דיק, קר'ס ליידיס

מועדון הכדורגל דיק, קר'ס ליידיס (אנגלית: .Dick, Kerr's Ladies F.C), היה מועדון כדורגל נשים אנגלי שפעל בעידן שלפני הכדורגל המקצועני (לפני שנות ה-70). דיק, קר'ס ליידיס הייתה קבוצת כדורגל הנשים המצליחה ביותר בסוף העשור השני ותחילת העשור השלישי של המאה ה-20, ואף שימשה כמעין "נבחרת אנגליה" במספר טורנירים בינלאומיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה והשנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מלחמת העולם הראשונה כדורגל הנשים הפך לפופולרי בהיקפים גדולים, כאשר העסקתן של נשים בתעשייה הביאה להקמת קבוצות במסגרת משחקי מקומות עבודה, בדומה למה שקרה 50 שנים מוקדם יותר עבור גברים. ב-1916, הוקמו קבוצות הנשים הראשונות וזכו במהרה לאהדה רבה. ראש ממשלת בריטניה דאז, דייוויד לויד ג'ורג' אף טען ש"משחקי הכדורגל תורמים לחיזוק הדימוי שנשים מבצעות את העבודה בצורה טובה ונכונה, בזמן שהגברים צריכים להילחם בחזית המערבית". בנוסף, משחקי כדורגל רבים אורגנו כמשחקי צדקה לארגונים בריטיים שתרמו למאבק המלחמתי.

אלפרד פרנקלנד היה פקיד במפעל "דיק וקר" שפעל בעיר פרסטון שבלנקשייר. בזמן המלחמה ייצר המפעל קטרים, קופסאות קליעים, גשרים צפים ותחמושת. פרנקלנד נהג לצפות מחלון משרדו בנשות המפעל הצעירות ששיחקו להנאתן בכדור בזמן הפסקות הצהריים שלהן. אחת מיוזמות משחקי הצהריים הייתה גרייס סיברט שבעלה לחם בקרב על הסום ונלקח בשבי הצבא הגרמני. פרנקלנד הציע לסיברט להקים קבוצה של נשות המפעל שתעזור לגייס כספים, והיא נענתה בחיוב להצעתו. בתמורה, הוא הסכים להתמנות למנג'ר הקבוצה.

את המשחק הראשון של הקבוצה, קבע פרנקלנד לחג המולד 1917, כשמטרתו הייתה גיוס כספים לבית החולים לחיילים פצועים בפרסטון. פרנקלנד ביקש מאנשי פרסטון נורת' אנד רשות להשתמש באצטדיונם הביתי, דיפדייל וקיבל את אישורם. זה היה המשחק הראשון שנערך בדיפדייל מאז תחילת המלחמה ב-1914. מעל עשרת אלפים צופים הגיעו למשחק ופרנקלנד גייס 200 פאונד (שווה ערך ל-41 אלף פאונד כיום) לטובת בית החולים. במשחק עצמו, ניצחה דיק, קר'ס ליידיס 0-4 ומשם המשיכה לניצחונות נוספים על קבוצות מפעלים מבולטון ומבארוו.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, רוב הנשים איבדו את עבודתן במפעלי התחמושת. למרות זאת, רבות מהן התאהבו בכדורגל ולא היו מוכנות להפסיק לשחק. חלק מהמפעלים, שראו את משיכתן של הנשים למשחק, תמכו בהן והמשיכו להחזיק את הקבוצה. אחד המפעלים שתמך בקבוצת הנשים היה מפעל "דיק וקר", שהמשיך וטיפח את קבוצתו עד הפיכתה למועדון כדורגל הנשים הטוב ביותר באנגליה.

בתחילת שנת 1919, נפגשה הקבוצה למשחק עם "סנט הלנס ליידיס". דיק, קר'ס ליידיס ניצחה 1-6, אולם פרנקלנד התרשם מאוד משתי שחקניות של סנט הלנס, אליס וודס ולילי פר. בסוף המשחק, ניגש פרנקלנד אל השתיים והציע להן מגורים בפרסטון ושכר של עשרה שילינג למשחק בתמורה למעבר לדיק, קר'ס ליידיס. השתיים הסכימו, עברו ל"דיק וקר" והפכו לשתיים מהשחקניות הטובות והמזוהות ביותר עם הקבוצה.

