דמוקרטיה דיונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דליברציה)
שלט בהפגנה, עליו כתוב "דמוקרטיה דיונית עכשיו!", עם הדפס של כתבי הפדרליסט מספר 10, מאת ג'יימס מדיסון. ג'וזף באסט, שהיה הראשון שהשתמש במונח דמוקרטיה דיונית, טען שבחיבור זה תמך מדיסון ביצירת אספה דיונית, שבה נציגי העם דנים באינטרס הציבורי באופן שאינו מקריב את טובת הציבור לשיקולים זמניים או חלקיים.

דמוקרטיה דיונית (באנגלית: Deliberative Democracy) היא צורה של דמוקרטיה שבה דיון מושכל (אנ') (דיון מנומק, חופשי ושוויוני) במרחב הציבורי הוא כלי מרכזי לשם קבלת החלטות קבוצתית. היא לרוב מאמצת אלמנטים של קבלת החלטות בקונצנזוס ושל שלטון הרוב. השיטה שונה מדמוקרטית מסורתית בכך שהתלבטות ודיון אותנטיים, ולא סתם הצבעה, היא המקור המרכזי ללגיטימציה של החלטות הנוגעות לציבור וכדרך מרכזית למימוש ערכים דמוקרטיים בחברה.

דמוקרטיה דיונית קרובה לדמוקרטיה מתייעצת (consultative democracy), שבה התייעצות ציבורית עם אזרחים היא מרכזית בתהליכים דמוקרטיים.

דמוקרטיה דיונית היא גם זרם מחשבה במדעי המדינה וגישה נורמטיבית ומעשית בתאוריה פוליטית. הגישה מנוגדת לגישות אחרות, שמתייחסות לתהליך הדמוקרטי כהליך של צירוף אינטרסים (Aggregative democracy) או של מיקוח בין קבוצות אינטרס בעלות עוצמה פוליטית.

המצדדים בדמוקרטיה דיונית מדגישים את הדיון שקודם לאקט ההצבעה ותומכים בהסדרים חברתיים ומוסדות פוליטיים שמעודדים השתתפות של אזרחים בדיונים כאלו. תומכי הגישה מבחינים בין דיון שוויוני המבוסס על טיעון, שכנוע, ושקילת ראיות, לבין שיח השוק, שבו פרטים המצויים בעמדות כוח ומעוניינים במימוש האינטרסים הפרטיים שלהם מנהלים משא ומתן. התומכים בדמוקרטיה דיונית מצביעים על יתרונות שונים של תקשורת המבוססת על דיון, כגון איכותו החינוכית והיכולת של אזרחים לממש דרכו את האוטונומיה שלהם, להתעצב כקהילה המבוססת על ערכים מוסכמים, להשיג חברה הוגנת וצודקת יותר ולהשיג גיוון אפיסטמולוגי והחלטות טובות יותר.[1]

רוב הדיונים בדמוקרטיה דיונית הם של אזרחים, אבל הגישה מאפשרת גם שיתוף של בני אדם אחרים. לדוגמה גישה של תכנון ידידותי לילדים מאמצת שיטות התייעצות וקבלת משוב מילדים כדי לתרום לתכנון עירוני בטוח מעניין ושוויוני יותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציידים לקטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי חלק מהחוקרים במשך עשרות אלפי שנים, במהלך התקופה הפלאוליתית רוב הקהילות של ציידים לקטים חיו בחברות דמויות דמוקרטיה שבהן יש ערכים של חופש, שווין חברתי, ושיתוף פעולה. [2] חלק מהמחקר בנושא התבסס על עבודתו של כריסטופר בוהם.

