דייגו דה אלמגרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דייגו דה אלמגרו
Diego de Almagro
Diego de Almagro.JPG
לידה 1475 לערך
ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 8 ביולי 1538
קוסקו, פרו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קוסקו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע חוקר ארצות, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דייגו דה אלמגרוספרדית: Diego de Almagro‏; 1475 לערך - 8 ביולי 1538) היה כובש ספרדי שנודע בזכות גילוייו במערב אמריקה הדרומית. הוא השתתף עם פרנסיסקו פיסארו בכיבוש פרו. מפרו הוביל אלמגרו משלחת שהפכה אותו לאירופאי השני שפילס את דרכו במרכז צ'ילה (אחרי גונזאלו קלבו דה בארינטוס). הוא שב לפרו, שם התפתח סכסוך רב שנים עם פיזארו על השליטה בבירת האינקה לשעבר קוסקו. בקרב לאס סלינס בשנת 1538 הובס אלמגרו על ידי האחים פיזארו ולאחר מכן הוצא להורג.

שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורותיו של דייגו דה אלמגרו נותרו עלומים. הוא נולד בשנת 1475 בכפר אלמגרו, שם קיבל את שם המשפחה בשל היותו בנם הבלתי חוקי של חואן דה מונטנגרו ואלווירה גוטי ארז. על מנת להציל את כבודה של האם, קרובי משפחתה לקחו את תינוקה והעבירו אותו לעיירה הסמוכה בולאנוס דה קלטרווה.

כשהיה בן 4 הוא חזר לאלמגרו, והתגורר עם דודו עד גיל 15, ועקב סכסוכים איתו הוא ברח מהבית. הוא הלך לבית אמו, שגרה כעת עם בעלה החדש, כדי לספר לה את קורותיו, ולומר לה שהוא יוצא לעולם. אמו, מיוסרת, נתנה לו חתיכת לחם וכמה מטבעות ובירכה אותו לנסיעתו.

הוא נסע לסביליה וכדי לשרוד, והפך נער-משרת אצל דון לואיס דה פולנקו, אחד מארבעת ראשי הערים של המלכים הקתולים. במהלך מילוי תפקידו כמשרת, אלגרו דקר משרת אחר בוויכוח ביניהם, והותיר אותו עם פציעות חמורות ונתבע למשפט.

בעוד הוא מבוקש, המעביד שלו - דון לואיס דה פולנקו - השתמש בהשפעתו, ואפשר לו לצאת לאחת הספינות שייצאה לעולם החדש. כן צייד אותו בנשק וכלים חקלאים כדרישה ליציאה להתיישבות ב"עולם החדש".[1]

הגעה לאמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייגו דה אלמגרו הגיע לעולם החדש ב־30 ביוני 1514, במשלחת ששלח פרדיננד השני מאראגון בפיקודו של פדריאס דווילה. המסע הגיע לעיר סנטה מריה לה אנטיגואה דל דרין, פנמה, שם כבר הגיעו כובשים עתידיים רבים אחרים, ביניהם פרנסיסקו פיזארו.

אין הרבה פרטים על פעילותו של אלמגרו בתקופה זו, אך ידוע כי ליווה מלחים שונים שיצאו מהעיר דאריין בין השנים 1514 - 1515. בסופו של דבר דה אלמגרו חזר והתיישב בדריאן. הוא בנה בית והתפרנס מחקלאות.

דה אלמגרו ביצע את כיבושו באחד בנובמבר 1515, ופיקד על 260 איש כאשר הקים את העיר החדשה בפנמה וילה דל אקלה. אחר כך, הוחלט לשלוח משלחת שיצאה בדצמבר 1515 עם 200 איש, כולל דה אלמגרו ופרנסיסקו פיזארו, שהוגדר כקפטן. במהלך משלחת זו שנמשכה 14 חודשים, דה אלמגרו, פיזארו והרננדו דה לוקבקאם היו חברים קרובים.

דה אלמגרו השתתף במשלחות שונות שפעלו במפרץ פנמה, אבל נשאר כמתיישב ותיק בעיר פנמה שהוקמה באותו הזמן. ארבע שנים שהה שם ועבד בניהול נכסיו. הוא לקח את אנה מרטינז, אישה מקומית, כידועה בציבור. בתקופה זו נולד להם בנו הראשון, אל "מוזו".

