דילמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שרידי התיישבות מסאר (אנ') בבחריין, הנחת החוקרים היא שהשרידים הם מתקופת דילמון

דילמוּן או טילמוּן הייתה תרבות עתיקה שהתקיימה באזור המפרץ הפרסי והוזכרה בתרבויות המסופוטמיות כתרבות שהייתה שותפה לסחר באזור מסופוטמיה, הייתה מקור לנחושת ונקודת יציאה למסלול הסחר עם תרבות עמק האינדוס. מיקומו המדויק של מרכז התרבות אינו ידוע, יש הסכמה בין רוב החוקרים כי דילמון כללה את בחריין, האי פילכה (Failaka Island) ששייך לכווית והחוף המזרחי של ערב הסעודית לחופי המפרץ הפרסי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקסט הקדום ביותר המזכיר את דילמון מופיע בתקופה השומרית, על גבי לוחות חרס בכתב יתדות ומתוארך לשנת 3300 לפנה"ס לערך. הטקסט נמצא בעיר השומרית ארך והוא קשור לסחר בנחושת.‏[1]

טקסטים נוספים נמצאו במקדש האלה איננה בעיר ארך ומתוארכים לשנת 3000 לפנה"ס. בלוח זה דילמון הוא שם תואר המשמש לתיאור סוג של גרזן. בנוסף מופיעים רשימות של מנות צמר שהונפקו לאנשים הקשורים בדילמון. במקרה זה נעשה שימוש לאחר השם בתוספת של האותיות כִּי המשמשות לציון מקום גאוגרפי.‏[2]

תכתובת בין פקיד מדילמון לחברו מושל ניפור, המאה ה-14 לפנה"ס

אחת מהכתובות הקדומות ביותר המזכירות את דילמון היא של מלך לגש אור-ננשה (Ur-Nanshe) שהיה המלך הראשון בשושלת הראשונה של לגש (המאה ה-26 לפנה"ס). אזכור זה הופיע על גבי כתובת שקע של דלת: "הספינות של דילמון הביאו לו עץ כמחווה מארצות זרות".

דילמון מוזכרת בשני מכתבים המתוארכים לתקופת שלטונו של בורנבוריאש השני שהיה מלך כשי ששלט בבבל במחצית המאה ה-14 לפנה"ס. על פי שני המכתבים שנמצאו בניפור, השפעתה של הממלכה הכשית בתקופה זו הגיעה עד דילמון. במכתבים שנשלחו על ידי פקיד מדילמון בשם אילי-איפשרה (Ilī-ippašra) לחברו אנליל-כידיני (Enlil-kidinni) מושל ניפור, הוא מתלונן על בני שבט מקומי שגנבו את האלים שלו והוא לא יכול לעשות דבר בקשר לכך, וכן מתלונן שהם לא פונים אליו בכבוד ומבזים אותו. השמות המוזכרים הם אכדיים. מכתבים אלה ותכתובת נוספת מרמזים שבאותה תקופה הייתה מערכת יחסים מנהלית בין בבל הכשית לדילמון.

כתובת אשורית משנת 1250 לפנה"ס ציינה שמלך אשור הוא גם מלך דילמון ומלוהה או מה-לה-הא (Meluhha שותף סחר של שומר) וכן מלך הים התחתון והים העליון. בכתובות אשוריות מתועדות מחוות שניתנו לאשור על ידי דילמון.

כתובות אשוריות מהאלף ה-1 לפנה"ס מעידות על קיום ריבונות אשורית על דילמון. באחד האתרים הארכאולוגים שהתגלו בבחריין נמצאה כתובת הטוענת שסנחריב מלך אשור תקף את צפון מזרח ערב הסעודית של היום וכבש את האי בחריין. ההתייחסות האחרונה לדילמון מופיעה ברשומות ניהוליות מהתקופה הנאו-בבלית שנת 567 לפנה"ס. ברשומות אלה מצוין שדילמון נשלטה על ידי מלך בבל. לאחר קריסת ממלכת בבל בעקבות כיבושה בשנת 538 לפנה"ס על ידי כורש, השם דילמון לא הופיע יותר ברשומות.

