דיק סלייטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שגיאות כתיב וניסוח.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
דיק סלייטון
Deke Slayton
Slayton.jpg
לידה 1 במרץ 1924
ספרטה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 ביוני 1993 (בגיל 69)
ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע כללי
בשירות אסטרונאוט בשירות נאס"א
השכלה
זמן שהייה בחלל 216 שעות ו-28 דקות
ביוגרפיה בנאס"א דיק סלייטון
משימות
אפולו-סויוז
עיטורים
  • מדליית השירות המצויין של נאס"א (1993)
  • מדליית השירות המצויין של נאס"א (1975)
  • NASA Outstanding Leadership Medal (1978)
  • NASA Outstanding Leadership Medal (1981)
  • מדליית השירות המצויין של נאס"א (1982)
  • מדליית השירות המצויין של נאס"א (1969)
  • מדליית השירות המצויין של נאס"א (1965)
  • היכל התהילה של האסטרונאוטים
  • היכל התהילה הלאומי של התעופה
  • מדליית האוויר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דונלד קנט "דיק" סלייטוןאנגלית: Donald Kenet "Deke" Slayton;‏ 1 במרץ 1924 - 13 ביוני 1993) הוא אסטרונאוט אמריקאי הנחשב לאחד משבעת האסטרונאוטים המקוריים בתוכנית מרקורי, אך מעולם לא טס לחלל במסגרת אותה תוכנית עקב בעיות בריאותיות. הוא שימש בתפקידים ניהוליים בתוכנית החלל המאוישת של נאס"א. סלייטון טס לבסוף לחלל במסגרת תוכנית "אפולו-סויוז", משימת החלל המשותפת הראשונה עם ברית המועצות, במהלכה חללית אפולו ביצעה עגינה עם חללית סויוז.

בצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דונלד סלייטון נולד ב־1 במרץ 1924, בספרטה, ויסקונסין, לצ'ארלס שרמן סלייטון (1887–1972) ולויקטוריה אדליה סלייטון (1895–1970). בילדותו עבד סלייטון בחווה המשפחתית, בגידול חיות המשק. הוא למד בבית הספר היסודי בלאון, ולאחר מכן המשיך בלימודיו בתיכון "ספרטה". במשך לימודיו בתיכון, הוא התאגרף, ניגן טרומבון, והיה לחבר פעיל בארגון "חקלאי העתיד של אמריקה".

בחיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום לימודיו הצטרף דייק סלייטון לחיל האוויר. במשך שלוש שנים עבר הכשרה ראשונית, ובאפריל 1943 קיבל כנפי טיסה. במהלך מלחמת העולם השנייה, נשלח סלייטון לאירופה, שם השתתף בחמישים ושש משימות קרביות במפציצים בינוניים. בשנת 1944, חזר לארצות הברית ושימש כמדריך טייס בקרוליינה הדרומית, ולאחר מכן שירת ביחידה מיוחדת. באפריל 1945 נשלח לאוקינאווה, ביפן, שם הטיס מטוסי קרב עד לכניעתה של יפן במלחמה.

בנאס"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית מרקורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1959 נבחר סלייטון כאחד משבעת המועמדים לתוכנית מרקורי, תוכנית החלל המאוישת הראשונה של ארצות הברית.

כחלק מהאימונים, שנת 1959, הוא התאמן בצנטריפוגה ועבר אלקטרוקרדיוגרמה. במהלך אימוניו נמצא כי הוא סובל מפעילות לב לא סדירה. הוא קיבל הערכה רפואית נוספת בבסיס חיל האוויר בברוקס, ואובחן עם פרפור עליות אידיופתי, אך נחשב בריא מספיק כדי להמשיך בטיסה. הוא ניסה לשפר את בריאותו על ידי פעילות גופנית באופן קבוע יותר ונמנע משתיית אלכוהול. סלייטון נבחר למשימה המאוישת השנייה מרקורי-אטלס 7, שהוא רצה להעניק לה את השם "דלתא 7". אולם, ב־15 במרץ 1962, חודשיים לפני השיגור, הוחלט כי סלייטון אינו כשיר רפואית למשימה. והוא הוחלף על ידי סקוט קרפנטר.

