דייוויד גרייבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דייוויד גרייבר
David Graeber
David Graeber 2015-03-07 (16741093492) (cropped).jpg
לידה 12 בפברואר 1961
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 בספטמבר 2020 (בגיל 59)
ונציה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי אנתרופולוגיה
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט מרשל סהלינס עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
פרסים והוקרה
בן או בת זוג Nika Dubrovsky (20192 בספטמבר 2020) עריכת הנתון בוויקינתונים
davidgraeber.org
תרומות עיקריות
חקר וביקורת החברה הקפיטליסטית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דייוויד רולף גרייבר (12 בפברואר 1961 - 2 בספטמבר 2020) היה אנתרופולוג אמריקני, פעיל אנרכיסט וסופר, הידוע בספריו "חוב: 5000 השנים הראשונות" (2011), "האוטופיה של הכללים" ( 2015) ו"עבודות בולשיט"(2018). בתפקידו האחרון שימש כפרופסור לאנתרופולוגיה בבית הספר לכלכלה של לונדון, שבאוניברסיטת לונדון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו של גרייבר, שהיו בשנות הארבעים לחייהם כשנולד, היו אינטלקטואלים יהודים אוטודידקטים ממעמד הפועלים. אמו של גרייבר, רות רובינשטיין, הייתה תופרת בגדים במפעל. אביו של גרייבר קנת`, שהיה קשור לליגה הקומוניסטית לנוער בקולג`, השתתף במהפכה הספרדית בברצלונה ולחם במלחמת האזרחים בספרד. בהמשך עבד כפועל דפוס. גרייבר גדל בפן סאות', קואופרטיב דיור שהוקם בחסות האיגוד המקצועי של פועלות תעשיית הבגדים, הממקום בצ'לסי, מנהטן, ושתואר על ידי המגזין "ביזנסוויק" כ"מלא בפוליטיקה רדיקלית"[1].

גרייבר השתתף לראשונה בפעילות של אקטיביזם פוליטי בגיל שבע, כאשר השתתף בצעדות שלום בסנטרל פארק בניו יורק. הוא היה אנרכיסט מגיל 16, על פי ראיון שהעניק לשבועון "וילג' ווייס" בשנת 2005[2].

גרייבר סיים את לימודיו התיכוניים באקדמית פיליפס, פנימייה הממוקמת באנדובר, מסצ'וסטס, בשנת 1978. קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת מדינת ניו יורק בשנת 1984. הוא קיבל תואר שני ודוקטורט מאוניברסיטת שיקגו, שם זכה במלגת תוכנית פולברייט לביצוע 20 חודשי מחקר שדה אתנוגרפי בבטאפו, מדגסקר, החל משנת 1989. כתוצאה מהמחקר כתב עבודת דוקטורט בהדרכת מרשל סהלינס שכותרתה "הרפתקה הרת אסון משנת 1987: זיכרון ואלימות במדגסקר הכפרית"[3].

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניברסיטת ייל (1998–2005)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998, שנתיים לאחר סיום הדוקטורט, מונה גרייבר לעוזר פרופסור באוניברסיטת ייל, ואחר כך פרופסור חבר. במאי 2005 החליטה המחלקה לאנתרופולוגיה של ייל שלא לחדש את חוזהו של גרייבר, ובכך למנוע ממנו קביעות שהייתה צפויה בשנת 2008. תומכיו (כולל עמיתים אנתרופולוגים, סטודנטים לשעבר ופעילים) אמרו כי ההחלטה הייתה ממניעה פוליטית. יותר מ-4,500 איש חתמו על עצומות שתמכו בו, ואנתרופולוגים כמו מרשל סאהלינס, לורה נאדר, מייקל טאוסיג ומוריס בלוך קראו לייל לבטל את החלטתה. בלוך, שהיה פרופסור לאנתרופולוגיה בבית הספר לכלכלה של לונדון ובקולז' דה פראנס, וחוקר מדגסקר, שיבח את גרייבר במכתב לאוניברסיטה[4]. הנהלת ייל טענה כי פיטוריו של גרייבר תואמים את מדיניותו של המוסד להעניק קביעות לסגל זוטר מועט (וייצרה את הרושם המוטעה שמדובר בעניין של תקציב וקביעות) ולא נתנה שום הסבר רשמי להחלטתה. גרייבר הציע כי החלטתה של ייל עשויה הייתה להיות מושפעת מתמיכתו בתלמיד שלו המיועד לגירוש בגלל חברותה ב-GESO, התאחדות הסטודנטים הבוגרת של ייל[5]. בדצמבר 2005 הסכים גרייבר לעזוב את ייל לאחר שנת שבתון בתשלום. באותו אביב העביר שני קורסים אחרונים: "מבוא לאנתרופולוגיה תרבותית" (בהשתתפות למעלה מ-200 סטודנטים) וסמינר, "פעולה ישירה ותיאוריה חברתית רדיקלית".

