דיקציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דיקציה (מלטינית, dictionem, "אמירה, ביטוי, מילה") במשמעותה המקורית, היא בחירת המילים של סופר או דובר וסגנון ביטוי בשיר או בסיפור[1]. בשימושה הנפוץ יותר, דיקציה מתארת את חיתוך הדיבור בהגיית הברות, מילים ומשפטים. דיקציה מתייחסת גם לטון ולנימת הדיבור המשמעותיים להבנת התוכן. תחומים בהם לרוב קיימת הקפדה על דיקציה הם: דיבור מול קהל, שירה, הדרכה ועוד.

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדיקציה במובנה הספרותי היבטים רבים. החשוב מביניהם הוא התאמת המשלב הלשוני למידת הרשמיות הנחוצה בהקשר החברתי.

ניתוח של דיקציה ספרותית מראה כיצד קטע מבסס טון ואפיון של דמויות. לדוגמה, שימוש רב בפעלים הנוגעים לתנועה גופנית מרמז על אופי פעיל של דמות, בעוד ששימוש רב בפעלים הנוגעים להלך רוח מציג דמות שעיקרה התבוננות פנימה. לדיקציה יש השפעה גם על בחירת מילים ותחביר.

דיקציה לרוב נקבעת על ידי סטנדרטים רווחים של כתיבה ודיבור נכונים ונחשבים כאינדיקציה לאיכות הכתיבה. היא עלולה גם לבוא לידי ביטוי בבחירת מילים או ביטויים העשויים להיתפס כמשונים.

צורות של דיקציה כוללות: דיקציה ארכאית (דיקציה עתיקה), דיקציה גבוהה (שפה מליצית), ודיקציה נמוכה (שפה יומיומית). כל אחת מהצורות הללו אמורה לחזק את המשמעות של היצירה או האמירה האומנותית המחבר.

לדוגמה, שימוש במונחים לועזיים, גם כאשר קיימות חלופות עבריות שהולמות את המשלב הלשוני הקיים, יכולות לשוות ליצירה נופך "גלובלי" יותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Firewalls, Elsevier, 2005, עמ' 397–406, ISBN 978-1-55558-297-5