דלגנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דלגן צעיר מבצע דלגנות, הפארק הלאומי אטושה, נמיביה.

דלגנותאנגלית: Stotting או pronking), היא התנהגות ייחודית למינים מסוימים של פרסתנים (במיוחד צבאיים ואייליים), שבה בעל החיים מבצע סידרה של דילוגים תוך כדי הרמת ארבעת הרגליים מהקרקע בו זמנית. בדרך כלל בקפיצה כזאת הרגליים מוחזקות בצורה נוקשה וישרה כאשר הגב עלול להיות מקושת והראש מכוון כלפי מטה, אך יש והגב והראש יהיו דווקא זקופים והרגליים יהיו מקופלות. ישנם הסברים רבים שהוצעו להתנהגות זאת; על הרוב מוסכם שתנועה זאת באה לרמז לטורפים פוטנציאליים שמוטב להם לוותר על מרדף אחר בעל חיים זה. התופעה מצויה בשכיחות נמוכה יותר גם אצל מיני בעלי חיים אחרים שאינם פרסתנים.

התרחשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייל פרדי שחור-זנב מבצע דלגנות.

באופן כללי תופעת הדלגנות מוגבלת למיני פרסתנים בקבוצת הפקוריים. באמריקה הצפונית התופעה נראית אצל האנטילוקפרה ומיני האייל הפרדי (בעיקר אצל המין שחור-הזנב), באירואסיה היא נראית אצל אייל סיבירי, אייל הכרמל, יחמור, אייל סיקה ואנטילופה הודית ובאפריקה היא מבוצעת על ידי אנטילופות רבות: הבולטים שבהם הם צבי תומסון, אימפלה ובמיוחד הדלגן, אך לעיתים ניתן לראותה גם אצל בובאל איילי, גנו כחול, קובוס המשקפיים, צבי סוף הסוואנה, קודו גמלוני ואפילו אצל האילנד הכבד. כן היא נראית אצל סוס הבית, מארה, ארנבת ובעלי חיים נוספים. התופעה מצויה גם אצל בעלי חיים מבויתים כדוגמת כבשים ועזים, אך לרוב נעשית על ידי הטלאים והגדיים. בספורט הרודיאו, הפר או הסוס הפראי מבצע לעיתים קרובות דלגנות מבלי משים כדי לנסות להעיף את הרוכב מעליו. מיני טורפים מסוימים כדוגמת שועל אדום וחתול מבצעים התנהגות הדומה לדלגנות כאשר הם מנסים לצוד מכרסמים קטנים, אם כי בפועל הקפיצה נעשית על ידי הרגליים האחוריות.

גובה הקפיצה משתנה בין הפרסתנים החל ממספר ס"מ ועד מטר וחצי, והדלגן והאימפלה מחזיקים במקום ראשון היות שהם מסוגלים לקפוץ באופן זה לגובה של 3.5 מטר. הדלגן הוא המין המזוהה ביותר עם התופעה ומקור שמו הוא בהתנהגות זו; כאשר הוא מדלג בצורה זו, הגב מסומר כלפי חוץ, ושערות לבנות ארוכות מגיחות מתוך קפל עור בגב וניבטות למרחוק.

הסברים אפשריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימפלה מבצעת דלגנות.

על מנת להבין את הגורם להתנהגות הדלגנות רצוי להקדים בחסרונותיה: הדילוג חושף את החיה לטורפים פוטנציאליים שייתכן וכלל לא הבחינו בה לפני כן, ובנוסף גוזל זמן יקר ואנרגיה שהייתה יכול לשמש את בעל החי לצורך ההימלטות מהטורף. בשל חסרונות אלו, מוכרח שביצוע הדלגנות מביא בצורה כלשהי תועלת. מספר הסברים אפשריים להתנהגות:

  • הדלגנות משמש לקפיצה מעל מכשולים ובכך מסייע בהימלטות. עם זאת, אין זה נכון לגבי צביי תומסון שכן הללו אינם מבצעים דלגנות כאשר הטורף נמצא פחות מ-40 מטר מהמיקום שלהם.
  • התנהגות מונעת-מארב; פרסתנים אלו שחיים בעשב גבוה עשויים לנתר לאוויר כדי לזהות טורפים פוטנציאליים.
טלה מבצע דלגנות.
  • אות אזעקה לשאר חברי העדר שישנו טורף באזור - מה שמגדיל את שיעור ההישרדות של העדר.
  • התנהגות חברתית מלוכדת ומתואמת כדי לברוח מהטורפים; מכיוון שכל עת מספר צביים ינתרו, הטורף יתקשה להתמקד על פרט מסוים בדומה להצעה שפסי הזברה מבלבלים את הטורף ומונעים ממנו להתמקד על אחת מהם.
  • איתות על כושרו של בעל החיים; הדלגנות יכולה לשמש כאמצעי להתריע את הטורף ממרדף בשל חוסר התאמה של בעל החי כפריט טרף: הוא מצביע על כושר גופני מעולה של החיה, ומוטב לטורף לא לבזבז זמן עקר במרדף אחריו היות שאין זה סביר שהוא יצליח. בהנחה והסבר זה נכון, הוא שולל את ההסברים של "אזעקה" או "התנהגות חברתית מלוכדת".
צבי הודי מבצע דלגנות.
  • מופע של עקרון ההכבדה של הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי, לפיה דלגנות מאותתת לטורפים כי בעל החיים כל כך בטוח בעצמו עד שאין לו בעיה להאט את עצמו במכוון עם התנהגות חסרת תועלת כעין זו - מעין קריאת תיגר על הטורף.
  • איתות לטורף שהוא "שרוף" וכי הוא איבד את גורם ההפתעה; אותות כעין זה קיימים בקבוצות שונות של בעלי חיים. במקרים כאלה הטורף עשוי לנטוש את המארב מלכתחילה לאחר שהוברר לו כי לא יצליח להפתיע את הטרף. ראיות להשערה זו הן מכך שידוע שברדלסים פעמים רבות נוטשים את המרדף אחרי צביים שביצעו דלגנות, וכאשר בכל זאת הם ממשיכים במרדף הם הרבה פחות צפויים לתפוס את הצבי. ראיה אחרת היא מכך שהצביים נוהגים לבצע דלגנות דווקא בנוכחות ברדלסים שמסתמכים חלקית על מארב ולא בנוכחות של זאבים טלואים אשר צדים באמצעות ריצה ללא הפסקה שאינה נשענת על מארב.
  • תצוגת כושר כלפי בן-זוג פוטנציאלי בתהליך של ברירה מינית.
  • משחק, במיוחד אצל בעלי חיים צעירים, אשר עשוי להכין אותם לחיים בוגרים. לטובת השערה זאת באה העובדה שהדלגנות משפרת את הכושר הגופני, אם כי הוא נפוץ יותר כתגובה של הבוגרים לנוכחות טורפים.

הביולוג האבולוציוני האנגלי ג'ון מיינרד סמית סיכם כי "ההסבר טבעי לכך הוא שהדלגנות היא מדד של מצבו של הפרט ושל יכולת המילוט שלו", וכי קשה לראות איך הוא יכול להוות מגבלה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]