דירה קהילתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דירה קהיליתית או קומונלקהרוסית: коммуналка) הופיעה בברית המועצות לאחר המהפכה הרוסית של 1917. המונח "דירות קהילתיות" הוא תוצאה של התקופה הסובייטית.[1] הרעיון של דירות קהילתיות צמח ברוסיה ובברית המועצות כתוצאה ממשברי דיור באזורים עירוניים – הרשויות הציגו את הרעיון כ"חזון הקולקטיבי החדש של העתיד". בין 2 ל-7 משפחות בדרך כלל חלקו דירה שכזאת, לכול משפחה היה חדר אחד, אשר שימש כסלון, חדר אוכל וחדר שינה לכול המשפחה (מעין סטודיו). כול הדרים של הדירה חלקו את אותו מסדרון, מטבח, חדר אמבטיה וטלפון (אם היה).[2] הדירה הקהילתית נהייתה צורת הדיור השולטת בברית המועצות במשך דורות, ודוגמאות להן עדיין קיימות במרכזי ערים ברוסיה.[3]

ההיסטוריה של הדירה הקהילתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה של הדירות הקהילתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדירות הקהילתיות הראשונות הופיעו בתחילת המאה ה-18, היכן שדירות חולקו במחיצות על ידי הבעלים ל"פינות", בדרך כלל למשכנים קטנים. מאמצע המאה ה-19 המספר של דירות שכאלו עלה בצורה משמעותית. בדרך כלל הן כללו בין 3–6 חדרים.

במאה ה-20, כאשר ברית המועצות עברה תהליך אינטנסיבי של תיעוש ועיור, בתחילת התהליך, כ-80% מהאוכלוסייה התגוררה באזורים כפריים ויישובים קטנים, הנתון הזה צמח ל-80% מהאוכלוסייה התגוררה באזורים עירוניים בשנות ה-90. חקלאים עברו מאזורים כפריים בגלל העוני ותהליך הקולקטיביזציה, לעיר בגלל תהליך התיעוש של הכלכלה. התהליך הזה גרם להרבה לחץ על הדיור העירוני הקיים.[4] דירות קהילתיות היו התשובה למשבר הדיור הזה, והרבה חישבו אותן ליותר טובות מהאלטרנטיבות שהיו קיימות באותו זמן: קומונות, הוסטלים ובסיסים צבאיים.[5]

לנין הרהר על הפתרון הזה, וכתב טיוטות לתוכנית ש"תחרים ותאכלס מחדש דירות פרטיות" זמן קצר לאחר המהפכה הרוסית. התוכנית שלו נתנה השראה להרבה ארכיטקטים להתחיל לתכנן מיזמים של דיור קהילתי, כדי ליצור "טופוגרפיה מהפכנית".[6] הדירה הקהילתית הייתה מהפכנית בכך שהשתמשה ב-"איחוד קבוצות חברתיות שונות במרחב אחד".[7] יתר על כן, דיור היה בבעלות הממשלה, ולמשפחות הוקצו מספר קטן מאוד של מטרים מרובעים לכול אחת.[8]

בלוקים של חרושצ'ובקות בלפאיה

הנפילה של הדירות הקהילתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מותו של יוסיף סטלין ב-1953, משטרו של ניקיטה חרושצ'וב התחיל בקמפיין חדש לדיור המוני, כדי להעלים את משברי הדיור הקיימים ויצירת דירות פרטיות לתושבים עירוניים. הקמפיין הזה היה התשובה לדרישה הפופולרית ל"תנאי מחיה משופרים, דיור חד-משפחתי ופרטיות". חרושצ'וב האמין שבנתינה לתושבים דירות פרטיות, הדבר יעורר בהם התלהבות רבה למערכת הקומוניסטית ואת האמונה שבכך שהיא משפרת לאזרחים את תנאי המחיה היא תוביל לכוח עבודה יותר פרודוקטיבי ובריא.[9] למרות זאת, הדירות החדשות נבנו במהירות רבה, עם דגש על כמות מאשר איכות,[10] ובשכונות לא מפותחות, עם מערכת תחבורה ציבורית גרועה, הדירות הפכו את חיי היום-יום קשים יותר לעובדים.[11] הבלוקים החדשים של הדירות נקראו במהרה "חרושצ'ובקות" שילוב של השם של חרושצ'וב והמונח הרוסי לשכונת מצוקה.[12]