הסחר עם תרבות עמק האינדוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן עדויות כתובות וממצאים ארכאולוגיים על סחר שהתקיים בין התרבויות העתיקות במסופוטמיה ותרבות עמק האינדוס שהתקיימה בעת העתיקה בפקיסטן וחלק מהודו של היום. ייתכן וזהו שמם של שותפי הסחר שהשתמר בשם "מה-לה-הא" באכדית. טביעות חותם מחומר מהעיר האראפה מעמק האינדוס שימשו לחתימת חבילות של סחורות. מספר חותמות מעמק האינדוס נמצאו באתרים במסופוטמיה כמו אור ואתרים נוספים.

חותמות בסגנון האופייני למפרץ הפרסי נמצאו בעמק האינדוס בעיר העתיקה לוטאל (Lothal) השוכנת במדינת גוג'אראט וכן באי פילכה השייך לכווית של היום ובמסופוטמיה, מהוות עדות משכנעת לסחר שהתקיים בין עמק האינדוס למסופוטמיה. הסחר כלל קורות עצים, שנהב לאפיס לאזולי, זהב ומוצרי יוקרה כגון חרוזים מקרנליאן ואבנים מזוגגות, פנינים מהמפרץ הפרסי ושיבוצי עצם שנשלחו למסופוטמיה, בתמורה לכסף, בדיל, בדי צמר, שמן זית ודגנים. מטילי נחושת מעומאן וביטומן שהיה קיים במסופוטמיה בטבע בתמורה לבדי כותנה ועופות. חשיבותו של סחר זה באה לידי ביטוי בעובדה שהמידות והמשקולות ששימשו בדילמון היו זהות לאלה שנמצאו בעמק האינדוס, ולא היו תואמים למידות והמשקולות ששימשו בדרום מסופוטמיה.

מסמכים וממצאים ארכאולוגים שנמצאו במסופוטמיה מתעדים רשימות סחר וכתובות רשמיות מזכירות את מה-לה-הא וחותמות מהאראפה. אזכורים לסחר עם מה-לה-הא נמצאו מתקופת האכדית, השושלת השלישית של אור (סוף האלף ה-3 לפנה"ס) ותקופת איסין-לרסה המתוארכת למאה ה-21 לפנה"ס ועד המאה ה-19 לפנה"ס. סביר להניח שהסחר החל בתקופה קדומה יותר במאה ה-26 לפנה"ס בתקופת השושלת הקדומה ייתכן וכלי שיט הפליגו ישירות למסופוטמיה מעמק האינדוס, אבל בתקופת איסין-לרסה, המונופול על הסחר היה שייך כבר לדילמון.

זיהוי מקומה של דילמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלוליות קבורה בבחריין בעאלי (A'ali) מתוארכים לתקופת דילמון

זיהוי המקום בו שכנה דילמון שנוי במחלוקת בין החוקרים השונים. קיימת הסכמה בין רוב החוקרים שדילמון שכנה באחד האזורים המודרניים הבאים: החוף המזרחי של חצי האי ערב מאזור כווית המודרנית ועד האי בחריין. האי בחריין עצמו והאי פילכה. חלק מהחוקרים לקחו בחשבון שהגאוגרפיה של האזור השתנתה במשך השנים ולאחר שמי הים עלו בשנת 6000 לפנה"ס. האתר הארכאולוגי הקדום ביותר באזור הוא מצודת בחריין שהחל להיות מיושב בשנת 2300 לפנה"ס. אתר נוסף בבחריין שבו על פי השערת החוקרים היה חלק מדילמון הוא האתר הארכאולוגי ליד סאר.‏[3] האי פילכה החל להיות מיושב בשנת 2000 לפנה"ס וזאת לאחר ירידת גובה מפלס פני הים. לא נמצאו אתרים שהיו מיושבים בין השנים 3300 ועד 2000 לפנה"ס בחוף המזרחי של חצי האי ערב. תיארוך האתרים שנמצאו יוצר בעיה כי חלק מהטקסטים העתיקים המזכירים את דילמון מתוארכים לתקופות קדומות יותר.