ב-25 במאי 2006 הוזמן גרייבר להרצות בבית הספר לכלכלה של לונדון. בכל שנה, המחלקה לאנתרופולוגיה בבית הספר מבקשת מאנתרופולוג בשלב מוקדם יחסית של הקריירה שלו להעביר את הרצאת מלינובסקי, ומזמינה רק את מי שנחשב לחוקר בעל תרומות משמעותיות לתיאוריה האנתרופולוגית. הרצאתו של גרייבר נקראה "מעבר לכוח / ידע: חקר יחסי הכוח, הבורות והטיפשות". שבהמשך עיבד למאמר אקדמי - "אזורי דמיון מתים: על אלימות, ביורוקרטיה ועבודה פרשנית". באותה שנה התבקש גרייבר להגיש את הנאום המרכזי בפגישת יובל ה-100 של התאחדות האנתרופולוגים החברתיים. באפריל 2011 העביר את ההרצאה השנתית של המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ובמאי 2012 העביר את ההרצאה השנתית השנייה על שם מרילין סטרתרן באוניברסיטת קיימברידג' (הראשונה הועברה על ידי סטרתרן)[6].

גלות אקדמית בלונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פיטוריו מייל, גרייבר לא הצליח להשיג תפקיד נוסף באוניברסיטה אמריקאית. הוא הגיש בקשה ליותר מעשרים אוניברסיטאות, אך למרות רקורד חזק ומכתבי המלצה של כמה אנתרופולוגים בולטים, מעולם לא עבר את הסיבוב הראשון של ראיונות העבודה. במקביל, מספר אוניברסיטאות זרות פנו אליו בהצעות. במאמר על "גלותו האקדמית" מארצות הברית, The Chronicle of Higher Education ראיין כמה פרופסורים לאנתרופולוגיה שהסכימו כי האקטיביזם הפוליטי של גרייבר יכול היה למלא תפקיד בחיפושו הלא מוצלח, ותיאר את התחום כ"רדיקלי במופשט" (כלשונה של לורה נאדר) אך לא סובלני לפעולה פוליטית ישירה. גרייבר עצמו פירש את הדרתו מהאקדמיה האמריקאית כתוצאה ישירה מפיטוריו מייל, והשווה זאת ל"כבשה שחורה במועדון חברתי", וטען כי האישום בגין אי-קולגיליות היה תירוץ להתנגדות לאקטיביזם הפוליטי ורקע של מעמד הפועלים, שסימן אותו כגורם צרות בתוך ההיררכיה האקדמית. לורה נאדר, שהרהרה על המקרה של גרייבר בין דוגמאות אחרות ל"השתקה אקדמית" באנתרופולוגיה, שיערה שהסיבות האמתיות יכולות לכלול את המוניטין ההולך וגדל של גרייבר כאינטלקטואל ציבורי, ואת נטייתו לכתוב באנגלית בהירה ולא לז'רגון. בשנים 2008–2013 היה גרייבר מרצה במכללת גולדסמית באוניברסיטת לונדון. בשנת 2013 קיבל משרת פרופסור בבית הספר לכלכלה של לונדון[7]. גרייבר היה חבר מייסד של המכון לאמנויות ניסיוניות ביוון. הוא העביר הרצאה עם הכותרת "כיצד המבנה החברתי והכלכלי משפיע על עולם האמנות" בפסטיבל הבינלאומי לשירה מולטימדיה שארגן המכון לאמנויות ניסיוניות הנתמך על ידי המחלקה לאנתרופולוגיה של בית הספר לכלכלה של לונדון[8].

