דיור שיתופי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Here we Art, בית אמנות שיתופי בשכונת הדר, חיפה

דיור שיתופי או דיור משתףאנגלית: Co-living או common living) הוא מודל של מגורים קהילתיים בעיר בו הדיירים חולקים חללים משותפים וסט של אינטרסים, ערכים ולעיתים מטרות משותפות.[1] קיימים מודלים רבים של דיור שיתופי אשר נבדלים זה מזה ברמת השיתוף הפיזי, הכלכלי, משך המגורים ומידת המעורבות החברתית בין הדיירים ובינם לבין סביבתם. כל קהילה המתגוררת בדיור שיתופי מייצרת תמהיל ייחודי בין הפרטי למשותף בניהול המרחבי, תוך טשטוש ההבחנה ביניהם.[2]

ניתן להתחקות אחר מקורותיו של הדיור השיתופי החל מן המאה ה-19, אך צורתו המודרנית תפסה תאוצה במאה ה-21 בשל שילוב גורמים הכוללים תהליך עיור מואץ, היעדר אפשרויות לדיור בר-השגה, צורך ורצון בקהילתיות ועניין גובר באורחות חיים שאינם תלויים בחוזים כלכליים ארוכי-טווח.

מגמה מרכזית שמובילה לעליה בביקוש לחיי קהילה היא מגפת הבדידות שזוהתה על ידי חוקרים במדינות שונות בעולם.[3] מחקרים הראו כי "בדידות היא קטלנית בדיוק כמו עישון של 15 סיגריות ליום" ו"אנשים בודדים נוטים למות בטרם עת ב-50% יותר מאלה המקיימים יחסים חברתיים בריאים".[4][5]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המודלים המודרניים של דיור שיתופי שואבים השראה ממקורות היסטוריים. תומאס מור, הוגה דעות אנגלי שחי במאה ה-16 תיאר בספרו "אוטופיה" חברה מושלמת אשר אין בה קניין פרטי ותושביה חיים ועובדים יחדיו, ואף חולקים את ארוחותיהם בחדרי אוכל גדולים שיתופיים.[6] במאה ה-19, המשיך את קו מחשבה זה שארל פורייה, הוגה מזרם הסוציאליזם האוטופי, שהגה את רעיון ה"פאלאנסטר" (Phalanstère) - בתי מגורים ענקיים שאמורים היו לספק למשפחות החברות בהם את כל צורכיהן ובכלל זה מגורים, מזון, חינוך ותרבות, תוך חיסכון בעלויות התפעול הנובע משימוש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר, שלהון המשותף תהיה גישה טובה יותר אליהן מאשר להון הפרטי.

גאורג זימל, סוציולוגי ופילוסוף גרמני, עסק בעיר המודרנית ובאופן בו היא משפיעה על תושביה. הוא טען שבניגוד לחיים בכפר או בעיר קטנה, אשר חונקים את מי שמחפש חופש, ייחודיות והגשמה עצמית, החיים בעיר הגדולה מאפשרים לאינדיבדואל חירות רבה. אך מצד שני, טוען זימל כי חיי העיר עשויים לייצר בקרב רבים אדישות ותחושת בדידות עמוקה.[7]

דיור שיתופי באירופה במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

השינויים הפוליטיים והחברתיים לאורך שתי מלחמות העולם הובילו לניסויים חברתיים בדיור באירופה, בתוך כך צורות שונות של דיור שיתופי.

אוסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בווינה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, אלפי בני אדם סבלו ממצוקת דיור חריפה. משפחות רבות נאלצו להסתפק בדירות קטנות, מחירי הדיור זינקו ואנשים רבים נותרו ללא קורת גג. בתגובה, אלפי פועלים שנדחקו לחיים בשולי העיר התאגדו לתנועת "עזרה-עצמית" (self-help) והקימו בכוחות עצמם מערך של דיור שיתופי בשולי העיר. הם בנו בעצמם מבנים למגורים הכוללים צרכים משותפים כמו גני ילדים, מכבסה, שטחים פתוחים, חנות שיתופית ועוד.[8] תנועה זו הניחה את היסודות הרעיוניים לרפורמת הדיור החברתי שהובילה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה בשנות ה-20, במסגרתה נבנו למעלה מ-60,000 דירות בלב העיר בצורת סופר-בלוקים של דיור ציבורי. דוגמה בולטת לבלוקים אלה הוא שיכון קרל-מרקס-הוף בווינה שנבנה בין השנים 1927–1930. השיכון כולל 1,300 יחידות דיור בנויות מסביב לחצר עם מגרשי משחק, מעונות יום, מכבסה, מרפאה, ספרייה, דואר וחנויות.[9]

