דיכאון סמוי

דיכאון סמוי הוא אבחנה המתייחסת לתופעה הנפוצה בעיקר בקרב גברים, החווים דיכאון שאינו תואם את האבחנה של דיכאון קליני. דיכאון קליני הוא הפרעה נפשית, המאופיינת בדפוס נרחב ומתמשך (בדרך כלל שבועות וחודשים) של מצב רוח ירוד, דכדוך, שאליו מתלווים הערכה עצמית נמוכה ואבדן עניין והנאה מפעילויות מהנות, חרדה, הפרעות שינה ותיאבון, חוסר מרץ, מחשבות פסימיות בדרגות שונות – עד כדי מחשבות של חוסר טעם לחיים ואובדנות, ירידה בריכוז ובזיכרון, ופגיעה משמעותית בתפקוד. אוסף תסמינים זה קיבל את שמו המקצועי, תואר וסווג כהפרעת מצב רוח במהדורה משנת 1980 של ספר האבחנות של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (ה-DSM).

לעומת אבחנה זו, דיכאון סמוי הוא מינוח המתאים יותר לחוויה מלנכולית בקרב גברים, שאינה מקבלת שם בשל הקושי של גברים להכיר ברגשותיהם בנוגע לדיכאון ולהסוותם. הדיכאון הסמוי מהווה ביסודו הפרעה בהערכה העצמית ובערך העצמי, המתבטא במגוון צורות כמו אובדן אינטימיות, התמכרויות ואלימות. במצב זה הגברים מסתירים את דיכאונם לא רק מהקרובים להם אלא גם מעצמם.

אף שנמצא בשימוש בשיח הציבורי וע"י אנשי טיפול, המונח לא נתמך כרגע על ידי מקצועות בריאות הנפש המוסמכים ונעדר ביסוס מדעי.

גברים ודיכאון סמוי

קיימים סיבות להופעת הדיכאון הסמוי יותר בקרב גברים בהשוואה לנשים:

1. חוסר ביטוי רגשות המזוהים עם דיכאון: גברים רבים חווים דיכאון ללא ביטויי עצבות. לאור זאת, קשה לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש לאבחן אותם כסובלים מדיכאון. חלק מהסיפטומים יכולים להיות חרדה, אי נוחות פיזית, הפרעות שינה ועוד. במקרים אחרים, ניתן לראות ביטוי כעס, עצבנות ולחץ. בנוסף נמצא שבקרב גברים המאמצים אידאולוגיה של גבריות מסורתית ניתן לראות בקרבם שקשיים נפשיים ודיכאון באים לידי ביטוי בלקיחת סיכונים והתנהגות של הרס עצמי יותר מגברים שאינם בעלי אידאולוגיה זו. יותר גברים המדוכאים בהשוואה לנשים מדוכאות, אינם מודעים לדיכאון שלהם בשל הקושי שיש להם לזהות ולשייך את רגשותיהם, כמו כן בשל העובדה שלמרות העצב העוטף אותם, להתנהגות הנלוות אין הופעה דיכאונית "טיפוסית".
2. חסר באבחון דיכאון של גברים: אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש נוטים שלא להכיר בדיכאון אצל גברים, משום שהתופעה עצמה נדמית כלא גברית. להפרעה זו יש סטיגמה של מחלת נפש ושל רגשנות נשית, מה שגורם לגבר להתלבט האם לחשוף את מצבו לחוות בושה ולהסתיר את מצבו.
3. יחסי אבות ובנים: רבים מהגברים קיבלו מאבותיהם את חוסר היכולת להתעמת עם הכאב ומגיל צעיר למדו להתרחק ממנו. מסרים שכיחים הם, למשל: "תתגבר, תהיה גבר...". בתהליך זה בנים לומדים להתבייש ברגשותיהם ובעיקר ברגשותיהם הפגיעים, באמצעות יחסי אבות ובנים מתבצעת הסללה מגדרית בה הבן לומד להתנהל ללא ביטויים של פגיעות הכוללים מגע עם תסכול רגשי וכאב.
4. תהליכי הבניה ולמידה חברתית: דרישות המגדר הגברי המסורתי מכתיבות שעל גברים להימנע מעיסוק ברגשות מלבד כעס ותחושות מיניות. כאשר תחושה של חוסר ערך עצמי, חוסר תקווה וחוסר אונים מוצאת את דרכה אל נפשו של הגבר, הוא חווה תחושה מעורפלת של פגיעות וסכנה. בשל התהליכים החברתיים המדכאים כל מגע של גברים עם רגשותיהם הפגיעים, הם לא מפתחים כישורים חברתיים כולל כישורים לטפל בתחושה זו בדרך ישירה. גברים בעיקר למדים כיצד להרחיק את העצמי שלהם ממפגש ישיר ומודע עם רגשותיהם באמצעות אסטרטגיות מגוונות. במצב כזה הגבר מתמודד עם חווית הדיכאון באופן עקיף הבאה לידי ביטוי בדרך כלל בצורות התנהגות הרסניות כמו צריכת אלכוהול, התמכרויות, אלימות ועוד.
5. הציפיות החברתיות מגברים: מצבם של הגברים מבחינה חברתית תרבותית וכלכלית אמנם טוב משל הנשים, אך לא כל גבר מצליח לעמוד בקודים הגבריים. מי שאינו עומד בציפיות להיות חזק מצליח וגיבור, חש נחיתות אך נוטה לעטות את מסכת הגבריות המבטאת הצלחה ומסוגלות.