שנות השיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאט לאט החל כדורגל הנשים באנגליה לצבור פופולריות ותאוצה. משחק שנערך בספטמבר 1919 בסנט ג'יימס פארק שבניוקאסל בין דיק, קר'ס ליידיס לניוקאסל ליידיס, משך 35 אלף צופים וגייס כ-1,500 פאונד לטובת ארגוני צדקה. בנוסף, משחקים רבים נפתחו בטקסי הנחת זרי פרחים על קברים של חללים מהמלחמה. לדוגמה, במשחק של דיק, קר'ס ליידיס בעיר בלקברן, הונח זר על קברו של שחקן בלקברן רוברס ונבחרת אנגליה, אדווין לט'רון שנהרג בקרב איפר השלישי.

ב-1920, סיכם פרנקלנד עם התאחדות כדורגל הנשים הצרפתית (ה-FSFSF) על קיום טורניר בינלאומי שייערך במספר ערים אנגליות בין נבחרת צרפת לדיק, קר'ס ליידיס שתייצג את אנגליה. קהל של 25 אלף צופים ראה את קבוצת דיק, קר'ס ליידיס מנצחת במשחק הפתיחה את הצרפתיות 0-2 באצטדיון דיפדייל, ביתה של פרסטון נורת' אנד.^[1] המשחק השני בטורניר נערך בעיר סטוקפורט והסתיים בניצחון מרשים של האנגליות 2-5. המשחק השלישי נערך בהייד רואד, אצטדיונה הישן של מנצ'סטר סיטי, מול 12 אלף צופים והסתיים בתיקו 1-1. שלושת המשחקים הראשונים גרפו סכום תרומה נכבד של 2,766 פאונד. במשחק הסיום שנערך בסטמפורד ברידג', ניצחו האנגליות 1-2, כשברוב המשחק הן שיחקו בעשר שחקניות, לאחר שג'ני האריס נפצעה והוצאה בדקות הראשונות. המשחק גרם לרעש תקשורתי הודות לשתי הקפטניות של הקבוצות, אליס קל ומדלין בראקומונד, שהתנשקו זו עם זו בסיום המשחק.

לקראת סוף אותה שנה, יצאה הקבוצה לראשונה מחוץ לגבולות הממלכה המאוחדת, כאשר הוזמנה לטורניר מול יריבתן מצרפת. המשחק הראשון נערך בפריז מול קהל של 22 אלף צופים, והופסק חמש דקות לסיום בתוצאה 1-1, בגלל פריצתם של אוהדים למגרש בעקבות החלטה שנויה במחלוקת של השופט לטובת האנגליות. שלושת המשחקים הבאים הסתיימו בניצחון של דיק, קר'ס ליידיס (2-0, 6-0 ו-2-0), כשבחלק מהמשחקים נערכים טקסי זיכרון לחללי מלחמת העולם. בסיום המסע לצרפת, התראיינה קפטנית הקבוצה, אליס קל ואמרה ש"אני מרגישה שהמשחקים עם הצרפתיות חיזקו את הקשר של שני העמים יותר מכל דבר אחר בחמישים השנה האחרונים".^[2]

מעט אחרי חזרתן לאנגליה, נודע לפרנקלנד שארגון צדקה מסוים צריך מימון רב על מנת שיוכל לספק מנות מזון לחיילים מובטלים לחג המולד. פרנקלנד החליט מיד לארגן משחק בין דיק, קר'ס ליידיס לבין קבוצת "שאר אנגליה" באצטדיון דיפדייל שבפרסטון. כדי לגייס סכום מקסימלי של כסף החליט פרנקלנד לערוך את המשחק בלילה - דבר שלא היה נהוג באותה תקופה. האישור לכך ניתן על ידי שר המלחמה דאז, וינסטון צ'רצ'יל שגייס לטובת האירוע שני זרקורי ענק וארבעים פנסי קרביד, כדי שישמשו כתאורה למשחק. מעל 12 אלף איש הגיעו למשחק שנערך ב-16 בדצמבר 1920, ושצולם על ידי British Pathé. למרות שאחד הזרקורים נשרף, השחקניות הסתדרו היטב עם המצב, ודיק, קר'ס ליידיס ניצחה בסופו של דבר 0-4. באירוע גויסו 600 פאונד (כ-125,000 פאונד כיום) לטובת רווחתם של החיילים המובטלים.