ניהול בנאס"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנמנעה ממנו השתתפות בטיסות החלל, נבחר סלייטון בתחילת 1962 כדי לשמש מנהל בכיר של משרד האסטרונאוטים. אחד התפקידים הראשונים שלו היה בחירת המועמדים לקבוצת האסטרונאוטים השנייה של נאס"א, שהוכרזו בספטמבר 1962. בנוסף, הוא מונה כאחראי על השיבוצים של האסטרונאוטים לטיסות המשך.

בשנת 1963 הפך סלייטון לעוזר מנהל מחלקת טיסות, בנוסף לתפקידו בניהול משרד האסטרונאוטים. בנובמבר 1963 הוא פרש מחיל האוויר סופית בגלל מצבו הבריאותי והמשיך בתפקידים ניהוליים בנאס"א. כאשר אלן שפרד קורקע לצמיתות בגלל מחלת מנייר, הוא החליף את סלייטון כמנהל משרד האסטרונאוטים, בעוד סלייטון המשיך לעבוד בענף התפעול של צוותי החלל, וקודם למנהל בשנת 1966.

סלייטון היה אחראי על שיבוץ האסטרונאוטים בתוכניות ג'מיני ואפולו, והיה אחראי על השיבוצים במשימות אפולו והטיסות לירח. חלק מהשיבוצים שעשה היו מעוררי מחלוקת.

חזרה לכשירות טיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים סלייטון המשיך לשמור על בריאותו ופעל כדי לחזור לכשירות טיסה ולקבל אישור לטיסה לחלל. הוא עשה פעילות גופנית קבועה, נטל ויטמינים, הפסיק לעשן סיגריות ולשתות קפה, והפחית את צריכת האלכוהול. ב־1970 החל לקחת טיפול באלקלואיד גבישי. הטיפול נחל הצלחה אך נטילת התרופות הללו פסלה את סלייטון מלטוס בכל זאת. בניגוד לעצת רופאיו הפסיק סלייטון את נטילת התרופה בתקווה שיקבל את האישור המיוחל. בשנת 1971, לאחר ביקור במרפאת מאיו, הוחלט שהוא כבר אינו סובל מפרפור חדרים. ב־13 במרץ 1972 הודיעה נאס"א כי סלייטון כשיר מבחינתה לטוס.

טיסת אפולו סויוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אפולו-סויוז

בחודש פברואר 1973, סלייטון שובץ בפרויקט אפולו-סויוז (ASTP) כטייס מודול עגינה, יחד עם המפקד תומאס סטאפורד וטייס מודול הפיקוד ואנס ברנד. הצוות האמריקאי החל בתוכנית הכשרה לשנתיים, שכללה לימוד השפה הרוסית ונסיעות למרכז ההדרכה על שם יורי גגארין להכשרת קוסמונאוטים, בעיר הכוכבים בברית המועצות. הוא נשאר בתפקיד ניהולי לאורך כל תוכנית סקיילאב, והתפטר מתפקיד מנהל צוותי הטיסה בפברואר 1974, לקראת השיגור המתקרב.

שתי החלליות – סויוז 19 ואפולו – שוגרו ב־15 ביולי 1975. ב־17 ביולי 1975 החלליות ביצעו התקרבות ומפגש, עגנו החלליות האחת בשנייה, כאשר החללית האקטיבית בעגינה הייתה האפולו, והיא זו שביצעה את מרבית תמרוני העגינה. כשלוש שעות מאוחר יותר, שני מפקדי החלליות, סטאפורד וליאונוב, לחצו ידיים בפתח חללית הסויוז. בעוד החלליות עוגנות, ביצעו צוותיהן ניסויים מדעיים משותפים, החליפו דגלים ומתנות שונות (ביניהן גם זרעי עצים שנשתלו לאחר מכן באדמות שתי המדינות), חתמו על תעודות, ביקרו בחלליות השונות, סעדו יחד ושוחחו בשפות השונות (הדובר דיבר בשפת השומע – האמריקאים פנו לרוסים ברוסית והרוסים פנו לאמריקאים באנגלית). בוצעו גם תמרוני היפרדות ועגינה נוספים, בהם החלליות שינו את תפקידיהם וחללית הסויוז הייתה האקטיבית.