גרמניה והולנד אימצו גם הן מדיניות זו של "אדריכלות עממית" וקידמו בשנים אלה בנייה להמונים תחת הכוונה ציבורית על־ידי מחקר, חקיקה, מימון וניהול, בהובלת אדריכלים מתקדמים, שהזדהו עם המשימה החברתית.[9]

דנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-60 גבר ברחבי צפון אירופה שיח שערער על מגבלות היכולת של התא המשפחתי לספק לאינדיבידואל מענה חברתי-קהילתי, והעלה את הצורך בצורות מגורים חדשות, אינטגרטיביות יותר. בשנות ה-70 גבר העניין בקרב איגודי דיור בדנמרק ומשרד השיכון הדני השיק תחרות לצורות מגורים אלטרנטיביות. תחרות זו באה בניגוד לתנופת הבניה של רבי-קומות שתפסה תאוצה במדינה ותוארה על ידי התומכים בצורות אלטרנטיביות כ"שממה של פרברים משפחתיים". ב-1978 זכה בתחרות הפרויקט Tinggården שהציע מתחמי מגורים של בתים מקובצים סביב חצר משותפת, בנוסף למבנה שיתופי ובו מטבח ופעילויות משותפות נוספות. הפרויקט השפיע רבות על תכנון מגורים שיתופיים בדנמרק אשר רווחים במדינה עד היום.[10]

הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולנד היא מהמדינות המובילות בעולם במודלים של דיור שיתופי. ב-1969 פרסמה ליז ואן-דן כתבה בעיתון הקוראת לאדריכלים לתכנן פרויקט מגורים שיכיל מטבח וחדר אוכל מרכזיים, מכבסה, גן ילדים ומרחבים משותפים נוספים, שיהיו מוקפים בדירות קטנות. אמנם אף אדריכל לא נענה למודעה, אך אנשים רבים ברחבי הולנד גילו עניין ופנו אליה. בתקופה זו החלו לעלות בהולנד שאלות לגבי מעמדה של המשפחה הגרעינית, ורעיונות שיתופיים כמו קומונות סיקרנו רבים. העניין הרב שגילו תושבים ואנשי מקצוע במודעה הוביל בסופו של דבר ליצירת שלוש קהילות שיתופיות ברחבי הולנד שהחלו לקום מסוף שנות ה-70. מי שהוציאו לפועל את הפרויקטים האלו ביקרו בגרמניה ודנמרק בפרויקטים דומים, שהיו בבעלות פרטית. המודל ההולנדי שאף להיות בעל אופי דמוקרטי יותר ופתוח גם לבעלי הכנסה נמוכה, ולכן הוא הוקם על ידי איגודי דיור ובתמיכת הרשויות המקומיות והשלטון המרכזי. בשנות ה-80 התפתחו פרויקטים אלה לשמש גם את הגיל השלישי. הרשויות המקומיות בהולנד לוקחות חלק במימון קהילות אלה, מתוך הבנה שצורת מגורים זו תורמת לבריאות ורווחת הדיירים, מה שבסופו של דבר מפחית עומס מהמערכות הציבוריות.[11]

היסטוריה של דיור שיתופי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לראות בקיבוצים את פרויקט הדיור השיתופי הגדול בישראל, שעד היום מהווה דוגמה עולמית לחיי קהילה קואופרטיביים. למעשה, תנועת העבודה קידמה במאה ה-20 מודלים דומים גם בעיר, ובמרכזם מעונות העובדים.