עשרה ימים לאחר מכן, ב-26 בדצמבר, פגשה דיק, קר'ס ליידיס את קבוצת הנשים השנייה בטיבה באנגליה, סנט הלנס ליידיס במשחק גיוס כספים לטובת ארגון צדקה בליברפול. למעלה מ-53 אלף אנשים הגיעו למשחק שנערך בגודיסון פארק שבליברפול, כאשר עוד 14 אלף איש נשארו מאוכזבים בחוץ. דיק, קר'ס ליידיס ניצחה 0-4 במה שנחשב למשחק כדורגל הנשים הנצפה ביותר אי פעם באנגליה.^[1] המשחק גרף סכום חסר תקדים של 3,115 פאונד (כ-623,000 פאונד כיום), כאשר שבועיים לאחר מכן, הקבוצה מגייסת עוד 1,962 פאונד לטובת ארגון צדקה מנצ'סטרי.

במאי 1921 הגיעו הצרפתיות לסדרת משחקים נוספת מול דיק, קר'ס ליידיס. כוכבת הנבחרת הצרפתית, כרמן פומייס, אלופת צרפת בהטלת כידון שיכלה לשחק גם כשוערת וגם כשחקנית שדה, משכה את עיניו של פרנקלנד. בסיום הטורניר הציע פרנקלנד לפומייס משרה בבית החולים בפרסטון וחוזה בקבוצתו. פומייס הסכימה לתנאים, ומשחקה הראשון בקבוצה היה ב-6 באוגוסט 1921 נגד "קובנטרי ליידיס".

ב-1921, הייתה דיק, קר'ס ליידיס כל כך מבוקשת בבריטניה, שפרנקלנד נאלץ לסרב ל-120 הזמנות למשחקים. בכל זאת, הקבוצה שיחקה 67 משחקים באותה שנה, אל מול קהל של 900,000 איש. יש לזכור, שכל השחקניות עבדו גם במשרות מלאות אחרות, ונאלצו לעבוד קשה מאוד כדי לשלב בין שני התחומים. שחקנית הקבוצה, אליס נוריס דיברה על בעיה זו: "זה היה לא פשוט, כי נאלצנו לעבוד בבוקר המשחק, משם לנסוע למשחק, אחר כך לחזור הביתה ולקום מוקדם בבוקר כדי להתחיל יום חדש בעבודה".^[3]

החרם של ההתאחדות לכדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שדיק, קר'ס ליידיס שיחקה בעיקר במשחקי צדקה לארגוני חיילים מובטלים, היא ניסתה לעזור גם לעובדים המקומיים שסבלו מקשיים כספיים רבים. ענף שניזוק מאוד ממלחמת העולם הראשונה היה ענף הכרייה. במרץ 1921, החליטו בעלי חברות הכרייה לקצץ כ-50 אחוז משכר עובדיהם, ומי שלא הסכים לתנאים אלו פוטר מיידית. מספר גדול משחקניות דיק, קר'ס ליידיס הגיעו מאזורי כרייה כמו סנט הלנס, והן טענו שהקבוצה צריכה להתגייס לטובת הכורים ולגייס כסף למשפחות שנותרו ללא מפרנס. פיטורי הכורים השפיעו גם על מצב העובדים בווילס ובסקוטלנד, ולכן באפריל 1921 נערכו שלושה משחקים בקארדיף (18,000 איש), בסוונסי (25,000) ובקילמרנוק (15,000), שבהם דיק, קר'ס ליידיס ייצגה את אנגליה נגד נבחרות ווילס וסקוטלנד. שלושת המשחקים הסתיימו כשידה של דיק, קר'ס ליידיס על העליונה.

בעקבות התערבותה של דיק, קר'ס ליידיס במצב הכורים, פחדה התאחדות הכדורגל האנגלית שנשים יתערבו בעניינים פוליטיים, ולכן החלה לנקוט באמצעים מחמירים כנגד משחקי הנשים. החוק הראשון שחוקק נגדם היה איסור על נשים לשחק במגרשי ההתאחדות, בטענה שמשחקי הנשים חסרי טעם. רשויות הכדורגל הסקוטיות הוציאו צו דומה. אחדים טענו שההחלטה זו נבעה מקנאה בקהל הרב שמשחקי הנשים משכו. חוק זה פצע אנושות את קבוצות הנשים, משום שרוב משחקיהן אורגנו כדי לגייס כספי צדקה - דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי ללא המגרשים הגדולים של ההתאחדות. בנוסף, אסרה ההתאחדות על שופטיה לשמש כשופטים וכקוונים במשחקי הנשים.