חללית האפולו נשארה בחלל 5 ימים נוספים ונחתה ב־24 ביולי 1975 בשעה 21:18 UTC. לאחר שהות בחלל של 216 שעות ו-28 דקות.

במהלך הנחיתה מערכת האוורור גרמה להכנסה של אדים מגזי הפליטה של המנוע, והצוות אושפז כאמצעי זהירות בהונולולו, הוואי, למשך שבועיים. במהלך האשפוז, התגלה גידול שפיר בריאה של סלייטון שהוסר לאחר ניתוח.

בזמן טיסתו בחלל, סלייטון היה בן 51, כך שהיה האסטרונאוט הזקן ביותר בחלל לאותו זמן.

תוכנית מעבורת החלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההכנות לטיסת אפולו-סויוז, סלייטון מונה על ידי כריס קראפט (אנ'), באותו זמן האחראי על מרכזה השליטה של תוכנית החלל המאוישת, כדי לנהל את מבדקי הגישה והנחיתה (Approach and Landing Tests) של מעבורת החלל אנטרפרייז, כחלק מההכנות לתוכנית מעבורות החלל. סלייטון גם היה מעורב בפיתוח מוביל מעבורת החלל (אנ'), מטוס הבואינג שהיה אמור להעביר את המעבורת לאחר נחיתתה, ובשלב הטיסות של האנטרפרייז, גם לשחרר אותה באוויר.

לאחר סיום שלב בדיקות הנחיתה והגישה בשלהי 1977 סלייטון עבר לנהל את תוכנית טיסות המעבורת. סלייטון פרש מנאס"א רשמית ב-1980 אך המשיך לייעץ עבור טיסת המעבורת הראשונה, STS-1. ב-27 לבפרואר 1982, עזב סופית את נאס"א.

לאחר נאס"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו מנאס"א, סלייטון כיהן כנשיא חברת "Space Services Inc" (אנ'), חברה מטקסס לפיתוח מנועים רקטים עבור משגרים קטנים.

סלייטון היה מנהל משימת Conestoga 1 של משימת משגר הקונסטוגה (אנ'), רקטת שיגור פרטית למטעדים קטנים. המשימה שוגרה בהצלהה ב-9 בספטמבר 1982 והייתה לשיגור הפרטי הראשון.

סלייטון התעניין גם במרוצי תעופה, וכיהן כנשיא הבינלאומי של "Formula One Pylon Air Racing". בנוסף לכך, שירת גם בוועדה המייעצת בנושאי חלל מסחרי (אנ') בתוך רשות התעופה הפדרלית.

בשנת 1991 החל סלייטון לעבוד עם היסטוריון החלל מייקל קאסוט על מנת לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, "דייק! ההיסטוריה של תוכנית החלל המאוישת של ארצות הברית מתוכנית מרקורי ועד למעבורת", שפורסמה ב־1994, שנה לאחר מותו. סלייטון כתב גם את הספר "Moon Shot" אודות המירוץ לירח יחד עם האסטרונאוט אלן שפרד, שגם יצא לאור ב-1994.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלייטון התחתן עם מארג'ורי "מארג" לוני (1921–1989) במאי 1955. נולד להם בן אחד, ב־8 באפריל 1957. הם התגרשו באפריל 1978. לאחר מכן, בשנת 1983, הוא התחתן עם בובי בל ג'ונס (1945–2010), שעבדה אף היא בנאס"א, והם נשארו נשואים עד מותו. סלייטון הוזכר בראשי התיבות שלו, ד"ק, שקוצר בסופו של דבר ל"דייק".

ב־1992 הוא אובחן אצלו גידול מוחי. ב־13 ביוני 1993, הוא מת בביתו בליג סיטי, שבטקסס, מהמחלה, בגיל 69.

בקולנוע ובמדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דיק סלייטון בוויקישיתוף