דייויד אהרונוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דייויד אהרונוביץ'
צילום משנת 2012
צילום משנת 2012
לידה 8 ביולי 1954 (בן 66)
לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מקצוע עיתונאי, מנחה טלוויזיה, סופר, מחבר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דייוויד אהרונוביץ'אנגלית: David Aaronovitch; נולד ב-8 ביולי 1954 בלונדון) הוא עיתונאי יהודי בריטי, מנחה טלוויזיה ומסאי. הוא בעל טור קבוע בעיתון "טיימס" בלונדון.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייוויד אהרונוביץ' נולד בשנת 1954 בלונדון, בנם של הכלכלן הבריטי סם אהרונוביץ', שמילא תפקידים במפלגה הקומוניסטית של בריטניה ושל לבנדר אהרונוביץ', ממוצא אירי. הוא אח של השחקן אוון אברונוביץ' ושל הסופר בן אהרונוביץ'. בנעוריו חיי המשפחה הושפעו מקרוב על ידי פעילות ההורים במפלגה הקומוניסטית. אהרונוביץ' למד בבית ספר מקיף בצפון לונדון ואחר כך למד היסטוריה בבייליול קולג' באוקספורד. עבר משם לאוניברסיטת מנצ'סטר וסיים בה תואר ראשון BA בשנת 1978. אירוקומוניסט בהתחלה, בימי הלימודים האוניברסיטאיים היה פעיל מאוד בחיים הפוליטיים ובשנים 1980–1982 נבחר מטעם ברית השמאל כיושב ראש האיחוד הלאומי של הסטודנטים (National Union of Students)

פעילותו העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הלימודים עבד אהרונוביץ' כעיתונאי פרילנסר. בשנת 1987 בגיל 33 עזב את המפלגה הקומוניסטית ובשנת 2002 עשה עשהחשבון נפש והתחשבן עם המפלגה בספרו " Arson, rape and bloody murder". כתב לתקופה בעיתונים "אינדפנדנט" (2002-1995) ו-גארדיאן וכן ב"ג'ואיש כרוניקל" וב"ניו סטייטסמן" " הוא הפך לתומך מושבע של המדיניות שלמנהיג הלייבור וראש הממשלה של בריטניה, טוני בלייר החל משנת 1988 הנחה ב-BBC את המגזין הטלוויזיוני הפוליטי ליום ראשון On the Record . החל משנת 2005 כותב טור קבוע ב"טיימס" הלונדוני .עד שנת 2016 כתב בו מעל 600 מאמרים. בשנת 2001 זכה בפרס אורוול לעיתונאות פוליטית.

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרונוביץ' מתגורר בלונדון. הוא נשוי ואב לשלוש בנות.

פרסים ואותו הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2001 - פרס אורוול לעיתונאות פוליטית
  • 2003 - הוכרז כבעל טור השנה - על ידי תוכנית הטלוויזיה "What The Papers Say"

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Paddling to Jerusalem: An Aquatic Tour of Our Small Country. London : Fourth Estate, 2000 ISBN 978-1-84115-540-1.

(חתירה לירושלים:סיור מימי בארצנו הקטנה)

  • Arson, rape and bloody murder. London : Fourth Estate, 2002. (הצתה, אונס, רצח עקוב מדם)[1]
  • The end of the poisoned embrace, in: Simon Rogers (Hrsg.): The Hutton Inquiry and its impact. London : Politico's Guardian Books, 2004.
  • Voodoo Histories: The Role of Conspiracy Theory in Shaping Modern History, London : Jonathan Cape, 2009, ISBN 978-0-224-07470-4. (סיפורי וודו:תפקיד תאוריות הקונספירציה בעיצוב ההיסטוריה המודרנית)
  • מבוא לספר Karl Marx, Friedrich Engels: The communist manifesto. London : Vintage Books, 2010.
  • Party Animals: My Family and Other Communists. Jonathan Cape, 2016.

(ספר אוטוביוגרפי "משפחתי וקומוניסטים אחרים")

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2006 - No Excuses for Terror - סרט תיעודי המותח בקורת על התפשטות הדעות האנטי-ישראליות מן השמאל הקיצוני ומן הימין הקיצוני במדיה המיינסטרימית ובשיח הפוליטי,
  • Blaming the Jews (האשמת היהודים) סרט תיעודי על האנטישמיות במדיה ובתרבות הערבית
  • ספטמבר 2005 - God and the Politicians - סרט תיעודי הבודק את הגברת השפעת הדת על פוליטיקה בממלכה המאוחדת

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דייויד אהרונוביץ' בוויקישיתוף

כתבה של שאול אדר ב"הארץ" 18.3.2010 - עודכן ב -1.9.2011

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כותרת הספר הוא שמו של שיר מהפכני שהושר לכבוד המהפכה האדומה בימי מלחמת העולם הראשונה