ראיות לחברות דמוקרטיות נובעות ממחקרים על קהילות ציידים לקטים ששרדו עד היום שרובן רוב קהילות הציידים-לקטים הבודדות ששרדו עד היום, כמעט בכל אזור, הן שוויוניות ודמוקרטיות ביותר. [2] קהילות אלה חיות לרוב בתנאים שונים מאבותיהן, כשהן מוגבלות במידה רבה על ידי תרבויות אחרות, לאזורים לא נוחים עם מעט משאבים. עם זאת, הדמיון בין דפוסי היחסים הפוליטיים ברוב קהילות הציידים-לקטים, למרות שאלו התפתחו בבמערכות אקולוגיות שונות, מעיד לדעת החוקרים כי יש לכך מצע בסיסי המשותף עם אבותיהם הפליאוליתיים. בנוסף, לפי החוקרים שרידים ארכיאולוגיים פליאוליתים מעידים רק לעיתים נדירות על לאי-שוויון חברתי, ומכן חוקרים מסיקים כי בדרך כלל קהילות ציידים-לקטים היו בעיקר שוויוניות ודמוקרטיות [2][3] [4]

רוב מהחברות הללו הפכו מורכבות והיררכיות יותר עם התפתחויות כמו חלוקת עבודה. קבלת החלטות מבוססת קהילה נהרסה והוחלפה על ידי צורות שונות של שלטון סמכותני כמו מלוכה.

אתונה הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוגמה הראשונה לדמוקרטיה בחברה מורכבת החלה ביוון כדמוקרטיה אתונאית במהלך המאה השישית לפני הספירה. הדמוקרטיה האתונאית הייתה דיונית ובעיקר ישירה: חלק מההחלטות התקבלו על ידי נציגים אך רובן התקבלו על ידי "העם" באופן ישיר. הדמוקרטיה האתונאית הגיעה לקיצה בשנת 322 לפני הספירה.

התפתחות המושג בקרב הוגים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג "דמוקרטיה דיונית" והגישות התאורטיות שקשורות בו התפתחו רק בחצי השני של המאה ה-20, אך ניתן לראות בו התפתחות של רעיונות מוקדמים יותר בפילוסופיה פוליטית. חלק מהתומכים בגישה רואים את עצמם כממשיכי דרכו של אריסטו, ובמיוחד מדגישים את החשיבות של הדיון של אריסטו על חוכמת ההמונים.

המחשבה של ז'אן-ז'אק רוסו ניתן לראות גם אותה כאחד מהמקורות המוקדמים של הגישה, אם כי היא גם ספגה ביקורת רבה מצד התומכים בדמוקרטיה דיונית. הוגים התומכים בדמוקרטיה דיונית נוטים לדחות את האופן בו רוסו הציע למצוא את "הרצון הכללי", אך מקבלים את התפיסה לפיה קיים קשר בין חירות לבין היכולת להשתתף בחקיקה, את הרעיון שהלגיטימציה של תהליכי קבלת החלטות תלויה במעמד השוויוני של כלל האזרחים, וחלקם גם את הרעיון שהדיון הציבורי צריך להתמקד בטובת הכלל.

עמנואל קאנט לא תמך בדמוקרטיה, אבל כתביו הפוליטיים וכתביו הקשורים בפילוסופיה של המוסר כוללים חלק מהרעיונות המרכזיים של הדמוקרטיה הדיונית, כגון רעיון האוטונומיה ורעיון השימוש הציבורי בתבונה. ההגנה של ג'ון סטיוארט מיל על חופש הביטוי בספרו על החירות, וכתיבתו על תפקיד הפרלמנט בממשל של נציגים (אנ') נחשבים גם כן למקורות מוקדמים לגישה.[5] מיל חשב שדיון רציונלי על אינטרסים, דעות ונושאים במחלוקת הוא מהותי לעבודת האספה של הנציגים.