מעונות עובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה השלישית (1919–1923) הביאה לארץ את הרעיונות של חברה סוציאליסטית קואופרטיבית. המספר הגדול של עולים הוביל למצוקת דיור בתל אביב בשנות ה-20, ופועלים רבים חיו בתנאי מגורים ירודים וצפופים. למרות המאמצים הרבים שהושקעו בהתיישבות הסוציאליסטית החקלאית ולצידם שלילת חיי העיר הבורגניים, תנועת העבודה חיפשה פתרונות גם לשיכון הפועלים בעיר. כך החלו לקום ביוזמתה של ההסתדרות שכונות פועלים ומעונות עובדים בערים – בעיקר בתל אביב (כ-700 יחידות דיור) אך גם בחיפה (כ-500 יחידות דיור) וירושלים (90 יחידות דיור).[9]

מעונות העובדים נבנו כבתים משותפים בהשראת הסופר-בלוקים בווינה, ושולבו בהם חנויות ׳תנובה׳, גני ילדים, מטבחים קואופרטיביים, מכבסות וחדרי תרבות וקריאה. הם הוקמו סביב גינה פנימית רחבת-ידיים, שסימלה את חיי החברה המשותפים כמו גם את חשיבות עבודת הגן והקשר לאדמה. האדריכלית ניצה מצגר-סמוק כתבה על כך: "התיישבות העירונית של הפועל בלטה בקונטקסט העירוני בהתארגנות החברתית של השכונות על־פי רעיון הקואופרציה. רעיון הקואופרציה הובא ארצה עוד בתחילת שנות ה־20 על־ידי העולים מברית־המועצות, ובעקבות בנייה אינטנסיבית של שיכוני פועלים בווינה בשנות ה־20. שיתוף הפעולה לא הסתיים בבנייה; המטרה הייתה לספק לדיירי השכונות שירותים תרבותיים ומסחריים, ולהשאיר את השטחים המשותפים, כגון הגג וגינת החצר, לשימוש כל הדיירים. שיתוף הפעולה היה מלא גם בתכנון השכונה, והוא נעשה בתיאום של המרכז עם נציגי הדיירים והמתכננים."[9]

בית משותף רב בנייני[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה נוספת למתחם מגורים עירוני הכולל אלמנט דומיננטי של שיתוף הם פרויקטים שבמסגרתם הוקם ונרשם בית משותף מתוך כוונה עסקית־שיווקית לאגד את כלל הבניינים במתחם מסוים במסגרת חוזה. הרעיון הכלכלי היה ניצול היתרון לגודל כדי לספק לדיירי הפרויקט קניין בעלות סבירה, כמו גם שירותים יוצאי דופן בנוף הבתים המשותפים כגון בריכת שחיה, גינה מרכזית גדולה, חדרי כביסה וגגות פתוחים ומטופחים. ניהול ענייני הבית המשותף טופל על ידי וועד מאורגן.[2]

מודלים לדיור שיתופי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיבוץ עירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קיבוץ עירוני

החל מסוף שנות ה-70 החלו לקום בארץ באופן עצמאי קהילות שמאמינות כי ניתן ליישם את חיי השיתוף הקיבוציים גם במרחב העירוני. הקיבוץ העירוני הוא קהילה (הגדרה משפטית: אגודה שיתופית) המקיימת חיי שיתוף בתוך הסביבה העירונית.[12] הקיבוץ העירוני הראשון שהוקם בישראל הוא "קיבוץ ראשית" (מעורב דתיים וחילונים) בירושלים, אחריו הוקמו "תמוז" בבית שמש ו"מגוון" בשדרות. חברי הקיבוצים תמוז ומגוון מקיימים אורח חיים שיתופי ברמת הדיור, ההכנסות וכלל הנכסים.