שחקניות והנהלת דיק, קר'ס ליידיס היו המומים מהחלטות ההתאחדות. אליס קל, קפטנית הקבוצה דיברה בשם רוב שחקניות הקבוצה ואמרה ש"אנחנו משחקות בשם אהבת המשחק ולכן החלטנו להמשיך לשחק". חברתה לקבוצה, אליס נוריס אמרה ש"כולנו המומות ומאוכזבות מהחלטת ההתאחדות, אבל נתעלם מהם כמו שהתעלמנו מהם כשהם טענו שכדורגל הוא לא משחק לנשים". מנג'ר הקבוצה, אלפרד פרנקלנד טען ש"הקבוצה תמשיך לשחק כל עוד ארגוני הצדקה יצטרכו תרומות, גם אם נשחק בשדות".^[2]

החרם הביא להקמת התאחדות כדורגל לנשים (ELFA), שאיחדה תחתיה את כל מועדוני הנשים באנגליה. אחת ההחלטות העיקריות של ה-ELFA הייתה האיסור על שחקניות לשחק בקבוצות הנמצאות במרחק של יותר מ-20 מייל מביתן. חוק זה גרם לקבוצות גדולות וחזקות, דוגמת דיק, קר'ס ליידיס, לאבד שחקניות מסוימות, אך חיזק מועדונים קטנים שיכלו להשקיע בשחקניות הבית שלהן מבלי חשש. מהר מאוד התגלה שהחוק החדש אכן משפיע, כאשר דיק, קר'ס ליידיס (שהייתה באותו הזמן בעלת מאזן מדהים של 99 ניצחונות, תיקו אחד וללא הפסדים) חילצה תיקו בדקה האחרונה מול קבוצה מברדפורד.

בעקבות החרם, יצאה הקבוצה בדצמבר 1922 לסיבוב משחקים בצפון אמריקה, כשלרשותה סגל מלא - למעט השוערת פגי מייסון שנשארה באנגליה עקב מות אמה. כשנחתו בקנדה, גילו הבנות שגם שם אסרו אליהן לשחק, ולכן הדרימו לארצות הברית. בארצות הברית הן שיחקו תשעה משחקים נגד מועדוני גברים, כאשר בסוף המאזן שלהן עמד על שלושה ניצחונות, שלושה משחקי תיקו ושלושה הפסדים.^[4] מלכת השערים של סיבוב המשחקים הייתה פלורי רדפורד, אך מי שמשכה את מלוא תשומת הלב של התקשורת האמריקאית הייתה לילי פר שזכתה בעיתונות לתואר "הכדורגלנית המבריקה ביותר בעולם". במהלך אחד המשחקים פגשה שחקנית הקבוצה, אליס מילס את בעלה לעתיד, ולאחר מכן חזרה לארצות הברית כדי להינשא לו.

תחילת השקיעה והשנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר מכן, תעשיות "דיק וקר" נמכרו לחברת הענק, אינגליש אלקטריק. למרות שהותר לקבוצה להמשיך ולשחק במגרשם הביתי, אשטון פארק, הודיעו מנהלי החברה שהם מפסיקים לסבסד במועדון. אלפרד פרנקלנד, מנג'ר דיק, קר'ס ליידיס עזב את עבודתו במפעל ופתח בפרסטון חנות למכירת דגים ביחד עם אשתו - דבר שלא מנע ממנו להמשיך לאמן את הקבוצה. בעקבות השינויים בהנהלה שינתה הקבוצה את שמה לפרסטון ליידיס. רוב שחקניות הקבוצה איבדו את עבודתן באינגליש אלקטריק, אך פרנקלנד, שתמיד תרם וארגן כספים לטובת בתי החולים בפרסטון, סידר להן מקומות עבודה שם.

