דינים (בני נח)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מצוות דינים היא אחת משבע מצוות בני נח והיא מצוות העשה היחידה שנצטוו בה בני נח.

גדרי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני נח מצווים להושיב שופטים ודיינים בכל אזור ובכל עיר[1]. בכלל האיסור נכללים כל דיני הממונות: גזל, אונאה וכדומה[2]. מקור החיוב רמוז בפסוק "ויצו" או במילה "אלוהים" שבפסוק[3].

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בגדר המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעת הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד הדיינים הוא: "לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף". העונש על ביטול מצוות דינים הוא כיתר המצוות, מיתת סייף. בכך מסביר הרמב"ם את ההצדקה למעשה שעשו שמעון ולוי: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו"[4].

דעת הרמב"ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמב"ן החיוב למנות דיינים, שהוא מצוות עשה, אין עליו עונש מיתה. עונש המיתה הוא רק על החלק האקטיבי שבאיסור, איסור הלאו שבו, שכולל איסור לקיחת שוחד והטיית משפט, אך אם באו לדון לפני גוי בדיני בני נח רשאי הוא להשתמט מלדון[5].

באילו דינים עליהם לדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמ"א מחלוקת האמוראים מאין נלמדת מצוות דינים היא גם מחלוקת האם יכולים בני נח לדון ביניהם במערכת חוקים אנושית (אם מקור החיוב בדינים הוא מהמילה "ויצו") או שעליהם לדון דווקא לפי דיני התורה (אם מקור החיוב הוא מהמילה "אלוהים")[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ו, עמוד ב', משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ט', הלכה י"ד. הרמב"ם הזכיר רק את בתי הדין בכל אזור.
  2. ^ ראו להלן דעת הרמב"ם והרמב"ן. לדעת הרמב"ן האיסור הוא ממצוות דינים, ואילו לדעת הרמב"ם כתב החת"ם סופר בשו"ת ח"ו סימן יד, שהאיסור הוא ממצוות גזל.
  3. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק ט"ז. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ו, עמוד ב'.
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ט', הלכה י"ד.
  5. ^ פירוש הרמב"ן לתורה, לספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק י"ג.
  6. ^ שו"ת הרמ"א סימן י.