כיבוש פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1524 פורסמה קריאה לכיבוש דרום אמריקה שהגיעה לאלמגרו, פיזארו ולוק.[2] בתחילת אוגוסט 1524 הם קיבלו את האישור הדרוש כדי לגלות ולכבוש מקומות דרומה יותר. דה אלמגרו נשאר בפנמה כדי לגייס אנשים ולאסוף ציוד למסעות שהובלו על ידי פיזארו.[3]

לאחר מספר משלחות לדרום אמריקה, הבטיח פיזארו את שהותו בפרו עם הכניעה שלה ב-6 ביולי 1529.[4] בהמשך כיבושו של פיזארו את שטח האינקה, הוא ואנשיו הצליחו להביס את צבא האינקה תחת הקיסר אטוואלפה במהלך הקרב מקג'מרקה בשנת 1532. דה אלמגרו הצטרף לפיזארו זמן קצר אחר כך, והביא עוד אנשים ונשק.[5]

דייגו אלמגרו נכנס עם חייליו וכובש את קוסקו 1532

לאחר שנכבשה פרו, פיזארו וגם דה אלמגרו פעלו בתחילה יחד להקמת ערים חדשות כדי לבסס את שלטונם. פיזארו שיגר את דה אלמגרו לרדוף אחרי קוויזיז, שנמלט לעיר קיטו בצפון האימפריה. באותו הזמן בקיטו גנרל האינקה רומינאווי הרס את העיר - הוא פקד לשרוף אותה ולקבור את הזהב במקום מוסתר בו הספרדים לא יוכלו למצוא אותו לעולם.

הגעתו של פדרו דה אלוואראדו מגואטמלה, בחיפוש אחר זהב האינקה, סיבכה עוד יותר את המצב עבור אלמגרו ובללקאר. אולם נוכחותו של אלווארדו לא נמשכה זמן רב כשעזב את דרום אמריקה בתמורה לפיצוי כספי מפיזארו.[3]

בניסיון לתבוע את קיטו הקים דה אלמגרו באוגוסט 1534 עיר על שפת לגונה דה קולטה (אגם קולטה), למרגלות הר צ'ימבורסו, כ-55 ק"מ דרומית לקיטו של ימינו, וקראה לה "סנטיאגו דה קיטו". ארבעה חודשים אחר כך יקים של העיר הפרוינית טרוחיו, אותה כינה אלמגרו "וילה טרוחיו דה נואבה קסטיליה" (הכפר טרוחיו בקסטיליה החדשה) לכבוד עיר הולדתו של פרנסיסקו פיזארו בספרד. אירועים אלה היו שיא הידידות של פיזארו-אלמגרו, שההיסטוריונים מתארים כאחד האירועים האחרונים לפני שידידותם דעכה ונכנסה לתקופת סערות שליטה על בירת האינקה בקוסקו.

סכסוך עם פיזארו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחילקו את אוצרו של מלך האינקה, פיזארו וגם אלמגרו עזבו לכיוון קוסקו וכבשו את העיר בשנת 1533. עם זאת, חברותם של דה אלמגרו עם פיזארו הראתה כבר סימני התדרדרות בשנת 1526 כאשר פיזארו, בשם שאר הכובשים, קראו את ההוראות שהוציא המלך צ'ארלס הראשון מספרד, בהקשר לכיבוש פרו ואת הגמולים שכל כובש יקבל ממנה. אולם הרבה לפני כן, כל הכובשים הסכימו לחלק את ההטבות במידה שווה. פיזארו הצליח ליחס לעצמו חלק גדול יותר מהשלל. למרות זאת, דה אלמגרו עדיין קיבל הון גדול עבור שירותיו, והמלך העניק לו בנובמבר 1532 את התואר האצילי "דון" והוא קיבל גם סמל אבירות אישי.

עד אז דייגו דה אלמגרו כבר רכש עושר מספיק בכיבוש פרו וחי חיים מפוארים בקוסקו, הסיכוי לכבוש את השטחים דרומה יותר, היה אטרקטיבי עבורו. בהתחשב בעובדה שהמחלוקת עם פיזארו על קוסקו המשיכה להתעצם, אלמגרו הוציא כסף רב בהצטיידות לכוח של 500 איש לכיבוש דרום פרו.