הוגים מרכזיים בזרם הפרגמטיזם האמריקאי, ובראשם ג'ון דיואי וצ'ארלס פרס, השפיעו גם כן על ניסוח רעיונות מרכזיים בגישה.[6]

התפתחות הגישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "דמוקרטיה דיונית" נטבע על ידי ג'וזף מ. באסט במאמרו "דמוקרטיה דיונית: כלל הרוב בממשלה רפובליקנית", שפורסם ב-1980.[7] באסט טען במאמרו הן כנגד פרשנויות אליטיסטיות או אריסטוקרטיות של חוקת ארצות הברית והן כנגד מבקרים של הפוליטיקה האמריקאית שהדגישו את חשיבות הדמוקרטיה ההשתתפותית. לפי באסט, האבות המייסדים של ארצות הברית מיתנו את תמיכתם בדמוקרטיה פופולרית רדיקלית בהדגישם את החשיבות של דיון ציבורי ושיקול דעת תבוני.[8] הוא ציטט מתוך כתבי הפדרליסט כדי להראות שג'יימס מדיסון תמך ביצירת רפובליקה, שבה נציגי האזרחים שיושבים באספה הייצוגית דנים באינטרס הציבורי באופן שאינו מקריב את טובת הציבור לשיקולים זמניים או חלקיים. הדיון באספה הוא מרכזי ליכולת של הרפובליקה לאזן בין הצורך לייצג את העם לבין הצורך להימנע ממדיניות שמשקפת תשוקות ואינטרסים חולפים.[9]

במהלך שנות השמונים באסט ואחרים המשיכו לפתח את רעיון הדמוקרטיה הדיונית. שלוש תרומות חשובות בחצי השני של שנות השמונים הן אלה של ברנרד מנאן, ג'ון אלסטר וג'ושוע כהן.[10] מנאן הציע תאוריה המתבססת על פרשנות של אריסטו, לפיה היסוד ללגיטימציה הדמוקרטית אינו הרצון הכללי אלא התהליך הדיוני שבו כולם יכולים להשתתף. בעוד שמנאן הגיע לטיעון שלו בעד דמוקרטיה דיונית דרך ביקורת על התאוריה הליברלית של ג'ון רולס, כהן התבסס על תאוריית הצדק של רולס כדי לפתח מודל אידיאלי של דמוקרטיה דיונית. לתפיסתו, חברה צודקת היא דיונית במובן שקבלת ההחלטות נעשית בעקבות דיון שבמסגרתו המשתתפים מחליפים טיעונים באשר לסיבות לתמיכה בהחלטה כזו אחרת, והיא דמוקרטית במובן שדיון זה הוא שוויוני ופתוח לכולם. בשונה ממנאן וכהן, הטיעון של אלסטר משלב התייחסות לתאוריה של יורגן הברמאס ומתחיל מביקורת של תאוריית הבחירה הציבורית. מוקד הביקורת של אלסטר היא על התפיסה לפיה יש להתייחס לפוליטיקה כאל תהליך אינסטרומנטלי שבו אזרחים מגיעים לפשרה על ידי צירוף ההעדפות הנגלות והנתונות מראש של היחידים בחברה. במושגים של אלסטר, תאוריות כגון זו של ג'וזף שומפטר, שמתייחסות לתהליך הדמוקרטי כפשרה בין העדפות נתונות, מנסות לכפות את ההיגיון הכלכלי של השוק על הפורום – המרחב הציבורי שבו האזרחים דנים על החלטות הנוגעות לכולם. לפי אלסטר, בעוד שהדיון הציבורי יכול לעסוק בשאלות כלכליות, השיח הוא מהותי ושואף להשגת קונצנזוס על בסיס טיעונים רציונליים.[11][10]

במהלך שנות ה-90 גבר העניין בתאוריות של דמוקרטיה דיונית. מדען המדינה ג'ון דרייזק תבע בשנת 2000 את המונח המפנה הדיוני כדי לתאר את התהליך שבמסגרתו הפך העניין בגישה זו למוקד של השיח האקדמי על לגיטימציה דמוקרטית. שתי דמויות מרכזיות בתהליך זה הם ג'ון רולס ויורגן הברמאס.[12][5] התאוריות של שניהם השפיעו על התהוות רעיון הדמוקרטיה הדיונית כבר בשנות ה-80, אך רק בשנות ה-90 הם פרסמו חיבורים בהם הם זיהו את גישתם באופן ברור עם המושג.[13]