פילוסופיה: מהות הרעיון היא כינונם של מתחמי מגורים המקיימים מערכת שיתופית משמעותית אשר מבקשת לנצל יתרונות הגלומים בהתארגנות קבוצתית, תוך הבחנתה של הקבוצה מסביבתה החיצונית. בקבוצות השיתופיות יש ניסיון מודע ליצור זהות ״קהילתית״ ברבדים סמליים ומעשיים.[2]

מאפיינים פיזיים: הקיבוץ מבסס עצמו על עקרונות של עבודה עצמית ושל שיתוף בהכנסות ובנכסים, בצריכה ובחינוך על בסיס עקרונות של שוויון וערבות הדדית בין החברים בו.[13] שני עקרונות בסיסיים עומדים בבסיסן של כלל ההתארגנויות: הראשון הוא הרצון במסגרת חברתית גדולה יותר מהתא המשפחתי והשני הוא הרצון להשפיע על הסביבה הסוציאלית הקרובה, לרוב באמצעות פרויקטים של חינוך ועבודה בקהילה[14]. רוב חברי הקיבוץ מוצאים את פרנסתם בתחומי השירותים החברתיים העירוניים או הלאומיים.[12] מיקום הקיבוץ בתוך העיר מאפשר לחבריו מגוון רחב של תחומי תעסוקה וקבלת שירותי חינוך ושירותים מוניציפליים אחרים מהיישוב.[13]

מאפיינים כלכליים: קיימים הבדלים באופנים השיתופיים של קיבוצים עירוניים שונים. יש הדוגלים בחיים סוציאליסטיים־קומונליים, כלומר חיים בשיתוף מלא. עקרון השיתוף מתממש במלואו כאשר מתקיימים שיתוף בהכנסות ובנכסים ובניתוק בין התרומה לתמורה. אצל קבוצות אחרות, השותפות הכלכלית מוגבלת ומגיעה לידי ביטוי בשותפות ברכוש כללי כגון דיור ותחבורה.[12]

מרבית הקיבוצים העירוניים משתכנים בשכירות במתחמי מגורים משותפים בדירות שיכונים המרוכזות בבניין משותף או לחלופין נפרסים בשכונת מגורים בעיר. ישנם קיבוצים עירוניים המבוססים על קבוצות רכישה מאורגנות (דוגמת תנועת "דרור ישראל" בעכו או קבוצת "מגוון") על ידי לקיחת משכנתאות משותפות, קניית מגרשים בעיירות פיתוח והקמת קיבוץ עירוני ברוח המאפיינת את צורכי השיתוף החברתיים.[15]

מאפיינים אידאולוגיים: חלק מן הקיבוצים העירוניים מהווים קהילות משימתיות. קהילות צעירים משימתיות הן קבוצות אשר בחרו להתיישב התיישבות קבע ביישובים ובשכונות בפריפריה הגאוגרפית והחברתית בישראל ולפעול למען החברה הישראלית. החברים בקהילות הללו חיים חיי קהילה פעילים הכוללים לימוד משותף, אורחות חיים משותפים וחזון חברתי. הם פועלים להובלת שינוי משמעותי וארוך טווח מתוך מטרה לקדם שוויון הזדמנויות וצמצום פערים בחברה הישראלית.

בישראל פועלות נכון ל-2021 255 קהילות משימתיות המתגוררות ביותר מ-89 קיבוצים עירוניים. הקהילות מייצגות קשת רחבה של מגזרים, עמדות ודעות בחברה הישראלית, כאשר "המשימה" מופנית למטרות שונות: בוגרי תנועות נוער, צעירים מהציונות הדתית, עולים מאתיופיה וממדינות ברית המועצות לשעבר וקהילות של צעירים בני המקום מהמגזר היהודי, הערבי, הדרוזי והבדואי.[16] בין הקבוצות המשימתיות המתגוררות בדיור שיתופי ניתן למצוא את דרור ישראל, בני עקיבא, החלוץ, תנועת תרבות, השומר הצעיר, גרעינים תורניים ועוד.