מחקריו וספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרייבר הוא מחברם של הספרים "לקראת תאוריית ערך אנתרופולוגית: המטבע השקרי של חלומותינו" (Toward an Anthropological Theory of Value) משנת 2002 ו"שברי אנתרופולוגיה אנרכיסטית" (Fragments of an Anarchist Anthropology) משנת 2004. הוא ביצע עבודות אנתרופולוגיות מקיפות במדגסקר, וכתב את עבודת הדוקטורט שלו על החלוקה החברתית המתמשכת בין צאצאי האצילים לצאצאי העבדים לשעבר באי. ספר שהתבסס על עבודת הדוקטורט שלו, "אנשים אבודים: קסם ומורשת העבדות במדגסקר" (Lost People Magic and the Legacy of Slavery in Madagascar), ראה אור בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה בספטמבר 2007. ספר מאמרים, "אפשרויות: מאמרים על היררכיה, מרד ותשוקה", פורסם בנובמבר 2007[9].

בדצמבר 2017 פרסם גרייבר ומורו לשעבר מרשל סהלינס אוסף מאמרים שכותרתו "מלכים", המתארים תאוריה בהשראת האנתרופולוג ארתור מוריס הוקארט (אנ'), על מקורות הריבונות האנושית בטקס הקוסמולוגי. גרייבר תרם מאמרים על ממלכות שילוק ומרינה, ומסה אחרונה שבדקה את מה שכינה "המלחמה המכוננת בין המלך לעם". הוא עבד על עבודה היסטורית על מקורות האי-שוויון החברתי עם דייוויד וונגרו (אנ')[10].

מינואר 2013 ועד יוני 2016 היה גרייבר עורך במגזין "באפלר" בקיימברידג', מסצ'וסטס. משנת 2011 ועד 2017 הוא היה העורך של כתב העת - HAU: The Journal of Ethnographic Theory, שעבורו הוא וג'ובאני דה קול כתבו יחד את ההצהרה התאורטית והמניפסט המכונן של בית הספר ל"תאוריה אתנוגרפית"[11].

חוב: 5000 השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונוגרפיה ההיסטורית הגדולה הראשונה של גרייבר הייתה "חוב: 5000 השנים הראשונות" שיצאה לאור בשנת 2011[12].

בספר גרייבר בוחן את היחסים ההיסטוריים של חובות עם מוסדות חברתיים כגון סחר חליפין, נישואין, ידידות, עבדות, חוק, דת, מלחמה וממשל. הוא נשען על ההיסטוריה והאנתרופולוגיה של מספר תרבויות, גדולות וקטנות, מהתיעוד הידוע הראשון של חוב משומר בשנת 3500 לפני הספירה ועד היום.

הטענה העיקרית בספר היא כי חוב, לאורך ההיסטוריה, היה חלק מהמחויבות הבלתי פורמלית הבונה קהילה, של "כלכלות אנושיות" והוחלף בחובות מדויקים ומתמטיים שנכפו בתקיפות באמצעות הנהגת אלימות. בדרך כלל אלימות בחסות המדינה בצורת צבא או משטרה כלשהי.

טענה מרכזית שנייה בספר היא שבניגוד לחשבונות הסטנדרטיים של ההיסטוריה של הכסף, חוב הוא ככל הנראה אמצעי הסחר העתיק ביותר, כאשר עסקאות מזומנים וסחר חליפין הן התפתחויות מאוחרות יותר.

החוב, טוען הספר, שמר בדרך כלל על ראשוניותו, כאשר מזומנים וסחר חליפין מוגבלים בדרך כלל למצבים של אמון נמוך בהם מעורבים זרים או כאלה שאינם נחשבים ראויים לאשראי. גרייבר מציע שהטיעון השני נובע מהראשון; שלדבריו, "שווקים מבוססים ומתוחזקים בדרך כלל על ידי אלימות מדינתית שיטתית", אף שהוא ממשיך להראות כיצד "בהיעדר אלימות כזו, הם ... יכולים אפילו להיראות כבסיס החופש והאוטונומיה של האדם".