תרומה מרכזית של רולס היא פיתוח מושג "השימוש הציבורי בתבונה".[14] רולס הדגיש את החשיבות של דיון שבו אזרחים מספקים נימוקים והצדקות לתמיכתם במדיניות או במסגרת החוקתית שבמסגרתה נקבעת המדיניות, מתוך הבנה שהנימוקים שהם מספקים צריכים להיות מובנים לאזרחים חופשיים ושווים אחרים ויכולים להיות מקובלים עליהם. האזרחים צריכים גם להניח שהדעות הפוליטיות שבהם הם מחזיקים יכולות להשתנות במהלך דיון עם אזרחים אחרים.[15] התאוריה של רולס שימשה בסיס גם לתאורטיקניים אחרים שתרמו לספרות על דמוקרטיה דיונית, כגון איימי גוטמן ודניס תומפסון.[16] הברמאס, בספרו "בין עובדות לנורמות" הרחיב את תאוריית השיח שלו, תוך התייחסות לתפקיד של מוסדות פוליטיים-דמוקרטיים ולתפקיד של תקשורת בין אזרחים בתהליכי חקיקה. בתוך כך, הברמאס התייחס למודל של "פוליטיקה דיונית", שמהווה נקדות אמצע בין המודל הליברלי למודל הרפובליקני.[17][18]

פיתוחים נוספים של הגישה בשנות ה-90 התמקדו בפוטנציאל הרדיקלי של הגישה, במתן מענה לגירעון הדמוקרטי בדמוקרטיות מפותחות במערב, בחיזוק האלמנט של השתתפות אזרחית, ובחשיבה על מסגרות ומוסדות שיכולים לקדם את מרכזיות הדיון.

כך למשל, ג'ון דרייזק פיתח מודל של "דמוקרטיה שיחית" (Discursive democracy) שיוצא מתוך תאוריה ביקורתית, ומתוך ביקורת על המוסדות החוקתיים של מדינות ליברליות. דרייזק הדגיש את החשיבות של כוחות כלכליים בינלאומיים כמקור לעיוות של התהליכים הדמוקרטיים ואת החשיבות של מוסדות שיאפשרו לאזרחים לזהות את העיוותים האלה, לדון בעניינם ולפעול נגדם.[19]

דוגמה נוספת היא גישתו של ג'יימס פישקין, שהחל לקדם את רעיון הסקירה הדיונית (Deliberative polling) כאמצעי לשילוב שלושה ערכים דמוקרטיים: שוויון, התנגדות לעריצות ודיון. פישקין ארגן ועידות של אזרחים שנבחרו באופן אקראי וניהלו דיונים מונחים על נושאים פוליטיים בוערים. מחקריו והוועידות שארגן היוו השראה למודלים אחרים של אספות אזרחים דיוניות ולמחקרים נוספים על הסדרים מוסדיים שמקדמים השתתפות אזרחית ודיון ענייני.[20]

בסוף שנות ה-90 ובעשורים הראשונים של המאה ה-21 החלו חוקרים להתעניין בגישות יישומיות ואמפיריות יותר כלפי דמוקרטיה דיונית.[21] בתוך כך הופיעו מספר רב של מחקרים שעוסקים ביישום הגישה בתחומים כגון משפט ציבורי, יחסים בינלאומיים, מדיניות ציבורית ופוליטיקה של זהויות.[22]

מחקרים אמפיריים וניסויים בתחום החלו לבחון את ההנחות של התאוריה, ובראשן הטענה שלדיון יש כוח טרנספורמטיבי ביחס לדעות ולאופן החשיבה של המתדיינים.[23] זרמים אחרים של חשיבה על דמוקרטיה דיונית התמקדו במקומה של הדמוקרטיה הדיונית בתוך המערכת הפוליטית בכללה ובפתרונות מעשיים לקידום דיון. ג'ון דרייזק כינה את ההתפתחויות האלה בתאוריה של הדמוקרטיה הדיונית "מפנים" – מפנה מוסדי, מפנה מערכתי, מפנה מעשי, ומפנה אמפירי.[24]