אתגרים: בעוד שהקבוצות פועלות על פי סדר כלכלי שיתופי פנימי, הרי שהעולם ש"בחוץ" פועל לפי כללי המשחק הליברליים. בתחום הדיור המשמעות היא קושי ברכישת דירה בעקבות מחירי הדיור המאמירים. שינויים קבועים אלו מתנים את מעמד הקבע של קיבוץ עירוני בסימן שאלה. שנית, מרבית האנשים נרתעים מחיי שיתוף. "חיי השיתוף מותגו על ידי החברה הישראלית כחלק מהעבר שלה (קיבוצים), ולכן היא לא רואה בהם משהו שיכול להשתייך להווה ולעתיד שלה."[14]

אתגר נוסף קשור במגבלות הנתונות בתחום השכירות בעיר. נכון ל-2021 אין בישראל מודל מפותח לשכירות ארוכת טווח, ועל כן התלות בחוזה שכירות העלול שלא להתחדש מהווה אתגר (ביתר שאת מכיוון שמלאי הדירות הזמינות בטווח הקיבוץ הוא מוגבל). דבר זה מניע קיבוצים רבים לשאוף למגורי קבע.

דיור קואופרטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיור קואופרטיבי הוא התאגדות עצמאית של אנשים, המתאגדים מרצונם החופשי על מנת לספק את צורכיהם הכלכליים, החברתיים והתרבותיים באמצעות מיזם עסקי שהוא בבעלותם המשותפת ובשליטתם הדמוקרטית[17] (על פי הגדרתם של ica-international cooperative alliance). דוגמאות בישראל: דיור מוגן קואופרטיבי לגיל השלישי, דיור שיתופי לאמהות יחידניות בעיר פרדס חנה, משפחות צעירות בעיר חריש ועוד.

מאפיינים כלכליים: קואופרטיב דיור הוא ישות משפטית המחזיקה בבעלות משותפת על נדל"ן, כאשר כל אחד מחברי הקואופרטיב מחזיק במניה, המקנה לו זכות על יחידת דיור אחת וקול אחד בתהליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי של קואופרטיב הדיור. חברי הקואופרטיב יוצרים את הונו, לרוב ההון הראשוני המושקע אינו נושא ריבית. "הבית הוא לא בבעלות החבר ולא רשום בטאבו, אבל גם אין ישות אחרת שהיא הבעלים, אלא האנשים שגרים הם הבעלים. עיקר הפעילות של הקואופרטיב היא אחרי שרכשו את הבניין. ממשיכים לגור ברכוש משותף לכולם ומנהלים אותו בצורה דמוקרטית. אם מישהו מחליט שהוא רוצה לעזוב, הוא יקבל את מה שהוא השקיע, לא בערך נדלני אלא לפי המדד, ובמקומו ייכנס חבר אחר." כך מעידה מרכזת תחום הקואופרציה בתנועה הקיבוצית.[17]

פילוסופיה: בבסיס הדיור הקואופרטיבי עומדת תפיסה חברתית-כלכלית המבססת צורת ארגון לפיה מתבצע שיתוף באמצעי הייצור או בכח הקנייה של החברים המאוגדים בארגון. קואופרטיבים לדיור מרחיבים את שליטת החברים בהם על חיי וסביבות המגורים שלהם ושומרים את ההון בידי הדיירים על ידי התאגדות ובניית מנגנון שיתוף ואיגום משאבים משותפים. קואופרציה בדיור עשויה לספק מענה למגוון צרכים בתחום הדיור והקהילה, כגון ייצור מלאי דיור בר-השגה לאורך זמן, העצמת אוכלוסיות הנזקקות לדיור ציבורי, פלטפורמה לקהילתיות, הרחבת הפרקטיקה הדמוקרטית בחיי תושבים ודיירים ועוד.[17]

מודלים כלכליים קיימים:[17]

  • ללא בעלות/ללא הון- שיטה הפועלת בדומה לחוזה שכירות או חכירה. החברים רוכשים מניה על דירה ספציפית לפי "הסכם חזקה". החברים משלמים בכל חודש דמי חבר, שערכם נקבע על ידי החברים בהתאם לחובות שיש להחזיר ובהתאם למדיניות הקואופרטיב. במודל זה למעשה הדירה איננה רכוש בו ניתן לסחור.
  • כולל בעלות/כולל הון- רכישת מניה שהיא גם שטר המכר של דירה וערכה כמחיר השוק. במקרה זה המבנה הקואופרטיבי מעוגן בהסכמות משפטיות ובחוזה אל מול התאגיד.
  • קואופרטיב בהון מוגבל- בו קיימות הגבלות על מחיר הקנייה והמכירה של המניה. ערך המניה לרוב מאפיין שיעור סמלי של ערכה של הדירה.