חיים בדירה הקהילתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה של דירה קהילתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטח בדירות קהילתיות נחלק למרחבים משותפים וחדרים פרטיים. "מתמטית או בירוקרטית" עם חוסר תשומת לב לשטחים הפיזיים של המבנים הקיימים. רוב הדירות תוכננו בצורה לקויה, ובכך יצרו "חללים מוזרים, מסדרונות ארוכים וכניסות חשוכות דרך מבואות פנימיות"[13][14] משפחות שלמות חיו בחדר אחד וצפוף, עם תקוה קטנה לשינוי מצבם.[15]

הדיירים היו אמורים לחלוק במטבח, חדר הרחצה ובמסדרונות בין עצמם, אך אפילו המרחבים האלה חולקו. לדוגמה, לכול משפחה יכלה להיות את השולחן שלה במטבח, כירה משלה, פעמון משלה, ואפילו מתג משלה, אפילו העדיפו ללכת עד סוף המסדרון, ולהדליק את האור לחדר הרחצה מהמתג שלהן, ולא של דייר אחר.[16] כמו כן, המסדרונות בדרך כלל לקו בתאורה ראויה, מכיוון שלכול משפחה היה את המתג לשלוט על המנורה במסדון שמחוץ לדלתה, והן היו מדליקות אותה רק לשימושן האישי. מכיוון שדירות קהילתיות היו יחסית קטנות, דיירם היו צריכים לפעמים לחכות כדי להשתמש בכיור המטבח או בחדר הרחצה. המטבח היה המרחב העיקרי בו דיירים תיקשרו אחד עם השני, "הם שיתפו אחד את השני עם השמחות שלהם והיגון שלהם", ובתכנון אחריויות משותפות. מפחד לגנבות, דיירים אף פעם לא השאירו את המצרכים שלהם במטבח אלא אם היה להם מנעולים על ארונות המטבח. למרות זאת, בדרך כלל הן אכסנו את מוצרי הטואלטיקה שלהן במטבח ולא בחדר הרחצה, מכיוון שדיירם אחרים יכלו להשתמש ביותר קלות בדברים שנשארו לבד בחדר הרחצה. כביסה נתלתה לייבוש גם במטבח וגם בחדר הרחצה.[17]

הדינמיקה של דירות קהילתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדירות הקהילתיות היו סוג הדיור היחידי בברית המועצות בו לדיירים "לא הייתה סיבה ספציפית לחיות אחד עם השני". צורות אחרות של מחיה קהילתית התבססו על סוג עבודה או מכנים משותפים אחרים, אך בדירות הקהילתיות דיירים הוצבו לחיות אחד עם השני באקראיות, כתוצאה מהפצת הדיור על ידי גוף ממשלתי. לדיירים הללו התחייבות קטנה במחיה הקהילתית אחד לשני.[18] למרות הטבע האקראי של חיים משותפים, דיירים היו צריכים להתמצא בדיור הקהילתי, משדרש מהם לקחת אחריות משותפת ואמונה אחד בשני. לוחות הזמנים של העבודה פורסמו במטבח או במסדרון, בדרך כלל תכננו כך שמשפחה אחת "תהיה בשירות" בכול זמן. המשפחה שעבדה הייתה אחראית על ניקיון המרחבים המשותפים על ידי טיטוא ושטיפת המטבח כול כמה ימים, ניקיון חדר הרחצה וזריקת האשפה.[19] המטבח הקהילתי היה מרכז החיים בדירה, שם סיפרו חדשות, ריכלו, ואמרו דברים רעים וטובים אחד על השני.