בשנת 1534 הכתר הספרדי קבע לפצל את האזור שנכבש בעזרת שני קווי רוחב מקבילים, שיוצרים את ממשל "נואבה קסטיליה" (מקו הרוחב 1 עד קו הרוחב של 14 מעלות, קרוב לפיסקו), וזה של "נואבה טולדו" (מ-14 ° לקו הרוחב 25 °, בטלטל, צ'ילה), השטח הראשון ניתן לפרנסיסקו פיזארו והשני לדייגו דה אלמגרו. הכתר נתן בעבר לאלמגרו את השליטה בקוסקו. ייתכן שזו הייתה הסיבה לכך שאלמגרו לא התעמת מייד עם פיזארו בגלל קוסקו, והחליט לצאת למסעו החדש לגילוי עושרה של צ'ילה.

גילוי צ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסיסקו ודייגו סיכמו על חוזה חדש ב־12 ביוני 1535, בו הסכימו לחלוק גילויים עתידיים באופן שווה. דייגו הוציא משלחת לצ'ילה, כשהוא מצפה שהיא "תביא לעושר גדול עוד יותר ממה שמצאו בפרו."[3] אלמגרו הכין את הדרך על ידי שליחת שלושה מחייליו הספרדים איתם יחד שלח גם את ראש הדת של אימפריית האינקה האימפריה, ואת בן משפחת המלוכה של האינקה. כמו כן שלח דה אלמגרו חואן דה סוואדרה קדימה עם מאה וחמישים איש ועד מהרה תגבר אותם עם כוחות נוספים.[6]

בעקבות שביל האינקה וחציית האנדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלמגרו עזב את קוסקו ב־3 ביולי 1535 עם תומכיו ועצר במוינה עד ה 20 באותו חודש. בתוך כך, אחיו של פרנסיסקו פיזארו, חואן פיזארו, עצר את אחד ממנהיגי האינקה, מה שסיבך עוד יותר את תוכניותיו של דה אלמגרו מכיוון שהמעשה הגביר מאוד את חוסר שביעות הרצון של אנשי האינקה מהשלטון הספרדי. דה אלמגרו הכריז על עצמו כאדלנטאדו (מושל) של נואבה טולדו, או דרום פרו וצ'ילה של ימינו. מקורות מסוימים טוענים כי אלמגרו קיבל מינוי כזה בשנת 1534 מהמלך הספרדי והוכרז רשמית כמושל טולדו החדשה.

ברגע שעזב את מוינה, דה אלמגרו הלך בעקבות שביל האינקה ואחריו 750 ספרדים שהחליטו להצטרף אליו למסע אחר הזהב שאבד בכופר של מלך האינקה, שהועיל בעיקר לאחים פיזארו ותומכיהם. לאחר שחצה את רכס ההרים הבוליביאני ונסע על פני אגם טיטיקקה, הגיע אלמגרו לחופי נהר הדסגואדרו והקים מחנה בטופיזה. שם עצרה המשלחת בצ'יקואנה ואז פנתה לדרום-מזרח כדי לחצות את הרי האנדים.

דיאגו דה אלמגרו מכריז על חסות הספרדית בצ'ילי, בעמק קופיאפו

השלב הקשה ביותר למשלחת היה חציית האנדים - הקור, הרעב והעייפות הביאו למותם של ספרדים וילידים רבים, אך בעיקר של עבדים שלא היו מורגלים לאקלים כהקשה. דה אלמגרו העריך שהמשלחת נכשלה, והורה לקבוצה קטנה בפיקודו של רודריגו אורגונז להמשיך בסיור כלפי דרום. אנשים אלה מצאו את עמק קופיאפו (צפון צ'ילי). אלמגרו שהשתלט על צ'ילה, הכריז עליה כשטח חסות בשם המלך צ'ארלס החמישי בעמק קופיאפו.[3]

בצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה אלמגרו פתח מיד בחקירת הטריטוריה החדשה והגיע לעמק נהר אקונקגואה, שם התקבל יפה על ידי הילידים. עם זאת, התככים של המתורגמן שלו, פליפילו, שסייע בעבר לפיזארו, כמעט וסכלו את מאמציו. פליפילו הפציר בחשאי בילידים המקומיים לתקוף את הספרדים, אך לא הבינו את הסכנות שהם לוקחים על עצמם. דה אלמגרו כיוון את גומז דה אלוואראדו יחד עם 100 רוכבים ו -100 חיילים כדי להמשיך בחקירת האזור, שהייתה אמורה להסתיים במפגש של נהרות ububle ו- Itata. קרב ריינוהואלן בין הילידים העוינים משבט המפוצ'ה לספרדים אילצו את המשלחת הספרדית לחזור לצפון.