גרייבר מציע כי החיים הכלכליים קשורים במקור ל"מטבעות חברתיים“. אלה היו קשורים קשר הדוק לאינטראקציות שגרתיות בתוך קהילה. זה יצר "קומוניזם יומיומי" המבוסס על ציפיות ואחריות הדדית בקרב אנשים. סוג זה של כלכלה מנוגד לסחר המבוסס על שוויון והדדיות רשמיים (אך לא בהכרח מובילה ליחסי שוק) והיררכיה. ההיררכיות בתורן נטו למסד את אי-השוויון במנהגים ובקאסטות.

התרבויות הגדולות של עידן הציר (800–200 לפנה"ס) החלו להשתמש במטבעות כדי לכמת את הערכים הכלכליים של חלקים ממה שגרייבר מכנה "כלכלות אנושיות". גרייבר אומר כי התרבויות הללו החזיקו בתפיסה שונה בתכלית של חוב ויחסים חברתיים. אלה התבססו יצירה קבועה של קשרים חברתיים באמצעות מתנות, נישואין וחברותא כללית. המחבר מתאר את צמיחתו של "מערך צבא–מטבע–עבדים" בערך בתקופה זו. אלה נאכפו על ידי צבאות של שכירי חרב שבזזו ערים והוציאו אנשים מהקשרם החברתי לעבוד כעבדים ביוון, ברומא ובמקומות אחרים. האלימות הקיצונית של התקופה שסימנה את עליית האימפריות הגדולות בסין, בהודו ובים התיכון נקשרה, באופן זה, להופעת העבדות הנרחבת והשימוש במטבעות לתשלום לחיילים. זה בשילוב עם חובת תשלום מיסים במטבע. החובה לשלם מיסים בכסף חייבה אנשים לעסוק בעסקאות כספיות, לרוב עם תנאי סחר נחותים מאוד. דבר שבדרך כלל הגדיל את החוב והעבדות.

בתקופה זו התפשטו גם דתות גדולות, והשאלות הכלליות של חקירה פילוסופית התעוררו בהיסטוריה העולמית. הדתות ומערכות האמונה של תקופה זו נעזרו לרוב בקשרי הגומלין הטבועים בין מושגי חוב לבין מושגי מוסר (שפה כמו "אשמה", "חטא" ו"גאולה" קשורה מלכתחילה למושגי חוב), והפילוסופיות של תקופה זו עוצבו על ידי דיונן בחובות וביחסן לאתיקה (למשל הרפובליקה של אפלטון).

כאשר האימפריות הגדולות ברומא ובהודו קרסו, עשרות הממלכות והרפובליקות הקטנות שבאו במקומם חוו ירידה הדרגתית בתחזוקת צבאות וגודל הערים גם הצטמצם. זה כלל יצירת מערכות קסטות היררכיות, נסיגת זהב וכסף למקדשים וביטול העבדות. אף שלא נעשה שימוש עוד במטבע קשה בחיי היומיום, השימוש בו כיחידת חשבון ואשראי נמשך באירופה של ימי הביניים. גרייבר מתעקש שאנשים בימי הביניים באירופה המשיכו להשתמש במושג הכסף. זה סותר את הטענות הפופולריות של כלכלנים לפיהן ימי הביניים ראו את הכלכלה "חוזרת לסחר חליפין". בימי הביניים הופיעו מכשירים פיננסיים מתוחכמים יותר. אלה כללו שטר חוב וכספי נייר (בסין, שם האימפריה הצליחה לשרוד את הקריסה שהתרחשה במקומות אחרים בעולם), מכתבי אשראי וצ'קים (בעולם האסלאם).

