדן הראשון כשהיא מתוגברת על ידי קורפוס הגמלים הקיסרי. מטרת קרב זה הייתה להשתלט על עמאן ותחנת הרכבת החיג'אזית שהוקמה בעיר וזאת כדי למנוע מתגבורות לעבור בין דרום ירדן לצפונה ולסוריה. הקרב נמשך עד 2 באפריל ובמהלכו הגיעו כוחות הדיוויזיה עד כ-10 ק"מ מעמאן אולם התנגדות טורקית חזקה ומזג אוויר גשום הביאו להחלטה לקרוא לנסיגת הכוחות. בסיום הקרב נמנו כ-1,350 נפגעים בריטים.

ב-30 במרץ 1918 השתתפה הדיוויזיה בקרב עבר הירדן השני שמטרתו העיקרית הייתה השתלטות על שטחים ממזרח לירדן כדי להוות נקודת מוצא לכיבוש עמאן. הקרב נמשך עד 4 במאי ובמהלכו נתקלו הכוחות הבריטים בהתנגדות טורקית חזקה ונאלצו לסגת. תוכנית הקרב כלל חסימת צירים על ידי שבט בדואי שנטש את שדה הקרב וגרם להתחזקות ההתנגדות הטורקית.

ב-21 בספטמבר השתתפה הדיוויזיה בקרב עבר הירדן השלישי שהיווה חלק ממערכת מגידו[1]. בשלבים הראשונים של הקרב חסמה הדיוויזיה את המעברים העיקריים של הירדן בחלק הדרומי של בקעת הירדן וזאת כדי למנוע, מצד אחד, נסיגה של חיילים טורקים של הארמייה השמינית והארמייה השביעית מהרי השומרון ומצד שני למנוע הגעת תגבורות של הארמייה הרביעית, שישבה בעבר הירדן, מלהגיע לסייע ליחידות הטורקיות בצידו המערבי של הירדן. בהמשך הקרב חצו כוחות הדיוויזיה את הירדן וכבשו את עמאן וחסמו מעבר כוחות טורקים צפונה. הקרב נמשך עד ה-30 בספטמבר ובסיומו תפסה הדיוויזיה גזרה שאורכה כ-100 ק"מ מצפון ומדרום לעמאן ושבתה מעל 10,000 חיילים טורקים.

סיום המלחמה והמרד הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סיום המלחמה חזרה הדיוויזיה לאזור ראשון לציון להתארגנות שם היו מעורבים חייליה בטבח סרפנד אל-עמאר ובשלהי 1918 מונה גרנוויל ריירי למפקדה. בתחילת 1919 הועברה הדיוויזיה לרפיח שם החל פירוקה ומשלוח החיילים בחזרה לביתם. תהליך זה נעצר עקב המרד במצרים והחיילים הצטוו לפעול נגד המורדים. תהליך דיכוי המרד נמשך כחודש ואחריו נמשך תהליך פירוק הדיוויזיה שהסתיים ב-30 ביוני 1919.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Anzac Mounted Division General Staff War Diary". First World War Diaries AWM4, 1-60-13 Part 1. Canberra: Australian War Memorial. במרץ 1917. אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2011. נבדק ב-14 בנובמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  • Badsey, Stephen (2008). Doctrine and Reform in the British Cavalry 1880–1918. Birmingham Studies in First World War History. Birmingham: Ashgate Publishing. ISBN 0-7546-6467-8.
  • Bailey, Jonathan B A (2004). Field Artillery and Firepower. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press. ISBN 1-59114-029-3.
  • Bou, Jean (2010a). Light Horse: A History of Australia's Mounted Arm. Port Melbourne, Victoria: Cambridge University Press. ISBN 978-0-52119-708-3.
  • Bou, Jean (2010b). Australia's Palestine Campaign. Australian Army Campaign Series # 7. Canberra, Australian Capital Territory: Army History Unit. ISBN 978-0-9808100-0-4.
  • Dolev, Eran (2007). Allenby's Military Medicine, Life and Death World War I Palestine. Vol. 6. London: I.B.Tauris. ISBN 1-84511-290-3.
  • Falls, Cyril; G. MacMunn (1930). Military Operations Egypt & Palestine from the Outbreak of War with Germany to June 1917. History of the Great War Based on Official Documents. Vol. 1. London: HM Stationery Office. OCLC 610273484.
  • Falls, Cyril (1930). Military Operations Egypt & Palestine from June 1917 to the End of the War. History of the Great War Based on Official Documents. Vol. 2 Part I. A. F. Becke (maps). London: HM Stationery Office. OCLC 644354483.
  • Fewster, Kevin; Basarin, Vecihi; Basarin, Hatice Hurmuz (2003). Gallipoli: The Turkish Story. Crows Nest, New South Wales: Allen and Unwin. ISBN 1-74114-045-5.
  • Gullett, Henry Somer (1923). The Australian Imperial Force in Sinai and Palestine, 1914–1918. Official History of Australia in the War of 1914–1918. Vol. 8. Sydney, New South Wales: Angus and Robertson. OCLC 59863829.
  • Perrett, Bryan (1999). Megiddo 1918: The Last Great Cavalry Victory. Oxford: Osprey Publishing. ISBN 978-1-85532-827-3.
  • Perry, F.W. (1992). Order of Battle of Divisions Part 5A. The Divisions of Australia, Canada and New Zealand and Those in East Africa. Newport: Ray Westlake Military Books. ISBN 1-871167-25-6.
  • Powles, C. Guy; A. Wilkie (1922). The New Zealanders in Sinai and Palestine. Official History New Zealand's Effort in the Great War. Vol. 3. Auckland: Whitcombe & Tombs. OCLC 2959465.
  • Preston, Richard (1921). The Desert Mounted Corps: An Account of the Cavalry Operations in Palestine and Syria, 1917–1918. Boston: Houghton Mifflin Company. ISBN 978-1-84734-755-8.
  • Wilson, Graham (2012). Bully Beef and Balderdash, Australian Army History Collection. Big Sky Publishing Series. Newport, New South Wales: Big Sky Publishing. ISBN 1-921941-56-1.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בין שאר הכוחות שפעלו בקרב זה היו גם שניים מהגדודים העבריים