הנסיגה של הספרדים בפיקודו של גומז דה אלוואראדו בנוסף לחורף הקר שפקד את האזור רק שימשו אישור לדה אלמגרו שהכל נכשל. הוא מעולם לא מצא זהב או את הערים שספרו עליהם אנשי האינקה, רק יישובים עם אוכלוסייה ילידית שחיו מחקלאות קיום. שבטים מקומיים שהתנגדו לכוחות הספרדים. חקר השטחים של נואבה טולדו, שנמשך שנתיים, סומן ככישלון מוחלט עבור דה אלמגרו. למרות זאת, בהתחלה הוא חשב להישאר ולהקים עיר שתשרת היטב את צרכיו. אבל האופטימיות הראשונית שלו דעכה.

הנסיגה של הספרדים מעמקי צ'ילה הייתה אלימה: אלמגרו אישר לחייליו להחרים את נכסי הילידים ולהשאיר את אדמתם שוממת. בנוסף, החיילים הספרדים לקחו את הילידים בשבי כדי לשמש כעבדים. המקומיים נלכדו, נקשרו זה לזה ונאלצו לשאת את המטענים הכבדים השייכים לכובשים.

החזרה לפרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסתו והוצאתו להורג של דייגו דה אלמגרו

לאחר המעבר המתיש של מדבר אטקמה, בעיקר בגלל תנאי מזג האוויר, הגיע אלמגרו סוף סוף לקוסקו שבפרו בשנת 1537. לאחר שובו, דה אלמגרו הופתע לגלות על מרד האינקה. דייגו דה אלמגרו שלח שליחים לאינקה, אך הם כבר לא האמינו בכל הספרדים. אנשיו של הרננדו פיזארו יצרו אוירה עוינת עם אנשיו של דה אלמגרו, ורצו לקבוע את גודל המענקים המלכותיים של מנהיגיהם. כוחותיו של דה אלמגרו השתלטו במהירות על העיר וכלאו את האחים פיזארו, הרננדו וגונזלו, בלילה של 8 באפריל 1537.[3]

לאחר כיבוש קוסקו התעמת דה אלמגרו עם צבא ששלח פרנסיסקו פיזארו לשחרור אחיו. אלונסו דה אלוואראדו פיקד על הכוח והובס במהלך קרב אבנקאי ב־12 ביולי 1537. הוא וכמה מאנשיו נכלאו. מאוחר יותר, גונסאלו פיזארו ודה אלברדו ברחו מבית הכלא. המשא ומתן שלאחר מכן בין פרנסיסקו פיזארו לדה אלמגרו הסתיים עם שחרורו של הרננדו, האח השלישי, בתמורה ויתר פיזארו על השליטה והניהול של קוסקו לטובת דה אלמגרו. פיזארו מעולם לא התכוון לוותר על העיר לצמיתות, אלא קנה זמן כדי לארגן צבא חזק מספיק כדי להביס את אלמגרו.[7]

במהלך תקופה זו חלה אלמגרו, ופיזארו ואחיו ניצלו את ההזדמנות להביס אותו ואת חסידיו. הכוח של אלמגרו הובס בלאס סלינס באפריל 1538. דה אלמגרו נמלט לקוסקו, ומצא מקלט זמני אצל תומכיו הנאמנים. כוחותיהם של האחים פיזארו נכנסו לעיר ללא התנגדות. לאחר שנלכד אלמגרו הוא הושפל על ידי הרננדו פיזארו ובקשותיו לפנות למלך לא נהנו.

אלמגרו נידון למוות והוצא להורג ואז ערפו את ראשו, ב־8 ביולי 1538.

גופתו נקברה בכנסיית גבירת הרחמים בקוסקו.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דייגו דה אלמגרו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דיאגו דה אלמגרו - אתר
  2. ^ Hemming, J.. 1970. The Conquest of the Incas. Harcourt Brace Jovanovich, Inc., New York.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 Prescott, W.H.. 2011. The History of the Conquest of Peru. Digireads.com Publishing.
  4. ^ Prescott, W.H.. 2011. The History of the Conquest of Peru. Digireads.com Publishing.p, 133
  5. ^ Leon, P.. 1998. The Discovery and Conquest of Peru, Chronicles of the New World Encounter. Duke University Press.
  6. ^ "Hace 476 años el Capitán Juan de Saavedra fundó Paria la Nueva," La Patria, http://www.lapatriaenlinea.com/?nota=56188, accessed 10 June 2016
  7. ^ Andagoya, Pascual de. Narrative of the Proceedings of Pedrarias Davila. The Hakluyt Society. p. 54. Retrieved 21 June 2019 – via Wikisource.