תסמינים

הדיכאון הסמוי סמויה יותר מהעין ומוסכת על ידי אמצעים הנתפסים בעיני גברים כמקובלים חברתית. גברים נוטים יותר לביטוי מוחצן באמצעות התנהגות פוגעניות והרסניות לעצמם ולסובבים אותם. כמעט כל דבר יכול לשמש כמגננה במצב של דיכאון סמוי במטרה לשפר את ההערכה העצמית. האדם הסובל מדיכאון סמוי עלול לנסות לייצב את תחושת הערך העצמי המדרדרת שלו באמצעות חומרים פסיכואקטיביים משני מצב רוח, פניה לפעילויות כפייתיות כגון מין, הימורים, ספורט ועוד. מתברר שעל פי אבחונים המבוססים על ספר האבחנות הפסיכיאטרי – DSM-5, מספר הנשים הסובלות מדיכאון כפול בהשוואה לגברים. גברים לעומתן, מאובחנים יותר מנשים כסובלים מהתמכרויות, מהפרעה אנטי-סוציאלית ונרקיסיזם. אבחנות אלו משקפות ביטוי חיצוני של כאבים נפשיים וקונפליקטים תוך אישיים הבאים לידי ביטוי בהתנהגות הרסנית. עבור רבים הסובלים מביטויים אלו הדבר משמש אמצעי להתמודד עם דיכאון שלא מקבל הכרה, לא על ידי הממסד ולא על ידי הגברים עצמם. היכולת של גברים להחצין כאב מגן על חלק מהגברים מלחוות דיכאון אך לא מונע מהם להרגיש מדוכאים. גברים מתאבדים פי 3.5 מנשים. בישראל מספר מקרי ההתאבדות ב-2012 עמד על 480 איש, מתוכם 377 היו גברים. עבור גברים רבים התאבדות עלולה להיות דרך מהירה ונגישה להתמודד עם "כאב בלתי נסבל", עם הקושי להישאר בכאב, הקושי לתת ביטוי רגשי למצבם הפגיע ולפנות לקבל עזרה.

טיפול

התרופה היחידה לדיכאון סמוי היא דיכאון גלוי. ברגע שהאדם חדל לברוח, רק אז הוא מסוגל להתמודד עם הכאב שגרם להתנהגותו, הוא ילמד לטפל בעצמו ולבסס לעצמו הערכה עצמית בריאה. חשוב לסייע לאדם הסובל מדיכאון סמוי ללמוד להיות עם הכאב, דבר המאפשר את החיבור של האדם לעצמו, את ההבניה מחדש וחיזוק האפשרות לחיות. יש להתייחס לדיכאון הסמוי בקשר רב תרבותי, להכיר בקושי שמובילים ערכי הגבריות המסורתית, הקושי בשיתוף רגשות והקושי לקבל עזרה. חשוב לנרמל את הכאב ואת הקושי לפגוש אותו ולהדגיש את היעילות של הדיבור הרגשי כחלק מתהליך ההחלמה.

לא ניתן לטפל ביעילות בדיכאון הסמוי בקרב גברים ללא התייחסות ללקוחות גברים כמי שנמצאים בדיאלוג עם זהותם הגברית. העדפת הdoing בקרב גברים וחוסר הנוחות להיות בbeing מדגיש את הצורך במטפל עם גישה גישה של פתרון בעיות במטרה להגביר רגשות הקשורים בחוויית העשייה ולסייע לאזן בין שתי היכולות.

על פי גישות הטיפול בטראומה, חשוב ליצור שפה עם המטופל, שפה המבוססת על נוכחות רגשית ויחסי גומלין. מטפלים רבים חשים כי על הטיפול להיות תכליתי יותר שמטפלים בגברים. יש הטוענים שגברים פתוחים יותר לטיפול קוגניטיבי התנהגותי מאשר טיפול פסיכודינמי. ואחרים טוענים כי עקב השימוש הבעייתי של גברים ברגשות הם דווקא זקוקים לטיפול פסיכודינמי המעודד הבעת רגשות.

לתהליך הטיפול בדיכאון סמוי שלשה הדגשים: קילוף ההגנות המכסות על הדיכאון כמו אלימות, התמכרויות ועוד. תרגול מערכות יחסים בוגרות תוך שיפור הקשר של המטופל גם עם עצמו. פתרון הטראומה המוקדמת שהביאה לדיכאון.

טיפול זוגי וטיפול משפחתי מהווים מרחב טיפולי בו גברים "נאלצים" להתמודד עם הצפה רגשית, וזוהי הזדמנות טובה לזהות את תחושת האיום, וללמוד להישאר בה, מבלי לנסות למוסס את החרדה באמצעות הגנות, הכוללות פיצול, רציונליזציה השלכה וניתוק.