דין מרומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

דין מרומה הוא מונח הלקוח מהמשפט עברי, המתאר מצב שבו חש הדיין שיש רמאות בדיון העומד בפניו. קיים קשר בין מונח זה לבין המונח דין אמת לאמיתו.

תיאור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים מתנהל הדיון המשפטי כדת וכדין על פי טענות הצדדים ועדות העדים העדים, אלא שקיים מצב שבו חש הדיין שישנה רמאות שאין בכוחו או ביכולתו להוכיחה, אם בטענות בעלי הדין ואם בעדות העדים ואם שנראה לו שהדברים אמת אך לא כל האמת, והוסתרו ממנו פרטים העשויים לשפוך אור נוסף על המקרה שלפניו.[1] מקרה זה נחשב בתלמוד כדין מרומה. דין אמת הוא ההפך מדין מרומה. קיימת מחלוקת ראשונים כיצד להבין את הביטוי "דין אמת לאמיתו", שאותו יש לדון, על פי דברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן בגמרא[2]: חלק סוברים שמדובר בדין שקשה להוציא ממנו את האמת, וחלק סוברים שמדובר בכל דין שהוא אינו דין מרומה. למחלוקת זו יש השפעה רבה בעניין דינו של הדין המרומה, ועל כך בהמשך.

ההכרעה בדין מרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדין הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות תלמודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מוזכרות כמה הנחיות למצב הסבוך של דין מרומה:

מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהא קולר תלוי בצוואר העדים? תלמוד לומר, מדבר שקר תרחק.[3]

זעירא בר חיננא בשם רבי חנינה ורב יהודה: חד אמר "ודרשת וחקרת ושאלת היטב", וחד אמר "צדק צדק תרדוף". הא כיצד? אם את רואה הדין שיוצא לאמיתו - חקריהו, ואם לאו - צדקיהו

התלמוד הבבלי מגיע למסקנה הישירה שאין לדון "דין מרומה" מהפסוק בפרשת משפטים, הדורש להתרחק מהשקר. מקבילו הירושלמי מראה סתירה לכאורה בין שני פסוקים בפרשת ראה. להלן הסברו של הרב משה מרגלית:

"חד אמר". דבעינן דרישה וחקירה דכתיב ודרשת וחקרת וכתיב משפט אחד יהיה לכם:
"וחד אמר". דלא בעינן דכתיב צדק צדק תרדוף דמשמע דאין צריך לחקור כל כך:
"הא כיצד". קשו קראי אהדדי [קשים הפסוקים אחד על השני]:
"אם אתה רואה הדין שיצא לאמיתו חקרהו". כלומר אם נראה לך שיש בדין זה איזה רמאות ומחמת שתחקור תבא על האמת ויצא הדין לאמיתו חקרהו:
"ואם לאו". שאינו נראה לך שהוא דין מרומה:
"צדקהו". וחתוך הדין בלי חקירה ודרישה:

על פי ה"פני משה" הירושלמי טוען שבמקרה שהדין יכול לצאת לאמיתו, לא להיות "מרומה" - כלומר, ישנה רמאות שניתן לגלות ולהגיע למיצוי הדין בדרכים לא קונבנציונליות או מקובלות בהקשרים המשפטיים הספציפיים, כדרישה וחקירה - שם יש לחקור עוד יותר. על כן באה הוראת המקרא "ודרשת וחקרת ושאלת היטב".[4] במקרה שהצדק יכול לצאת לאור בלי להשתמש בכלים קיצוניים, יש לדבוק בפתרון שאליו פשוט להגיע - "צדק צדק תרדוף".

ישנו עוד דיון בדין המרומה בתלמוד הבבלי, במסכת סנהדרין:

משנה. אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר משפט אחד יהיה לכם... גמרא. דיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה? ורמינהו [מראים קושיה מברייתא]... קשיא! (סימן: חרפ"ש). אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר משפט אחד יהיה לכם, ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. - אלא מעתה, טעו לא ישלמו? - כל שכן שתנעול דלת בפני לווין. רבא אמר: מתניתין דהכא בדיני קנסות, ואידך - בהודאות והלואות. רב פפא אמר: אידי ואידי בהודאה והלואה, כאן - בדין מרומה, כאן - בדין שאינו מרומה, כדריש לקיש. דריש לקיש רמי: כתיב בצדק תשפט עמיתך וכתיב צדק צדק תרדף, הא כיצד? כאן - בדין מרומה, כאן - בדין שאין מרומה. רב אשי אמר: מתניתין כדשנין. קראי; אחד לדין ואחד לפשרה. כדתניא: צדק צדק תרדף - אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות, בזה אחר זה - שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן - שניהן נופלין, בזה אחר זה - שניהן עולין. הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה - תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה - תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות - הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו.