במהלך השביתה הכללית ב-1926, הודיעה חברת אינגליש אלקטריק להנהלת פרסטון ליידיס שאסור להם לשחק יותר באשטון פארק. אליס נוריס אמרה על כך: "היינו באמצע אימון הלילה שלנו, ולפתע נאמר לנו שאסור לנו לא להגיע יותר לאשטון פארק. משהו בטוח קרה בין פרנקלנד להנהלת החברה".^[3] למרות איבוד האצטדיון והחסויות, המשיכה פרסטון להיות הקבוצה הטובה ביותר באנגליה, כאשר ב-1927, היא ניצחה את יריבתה המושבעת, "בלקפול ליידיס" 2-11 משערים של פלורי רדפורד, ג'ני האריס ולילי פר.

לקראת סוף העשור ותחילת העשור הבא, החלה הקבוצה לאבד שחקניות משמעותיות רבות דוגמת אליס קל (התחתנה), פלורי רדפורד (היגרה לקנדה), ג'ני האריס וכרמן פומייס שהחליטה לחזור לצרפת. למרות זאת, הכוכבת הגדולה של הקבוצה, ליל פר - שמעולם לא נישאה, המשיכה לשחק בקבוצה. ב-8 בספטמבר 1937, הביסה פרסטון ליידיס 1-5 בגמר "אליפות בריטניה והעולם" את הקבוצה הסקוטית, אדינבורו ליידיס, כאשר פר כובשת את אחד השערים. חגיגות הניצחון נערכו בבית קפה קטן בפרסטון. עד תקופה זו, גייסה פרסטון ליידיס כמאה אלף פאונד במשחקי צדקה.

בזמן מלחמת העולם השנייה, הקבוצה סבלה מקשיים רבים ולא זכתה לשחק בהרבה משחקים. המנג'ר אלפרד פרנקלנד שירת ב"שירות ההגנה מפני מתקפות אוויר" (ARP Warden) ולא יכל לארגן לקבוצה משחקים רבים. בנוסף, תקציבי הדלק הזעומים לא איפשרו לקבוצה לנסוע לערים רחוקות כדי לשחק בהן.

ב-1955, הודיע פרנקלנד על פרישתו מאימון הקבוצה עקב בעיות בריאותיות. במקומו מונו לתפקיד קת' לאטם וקפטנית הקבוצה, סטלה בריגס. ב-9 באוקטובר 1957, נפטר פרנקלנד בגיל 75.

ההתאחדות האנגלית המשיכה להקשות על קבוצות הנשים, ולא חזרה בה מהחלטותיה הנוקשות כלפיהן. ב-1962, ביטלה ההתאחדות משחק צדקה בין פרסטון ליידיס לאולדהאם שאמור היה להיערך באצטדיון הלגיון הבריטי, ואף איימה בקנס על וויגן רוברס אשר השכירה את האצטדיון לקבוצות. מאמן הקבוצה, קת' לאטם היה מיואש מהמצב וב-1964, הקבוצה שיחקה תריסר משחקים בלבד. בנוסף, מעט מאוד שחקניות גרו בפרסטון ולכן הקבוצה לא יכלה לערוך אימונים סדירים, אלא רק להיפגש לטובת משחקים.

ב-1965, הצליח לאטם לארגן רק שלושה משחקים, כאשר כולם נערכו נגד קבוצת "הנדי אנג'לס" מהמידלנדס. המפגש האחרון ביניהן, שנערך ב-21 באוגוסט, היה המשחק האחרון של פרסטון ליידיס. במשחק ניצחה פרסטון 0-4, בדיוק באותה תוצאה בה ניצחה הקבוצה במשחק הראשון שלה אי פעם, כמעט 48 שנה לפני כן. מספר שבועות לאחר מכן, הודיע לאטם לשחקניותיו שהמועדון נסגר. במהלך השנים שיחקה הקבוצה 828 משחקים, כאשר לרשותה 758 ניצחונות, 46 תוצאות תיקו ו-24 הפסדים בלבד.

שנה לאחר מכן, נבחרת אנגליה זכתה במונדיאל. הזכייה ההיסטורית גרמה לזינוק רב במספר הנשים שהחלו לקחת חלק במשחק והעניין בו עלה. ארבע שנים אחר כך, ב-1970, הסירה התאחדות הכדורגל האנגלית את החרם על קבוצות הנשים, אחרי כמעט חמישים שנות דיכוי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gail J. Newsham, In a League of Their Own! The Dick, Kerr Ladies Football Club 1917-1965, Scarlet Press, 1997, ISBN 1857270290
Barbara Jacobs, The Dick Kerr's Ladies, Constable and Robinson, 2004, ISBN 1841198285