הופעת סחר העבדים האטלנטי וכמויות הזהב והכסף העצומות שהופקו מאמריקה - שרובן הגיעו לבסוף למזרח אסיה, ובמיוחד בסין - גירו את חזרתה של כלכלת הכסף ואלימות צבאית רחבת היקף. כל ההתפתחויות הללו, לטענת גרייבר, השתלבו באופן ישיר בהתרחבותן המוקדמת של ערי המדינה המסחריות האיטלקיות, כמרכזים פיננסים אשר התנגדו לאיסור הכנסייה הקתולית על הלוואות בריבית והביאו לעידן הנוכחי של אימפריות קפיטליסטיות גדולות. כאשר היבשת החדשה פתחה אפשרויות חדשות לרווח, היא גם יצרה אזור חדש למיליטריזם הרפתקני המגובה בחובות שדרשו ניצול כלכלי של אוכלוסיות אמריקה ואחר כך אוכלוסיות מערב אפריקה. כפי שקרה, ערים שגשגו שוב ביבשת אירופה והקפיטליזם התקדם להקיף אזורים גדולים יותר בעולם כאשר חברות סחר אירופיות ומוצבים צבאיים שיבשו את השווקים המקומיים ודחפו למונופולים קולוניאליים.

הכלכלה הנשענת על מתכת יקרה הסתיימה עם נטישת תקן הזהב על ידי ממשלת ארצות הברית בשנת 1971. חזרה זו לכסף הנוצר כאשראי הגבירה את אי הוודאות. והדולר עדיין משמש כמטבע העולמי העיקרי. מעמד זה של הדולר (כמו כל מטבע אחר) מבוסס על יכולתו להגדיל את כמותו באמצעות חובות וגירעונות, וחשוב מכך, על ידי סמכותו הבלתי מרוסנת של הפדרל ריזרב ליצור כסף, מה שאפשר לארצות הברית ליצור חוב של 21 טרילון דולר עד שנת 2018. זה עשוי להימשך כל עוד (א) ארצות הברית תשמור על מעמדה כמעצמה הצבאית הבולטת בעולם ו (ב) מדינות אחרות ימשיכו לרצות לשלם סניוראז' עבור איגרות חוב ממשלתיות אמריקאיות. על ידי השוואת התפתחות החוב בתקופתנו לתקופות היסטוריות אחרות ולחברות שונות, גרייבר מציע כי משברי חוב מודרניים אינם תוצר בלתי נמנע של ההיסטוריה ויש לפתור אותם בעתיד הקרוב באופן דומה לפתרון, לפחות באופן עקרוני, כפי שיושם במהלך 5000 השנים האחרונות.

האוטופיה של הכללים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "האוטופיה של הכללים", שיצאה לאור בשנת 2015, גרייבר מתאר את העידן העכשווי כ"עידן הביורוקרטיזציה המוחלטת", שבו ביורוקרטיות ציבוריות ופרטיות, השזורות ביניהן עד כדי אי-הבחנה, הפכו למנגנונים העיקריים לרווחי וול סטריט, ומתאר כיצד הביורוקרטיזציה מביאה לאיום באלימות (באמצעות אכיפה משפטית ומשטרתית) כמעט בכל היבט בחיי היומיום במדינות העשירות. הספר מתרכז בהשלכות הפוליטיות של הביורוקרטיות ופתרונות אפשריים להן.

גרייבר מציין כי האמריקאים בעיקרון לא אוהבים ביורוקרטיות, אך למרות זאת הם אינם פועלים לשנות אותן. הוא קורא בדחיפות להסיר את הגבולות הביורוקרטיים המעכבים את היצירתיות. הוא טוען שהסדר והקביעות של הביורוקרטיה מזיקים יותר מאשר יוצרים ערך, ומפרט כי הכללים אינם חלים באופן שווה בפועל, והם יותר מכשירים שדרכם נופץ הדמיון האנושי ונפץ.

בירוקרטיה, מנהלתנות ו"עבודות בולשיט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר ממחקריו האחרונים של גרייבר התמקדו בנושא בירוקרטיה מקצועית, מנהלתנות - managerialism (כלומר ניהול לשם ניהול שאינו מוסיף ערך), ועבודות שאין בהם צורך אמיתי (שכינה "עבודות בולשיט" - "bullshit jobs"). עבודות אדמיניסטרטיביות שהתרחבו בעידן המודרני במה שגרייבר מכנה "פיאודליזם ניהולי". זו הייתה אחת הנקודות שהעלה בספרו "פרויקט הדמוקרטיה" משנת 2013, על הגידול במשרות אלו, אשר גם מי שמחזיק בהן מרגיש שאין בהן צורך. עבודות כאלה בדרך כלל מרוכזות בעובדים מקצועיים, מנהלים בדרג הביניים, פקידות, מכירות ושירותים. כפי שהסביר גם במאמר בירחון- STRIKE: "שטחי ענק של אנשים, באירופה ובצפון אמריקה, מבלים את כל חייהם המקצועיים בביצוע משימות שלדעתם, בסתר ליבם, לא באמת צריכות להתבצע"[13].