פסיקת ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור כל האמור, נפסק בשו"ע[5] שבמקרה של דין מרומה מוטל על הדיין לחקור ולדרוש בעניין עד תומו.[6] אם הדיין עדיין סבור שהדין מרומה, ושלו אין דרך להכריע בדין זה כלל, כותב ונותן ביד הנתבע "שאין לשום דיין להשתדל בדין זה". את עיקר דינו של הדין המרומה פוסק השו"ע על פי הרמב"ם,[7] שמקבל את העמדת רב פפא בגמרא בסנהדרין ל"ב. בנוסף, חלק מדיני החלת הפסק לקוח מהרא"ש.[8] זה האחרון דן באריכות בספר השו"ת שלו במקרה מסובך שהובא לפניו:

על אודות דברי ריבות שנתעצמו בהם רבי שלמה בן אלבגל ורבי ישראל בן אלחדאד זה ימים ושנים והוחלפו כמה מונים מדין ישראל לדין אומות העולם ומדין אומות העולם לדיני ישראל. ועתה נתגלגל הדבר שבאו הלום בציר גבירתנו המלכה מב"ת [מנשים באוהל תבורך] והביאו לי כתבה שהיא צותה עלי שאקח כל שטרי הטענות שנעשו בזאת התביעה בפני המוקדמים של וילייאריאל ובלדוליר לפני הרב רבי משה ן' חביב ושאדון על פי טענותיהם הללו ממה שיראה לי מקו היושר והאמת. גם כי קשה לי במאד מאד להשתדל בדין קשה כזה שנתגלגל זה כמה ימים לפני אנשים יקרים ונכבדים חכמי ישראל וחכמי האומות וגם כי המה בעלי דינים קשים ולא נתקררה ולא נתישבה דעתם בכל דברי חכמים אשר השתדלו לדון ביניהם עד היום הזה ואיך אכנס אני ללקט עוללות בצירי האדירים מכל מקום אני את פי גבירתנו המלכה מב"ת [מנשים באוהל תבורך] אשמור ואת מאמרה אני צריך לקיים. ומבקש אני מהאל שופט צדק שיהא בעזרי לזרות ולהבר תבן מהבר ויערה רוח קדשו ממרום עלי לדון דין אמת לאמתו.

שו"ת הרא"ש, כלל ק"ז, סימן ו'

הרא"ש מראה סתירה בין שני כללים שמוזכרים בתלמוד הבבלי - הראשון הוא זה המובא לעיל, כאשר מולו קיים כלל אחר:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט. וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל

הרא"ש מסביר בפשטות את הגמרא בסנהדרין כך: "...ואמרינן [ואומרים אנו]: "לאמתו" - זהו דין מרומה; כשבא לפניו דין מרומה יש לו לדיין לחקור ולדרוש בכל מיני חקירות ודרישות, עד שיצא הדין לאמתו". על כן מתעוררת סתירה בין שני המקורות האמוראיים. הרא"ש מביא תירוץ בשם המהר"ם מרוטנבורג, שמחלק בין שני מקרים אפשריים עליהם נסובות סוגיות התלמוד. המקרה שעליו מדברת הגמרא בשבועות הוא דין מרומה מצד התובע, כלומר מדובר בתביעה שקרית מעיקרה, ושם אכן אין לדיין לדון במקרה כזה אלא "לנפנף" את התביעה ולא לחפור בה, כיוון שהוא רואה שהיא שקרית מעיקרה. המקרה שעליו מדברת הגמרא בסנהדרין הוא מקרה בו הנתבע משקר ומרמה, ובמקרה כזה אכן יש לדיין להשתדל ולחקור, ולהוציא "דין אמת לאמתו" כדי שלא נגיע למצב בו כאשר הנתבע משקר הוא נפטר מהתביעה, "ונמצא חוטא נשכר". להלן פסיקת ההלכה המקוצרת של הרא"ש:

והא דאמרינן פרק שבועת העדות, דדין מרומה אין לדונו כלל, משום דכתיב "מדבר שקר תרחק", תירץ רבינו מאיר, דהיינו כשתובע טוען ברמאות, אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענותיו. והכא מיירי שהנתבע טוען ברמאות, אין יכול הדיין להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו.

פסקי הרא"ש, מסכת סנהדרין, פרק ד', סימן א'

תוספות, לעומת הרא"ש, ששיטתם מבוססת על השוואת המקורות התלמודיים ומציאת עמק השווה ביניהם, בפירושם לגמרא בסנהדרין מבינים הפוך מקריאת רבינו אשר, וטוענים ש"דין אמת לאמיתו - לאפוקי דין מרומה". כך הם פותרים את הסתירה האפשרית עליה כתבו הרא"ש והמהר"ם.

דרכי הפעולה האפשריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יש לעיין באנציקלופדיה תלמודית, ערך "דין מרומה" (כרך ז', עמוד רצ), ובספר "סדר הדין" מאת פרופ' אליאב שוחטמן, עמ' 331
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז', עמוד א'
  3. ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ז'
  4. ^ מפסוק זה לומדים גם את דין דרישות וחקירות, שאינו קיים בדיני ממונות רגילים
  5. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ט"ו, סעיף ג'
  6. ^ ויש להרחיב בעניין בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ל', סעיף א'
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר סנהדרין, הלכות כד, פרק ג'
  8. ^ s:שו"ת הרא"ש, כלל קז, סימן ו; פסקי הרא"ש, סנהדרין, ד', א'