מיזמים עסקיים של דיור שיתופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-21 החלו להתפתח ברחבי העולם מיזמים עסקיים לדיור שיתופי, שמציעים מודל אלטרנטיבי של שכירות לרווקים, זוגות ואף משפחות אשר מחפשים לשלב בין החיים בעיר לתחושת קהילתיות. מיזמים אלה משווקים עצמם כיוזמה קהילתית-עירונית (לרוב בשכונה או מתחמים מסוימים) המציעה הסכמי שכירות ארוכת טווח, מרחבים משותפים וחיי קהילה תוססים.

Venn[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזם דיור שיתופי של חברת Venn שהתחיל בשכונת שפירא בתל אביב בשנת 2016, והתרחב לפרויקטים נוספים בשכונת בושוויק בברוקלין ופרידריכסהיין בברלין. מקימי החברה מגדירים את המיזם שלהם כ-NAS — Neighborhood As Service, שכונתיות כשירות[18].

מאפיינים פיזיים: הדיירים במתחם המגורים של Venn יכולים לבחור בין דירות שכורות בגדלים שונים המתאימים ליחידים, שותפים, זוגות ומשפחות. כמו כן הם נהנים ממרחבים משותפים לעבודה, יצירה, סלון קהילתי, חדר תנועה ומדיטציה ועוד. בנוסף, הפלטפורמה של Venn מספקת לחברי הקהילה גישה לאירועים ופעילויות, חיבור לעסקים מקומיים ומתן הנחה בהם, תמיכה וליווי ביוזמות ועוד. הכל דרך אפליקציה ייעודית שמפעילה החברה.

מאפיינים כלכליים: Venn למעשה מתווכת בין הדיירים לבין בעלי נכסים ברחבי השכונה, כאשר היא מתקשרת איתם בהסכמי ניהול נכסים ארוכי טווח של 10–20 שנה (עם עליות מחירים ידועות מראש), אחראית על שיפוץ וריהוט הדירות והחללים המשותפים ומנהלת את השכירות. במקביל החברה גם שותפה בהפעלת נכסים מסחריים של יזמים מהשכונה — כמו מסעדות ובתי קפה.[18] בנוסף לדמי השכירות, הדיירים משלמים דמי ניהול בעלות של כמה מאות שקלים. דמי הניהול מכסים שירות דיירים הכולל טיפול בתקלות וסיוע בהתנהלות מול בעל הנכס והרשויות, וכן נגישות לכלל המרחבים המשותפים, השירותים והפעילויות המוצעות לדיירים.