למרות כול האתגרים הללו, הרבה דיירם לשעבר של דירות קהילתיות מסתכלים בחזרה לעבר בצורה מאוד נוסטלגית על תחושת המשפחתיות שהייתה להם עם שכניהם. כאשר שאלו איפה הייתם מעדיפים לגור, אישה אחת שהתגוררה לאורך כול חייה בדירה קהילתית בסנט פטרסבורג אמרה:

"יותר טוב לחיות בדירה קהילתית, גדולה, באזור היסטורי של סנט פטרסבורג, מאשר במשכן דירות פרטי. במשכן דירות פרטי יש סוג של נתק, החיים יותר משעממים... כולם עסוקים בעצמם. ופה, (בדירה קהילתית) אנחנו כמו משפחה אחת גדולה. אם מישהו נמצא בצרה, היא משותפת. או אם יש לך אושר, אתה משתף אותו גם. זה עובד טוב מאוד".[20]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Saint Petersburg encyclopedia". encspb.ru. בדיקה אחרונה ב-8 במרץ 2018. 
  2. ^ Adele Barker and Bruce Grant, The Russia Reader: History, Culture, Politics (Durham: Duke University Press, 2010), 615.
  3. ^ Utekhin, Ilya. "Communal Living in Russia". בדיקה אחרונה ב-14 באפריל 2015. [...] the kommunalka was a predominant form of housing for generations. By the 1970s, these crowded and uncomfortable apartments began to empty out in a noticeable way. But even now, when their location the most fashionable central districts of large Russian cities make them hot targets for real-estate buyouts, many remain in place, with life ordered in much the same way as it always was. 
  4. ^ Ilya Utekhin et al., "Communal Living in Russia."
  5. ^ Lynne Attwood, Gender and Housing in Soviet Russia: Private Life in a Public Space (Manchester: Manchester University Press, 2010), 125.
  6. ^ Svetlana Boym, Common Places: Mythologies of Everyday Life in Russia, (Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 1994), 124–125.
  7. ^ Lynne Attwood, Gender and Housing in Soviet Russia: Private Life in a Public Space (Manchester: Manchester University Press, 2010), 125–126.
  8. ^ Ilya Utekhin et al., "Communal Living in Russia."
  9. ^ Steven E. Harris, “‘I Know all the Secrets of My Neighbors’: The Quest for Privacy in the Era of the Separate Apartment” in Borders of Socialism: Private Spheres of Soviet Russia, ed.
  10. ^ Lynne Attwood, Gender and Housing in Soviet Russia: Private Life in a Public Space (Manchester: Manchester University Press, 2010), 154–155.
  11. ^ Steven E. Harris, “‘I Know all the Secrets of My Neighbors’: The Quest for Privacy in the Era of the Separate Apartment” in Borders of Socialism: Private Spheres of Soviet Russia, ed.
  12. ^ Lynne Attwood, Gender and Housing in Soviet Russia: Private Life in a Public Space (Manchester: Manchester University Press, 2010), 155.
  13. ^ Svetlana Boym, Common Places: Mythologies of Everyday Life in Russia, (Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 1994), 124–125.
  14. ^ "Black entrances" often resulted from kommunalkas being created by repatitioning of the existing upper-class apartments, which usually had a separate entrances for the servants, deliveries and such.
  15. ^ Ilya Utekhin et al., "Communal Living in Russia."
  16. ^ Svetlana Boym, Common Places: Mythologies of Everyday Life in Russia, (Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 1994), 143.
  17. ^ Ilya Utekhin et al., "Communal Living in Russia."
  18. ^ Lynne Attwood, Gender and Housing in Soviet Russia: Private Life in a Public Space (Manchester: Manchester University Press, 2010), 126.
  19. ^ Ilya Utekhin et al., "Communal Living in Russia."
  20. ^ Adele Barker and Bruce Grant, The Russia Reader: History, Culture, Politics (Durham: Duke University Press, 2010), 615.