כדי לאתר את מקומה של דילמון נעזרו החוקרים ברמזים המופיעים בטקסטים. למשל אזכורה כמקור של נחושת איפשר לסנן אתרים שבהם לא נמצאה נחושת. בנוסף הוזכרה כמקור לקורות עצים ו"עיני דג" שזוהו על ידי החוקרים כפנינים. טקסטים מאוחרים יותר מתייחסים לדילמון כמי שיושבת באמצע הים, במקום שבו השמש זורחת ובפה של הנהרות הגדולים. סרגון השני מאשור מתאר את דילמון שמקום באמצע הים השוכן במרחק של 30 בֵּרוּ. המונח ברו על פי השערת החוקרים מתייחס ליחידת זמן המקבילה לשתי שעות. הטקסטים גם מציינים שבדילמון יש שפע של מים מתוקים, תיאור זה מתאים לבחריין. הבעיה היא שבבחרין אין מכרות נחושת. השערת החוקרים היא שמקור הנחושת הוא בעומאן של היום ואיזכורה של דילמון בתקופה השלישית של אור מתייחסת אליה כמתווכת בסחר הנחושת.‏[4]

דילמון במיתולוגיה המסופוטמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דילמון מוזכרת במיתולוגיה המסופוטמית. היא מופיעה בסיפור הבריאה השומרי (Sumerian creation myth) ומתוארת כ"המקום שבו השמש זורחת" ו"הארץ של החיים".

בסיפור של אותנפישתים המופיע בעלילות גילגמש, לאחר כל התלאות שהוא עבר, האל אנליל התרצה ואף העניק לאותנפישתים ולרעייתו חיי נצח והושיבם בדילמון הנחשב כגן העדן המסופוטמי כגמול על הצלת האנושות מכליה.‏[5]

דילמון מופיעה גם בסיפור האפי של האל אנכי אל המים והחכמה ואשתו נִינחוּרסַנְג אלת הלידה כמקום בו נוצרה בריאת העולם. הם גרו בדילמון אבל לא היו בה מים מתוקים, בעלי חיים והשדות לא נחרשו. נינחורסנג מתלוננת באזני אנכי על טיב העיר שהעניק לה והוא מבטיח לה שינוי באומרו:

עוד היום, כאשר יעמוד אֻתוּ, אל השמש, בשמים, ייצאו מים מתוקים מן המעיינות הנובעים בארץ. משם יעלו-נא המים אל מאגרים גדולים, ומהם ישתו תושבי דילמון, עירך, מים בשפע. בארות המים המרים שלך לבארות מים מתוקים יהיו! תהיה נא השעורה אשר לדילמון רעננה, תמריה גדולים, ויבולה ישולש! ארץ תוּכְּרִיש תעביר לעירך דילמון זהב ואבני ספיר, וארץ מֶלוּחַה תעמיס אוניות גדולות באבני אודם יקרות למענה. ארץ מַרְחַשי תעניק לעירך דילמון אבני חן וטופז, וארץ מַגַן תיתן לה נחושת חזקה, מוצקה, ואבנים יקרות. ארצות הים יובילו לדילמון גזעי עצים שחורים הראויים לבית המלך, ושבטי הנוודים יביאו לה צמר בשלל צבעים. ארץ עילם תעביר צמר משובח. העיר אור, במת המלכות, תעמיס אוניות גדולות בשעורה, שומשום ובגדים מובחרים למען עירך. הים הרחב יעניק לה מן השפע שלו. עירך, דילמון, תהא נא בית האוצר לחוף נמל הארץ!

– אורי גבאי ותמר וייס, המיתולוגיה הבבלית, הוצאת מפה, 2003, עמ' 37-36

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Traces of Paradise: The Archaeology of Bahrain, 2500 BC to 300 AD Harriet Crawford‏,Michael p. 25
  2. ^ Dilmun and Its Gulf Neighbours, Harriet E. W. Crawford, p. 1
  3. ^ Bahrain digs unveil one of oldest civilisations באתר של ה-BBC,‏ 21 במאי 2013
  4. ^ Dilmun and Its Gulf Neighbours, Harriet E. W. Crawford, p. 2
  5. ^ יעקב קליין, ספרות המקרא: מבואות ומחקרים - כרך שני הוצאת יד יצחק בן צבי, שנת 2011, עמ' 546