ביקורת: כניסת Venn לשכונת שפירא גררה על כך שהיא גורמת להשבחת נדל"ן ועידוד תהליכי ג'נטריפיקציה. תושבי שפירא מדווחים כי מאז כניסת החברה לשכונה, מחירי השכירות עלו באופן משמעותי, ושהחברה מציעה לבעלי דירות סכומים גבוהים על מנת לשכור מהם את הנכסים. גורם בשוק ההון מתאר את המודל של Venn כמודל להשבחת נדל"ן: רכישת או שכירת נכסים לטווח ארוך, שיפוצם, הוספת ערך מוסף בדמות שירותים קהילתיים ושיתוף משאבים לדיירים המשלמים דמי מנוי, ויציאה מהשכונה ברווח כעבור כמה שנים. בכך ניתן לראות את המהלך כשכלול ועידוד של תהליכי ג'נטריפיקציה שהיו מתרחשים גם ללא Venn, אך זו כנראה מאיצה אותם. תושבים מהשכונה מתארים את התהליך כיצירת מונופול אורבני, מצב בו החברה צוברת כח כה רב בשכונה עד כדי כך שהיא הופכת לגורם ביניים בין התושבים לעירייה, המנהל בפועל את המתרחש בשכונה מבחינת עליית מחירי הדיור, פתיחה או סגירה של עסקים וכו'.[19] ביקורת נוספת נוגעת למיסחור יוזמות קהילתיות עצמאיות: Venn שמה תג מחיר על התארגנויות ספונטניות של תושבים. בכך היא עושה עליהם רווח מצד אחד ומבטלת את כוחה הספונטני של קהילתיות שכונתית מצד שני. כך למשל, לפני כניסת החברה לשכונה תושבים רבים נהגו לשתף ביניהם כלי עבודה דרך קבוצות וואטסאפ ופייסבוק, עד ש-Venn הקימה את החנות "משאלה" כפלטפורמה מתחרה, בתשלום או בחינם לחברי Venn.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Sam(Sam H. ) Pepper, Aaron Manji, Co-living as an emerging market : an assessment of co-living's long-term resiliency, 2019
  2. ^ 1 2 3 אמנון להבי, קהילות מגורים חדשות בישראל - בין הפרטה להפרדה, דין ודברים ב, תשס"ו, עמ' 63-140
  3. ^ Neil Howe, Millennials And The Loneliness Epidemic, Forbes, ‏2019 (באנגלית)
  4. ^ Amy Morin, Loneliness Is as Lethal As Smoking 15 Cigarettes Per Day. Here's What You Can Do About It, Inc.com, ‏2018-06-18 (באנגלית)
  5. ^ Julianne Holt-Lunstad, Timothy B. Smith, J. Bradley Layton, Social Relationships and Mortality Risk: A Meta-analytic Review, PLoS Medicine 7, 2010-07-27, עמ' e1000316 doi: 10.1371/journal.pmed.1000316
  6. ^ Dick Urban Vestbro, Liisa Horelli, Design for Gender Equality: The History of Co-Housing Ideas and Realities, Built Environment 38, 2012-07-01, עמ' 315–335 doi: 10.2148/benv.38.3.315
  7. ^ גיאורג זימל, "העיר הגדולה וחיי הנפש", אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית, הוצאת רסלינג, 2004
  8. ^ Andreas Rumpfhuber in Vienna, Story of cities #18: Vienna's 'wild settlers' kickstart a social housing revolution, the Guardian, ‏2016-04-08 (באנגלית)
  9. ^ 1 2 3 4 ניצה מצגר-סמוק, בתים מן החול: אדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל-אביב : 1931-1948, תל אביב: קרן תל-אביב לפיתוח, 1994
  10. ^ Tinggården - Communal building, vandkunsten.com
  11. ^ John Killock, Is cohousing a suitable housing typology for an ageing population within the UK?, Housing For The Aged Action Group, ‏2019-01-15 (באנגלית)
  12. ^ 1 2 3 מנור, אודי. (1998). קיבוץ בעיר/עירוני. בתוך: לקסיקון הקיבוץ. הוצאת יד טבנקין.
  13. ^ 1 2 הקמה, ליווי וצירוף קיבוצים עירוניים לתנועה הקיבוצית, התנועה הקיבוצית, ‏נובמבר 2018
  14. ^ 1 2 נמרוד בוסו, מקומונה ועד כפר סטודנטים - כך חיים האידיאליסטים, The Marker, ‏27/12/2012
  15. ^ גליה גוטמן, קיבוצים עירוניים, מסע אחר
  16. ^ קרן שח"ף, קהילות משימתיות, קרן שח"ף
  17. ^ 1 2 3 4 קוטלר, צאלה (2017-09-24). "מודל המגורים המשותפים צובר תאוצה בעולם ומגיע גם לישראל". Globes. נבדק ב-2021-12-26.
  18. ^ 1 2 גילי מלניצקי ועירד עצמון שמאייר. "נכנסים לשכונה, משנים את פניה - ומרוויחים לא רע: הכירו את הסטארט-אפ Venn". TheMarker. נבדק ב-2021-12-26.
  19. ^ תומר מיכלזון, מסילת עשירים: האם פרויקט Venn מזיק למרקם החיים בשכונת שפירא?, טיים אאוט, ‏2018-11-29