בגלל הפופולריות של המאמר, גרייבר כתב אז את הספר "Bullshit Jobs: A theory", שפורסם בשנת 2018. בספר הרחיב את הדיון בתאוריה שפיתח לפיה, האוטומציה והתפתחות טכנולוגיית המידע הפחיתו את הצורך במשרות בתעשייה ובחקלאות, אבל במקום שהמגמה הזו תיצור לאנשים זמן פנוי, העבודות האלו מוחלפות על ידי ניפוח של הסקטור המנהלי, השירותי והניהולי וליצירת מגזרי פעילות חדשים כמו "שירותים פיננסיים" או "טלמרקטינג", או התרחבות חסרת תקדים של מגזרים כמו משפט עסקי, מנהל אקדמי, מנהל בריאות, משאבי אנוש ויחסי ציבור. לדעתו עליית האוטומציה הייתה צריכה להוביל לעידן פוסט-קפיטליזם[14].

אקטיביזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לעבודתו האקדמית, גרייבר היה מעורב באופן ישיר ועקיף באקטיביזם ופעילות פוליטית. הוא היה חבר איגוד מקצועי בינלאומי -פועלי התעשייה של העולם (IWW), מחה בפורום הכלכלי העולמי בניו יורק בשנת 2002[15], תמך בהפגנות הסטודנטים בבריטניה נגד העלאת שכר הלימוד פי שלושה בשנת 2010[16], והיה מעורב בשלבים המוקדמים של תנועת כיבוש וול סטריט. בנובמבר 2011, מגזין רולינג סטון יחס לגרייבר את יצירית סיסמת תנועת "כיבוש וול סטריט": "אנחנו ה-99 אחוזים". גרייבר טטן אחר כך כי הסיסמה "הייתה יצירה קולקטיבית". על פי "רולינג סטון" גרייבר עזר בארגון המפגש הראשון של התנועה בעיר ניו יורק, בו היו 60 משתתפים בלבד, ב-2 באוגוסט 2011. הוא בילה את ששת השבועות הבאים בארגון התנועה, כולל הנחיית אספות, השתתפות בישיבות של קבוצות עבודה, ארגון הכשרה משפטית ורפואית ושיעורים בנושא התנגדות לא אלימה. גרייבר טען כי חוסר ההכרה של תנועת "כיבוש וול סטריט" בלגיטימיות של מוסדות פוליטיים קיימים או של המבנה המשפטי, חייבה קבלת החלטות בקונצנזוס, והיא הייתה לא היררכיות, עובדות אלו הפכו אותה לפרויקט אנרכיסטי ביסודו[17]. גרייבר צייץ בטוויטר ב-2014 כי הוא פונה מדירת משפחתו, בה גרו הוא והוריו במשך למעלה מ-50 שנה, בגלל מעורבותותנועת "כיבוש וול סטריט". הוא הוסיף כי פעילים נוספים הקשורים לתנועה סבלו מבעיות דומות.

ב-11 באוקטובר 2019 נאם גרייבר במחאת המרד בהכחדה בכיכר טרפלגר, בלונדון, על הקשר בין "עבודות בולשיט" ופגיעה בסביבה, והציע כי התנועה הסביבתית צריכה להכיר בקיום עבודות אלה בשילוב עם פרויקטים מיותרים של בנייה או תשתית כסוגיות משמעותיות. בנובמבר 2019, יחד עם אישי ציבור אחרים, גרייבר חתם על מכתב התומך במנהיג מפלגת הלייבור ג'רמי קורבין, וקרא לו "מגדלור של תקווה במאבק נגד לאומיות ימנית קיצונית, שנאת זרים וגזענות ברוב העולם הדמוקרטי". בבחירות הכלליות בבריטניה, בדצמבר 2019, יחד עם 42 אנשי תרבות מובילים נוספים, הוא חתם על מכתב תמיכה בהנהגתו של קורבין את מפלגת הלייבור. במכתב נאמר כי "מניפסט הבחירות של המפלגה בהנהגתו של ג'רמי קורבין מציע תוכנית טרנספורמטיבית המעדיפה את צורכיהם של אנשים ושל כדור הארץ על פני רווח פרטי ואינטרסים של מעטים.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים של דייוויד גרייבר שתורגמו לעברית:

ראיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דייוויד גרייבר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bennett, Drake (26 באוקטובר 2011). "David Graeber, the Anti-Leader of Occupy Wall Street: Meet the anthropologist, activist, and anarchist who helped transform a hapless rally into a global protest movement". Business Week. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2020. בדיקה אחרונה ב-4 בדצמבר 2011. 
  2. ^ Mamatas, Nick (31 במאי 2005). "Take It From the Top: Speaking with anarchist professor David Graeber, canned from Yale". Village Voice. אורכב מ-המקור ב-June 29, 2011. בדיקה אחרונה ב-4 בדצמבר 2011. 
  3. ^ Graeber, David (2004). "David Graeber". Yale University Department of Anthropology. Yale University. אורכב מ-המקור ב-February 22, 2004. 
  4. ^ Bloch, Maurice. "Letter from Maurice Bloch, London School of Economics". Solidarity with David Graeber. אורכב מ-המקור ב-October 27, 2009. בדיקה אחרונה ב-27 באוקטובר 2009. 
  5. ^ Frank, Joshua (May 13–15, 2005). "Without Cause: Yale Fires An Acclaimed Anarchist Scholar". Counterpunch.org. אורכב מ-המקור ב-June 29, 2011. בדיקה אחרונה ב-4 בדצמבר 2011. 
  6. ^ "The Strathern Lecture". Department of Social Anthropology. University of Cambridge. אורכב מ-המקור ב-September 9, 2020. בדיקה אחרונה ב-4 בספטמבר 2020. 
  7. ^ Shea, Christopher (15 באפריל 2013). "A Radical Anthropologist Finds Himself in Academic 'Exile'". Chronicle of Higher Education. אורכב מ-המקור ב-April 17, 2013. בדיקה אחרונה ב-17 באפריל 2013. 
  8. ^ Graeber, David (4 בספטמבר 2019). "How social and economic structure influences the Art World". Youtube. אורכב מ-המקור ב-September 26, 2020. בדיקה אחרונה ב-4 בספטמבר 2020. 
  9. ^ Graeber, David (2007). Possibilities: Essays on Hierarchy, Rebellion and Desire. AK Press. ISBN 9781904859666. 
  10. ^ Graeber, David; Wengrow, David (2 במרץ 2018). "How to change the course of human history". Eurozine. אורכב מ-המקור ב-September 10, 2020. בדיקה אחרונה ב-4 בספטמבר 2020. 
  11. ^ Giovanni da Col; David Graeber (2011). "The return of ethnographic theory". HAU: The Journal of Ethnographic Theory 1 (1). אורכב מ-המקור ב-September 24, 2016. בדיקה אחרונה ב-23 בספטמבר 2016. 
  12. ^ תומאס מיני, ניו יורק טיימס"חוב: 5,000 השנים הראשונות": מרתק וחצוף, באתר הארץ, 11 במרץ 2012
  13. ^ אורי פסובסקי, עובדים בבולשיט, באתר כלכליסט, 19 בנובמבר 2013
  14. ^ צחי שדה וסוכנויות הידיעות, עבודה על כלום: האם רוב העבודות שלנו הן סתם בולשיט?, באתר ynet, 3 ביוני 2018
  15. ^ גיא רולניקדאבוס בניו יורק, באתר הארץ, 31 בינואר 2002
  16. ^ דפנה מאור, משבר, צנע, מחאה ותקווה לעתיד, באתר הארץ, 4 בינואר 2011
  17. ^ שנה אחרי: מה נשאר מתנועת "לכבוש את וול סטריט"?, באתר גלובס, 17 ביוני 2012