רעיונות מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיון כמקור ללגיטימציה וכתהליך לבחינת העדפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון מרכזי בדמוקרטיה דיונית הוא שהלגיטימציה של חקיקה ושל החלטות אחרות הנוגעות לציבור רחב נובעת מהדיון הציבורי של הפרטים המושפעים מאותן החלטות.[25]

כאשר קהילות פוליטיות מקבלות החלטות פוליטיות שנוגעות לרבים בתוך הקהילה, שאלות עולות באשר למקור הלגיטימציה של אותן החלטות. השאלה עולה ביתר שאת בחברות המונים פלורליסטיות, שבהן חברים אנשים בעלי עמדות, אינטרסים, דרכי חיים והשקפות עולם שונות. ניתן לחלק גישות פוליטיות למספר גישות דומיננטיות באשר לשאלת הלגיטימציה, שלכאורה אינן מתיישבות זו עם זו.

קבוצה ראשונה של גישות, שמזוהה לעיתים עם הגישה הליברלית, רואה את התהליך הדמוקרטי כדרך לצירוף ושקלול האינטרסים של האזרחים. הלגיטימציה של ההחלטות המתקבלות מגיעה מעצם היכולת של אזרחים להשתתף בתהליך הצירוף, כגון הצבעה בבחירות שפתוחה בפני כלל האזרחים, ומכך שקיימות הגנות חוקתיות מסוימות מפני עריצות הרוב.

קבוצה אחרת של גישות, המזוהה עם הגישה הרפובליקנית, שמה דגש, לא רק על הפרוצדורה של צירוף הקולות, אלא על יכולתה לקדם את טובת הקהילה כולה. לא כל התאוריות בקבוצה זו מדגישות את חשיבות הדיון הציבורי. כך למשל, רוסו חשב שלפחות בקהילות פוליטיות קטנות, החלטות פוליטיות הן לגיטימיות כאשר הן משקפות את הרצון הכללי, אך הוא היה חשדן לגבי היכולת של אזרחים להצביע לפי הבנתם את הטוב הציבורי כאשר מתקיימת ביניהם תקשורת.[26][27][28]

במאה ה-20, במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, התרבו התאוריות שמטילות ספק הן בקיומו של "רצון כללי" או "טוב ציבורי" מוסכם על כולם והן ביכולת של אזרחים במדינות דמוקרטיות לקבל החלטות מושכלות. ג'וזף שומפטר הוא נציג בולט של הגישה לפיה אזרחי המדינות הדמוקרטיות הם באופן כללי לא מיודעים, אדישים ונתונים למניפולציות. לפי שומפטר, לא רק שקיים ספק בקיומו של טוב ציבורי מוסכם, גם אם היה כזה לא סביר שאזרחים יכולים היו להחליט לאורו. שומפטר ואחרים העדיפו את הגישה לפיה תפקיד הציבור מתמצה בבחירת בעלי תפקידים; והלגיטימציה של החלטות בעלי התפקידים נובעת מכך שהם נבחרו על ידי הציבור ויכולים להיות מפוטרים על ידי הציבור.

גישה אחרת, תאוריית הבחירה הציבורית, שנציגה הבולט הוא אנתוני דאונס, מטילה גם כן ספק בקיומו של טוב ציבורי ורואה את התהליך הפוליטי, בדומה לתהליך הכלכלי, כתחרות בין אינטרסים פרטיים ובין קבוצות שהעדפותיהן מנוגדות. הלגיטימציה של ההחלטה נובעת מכך שהתחרות פתוחה לכולם ומתהליך צירוף ההעדפות, לא משיקול הדעת שהופעל בעת קבלת ההחלטה.[29]

הגישה הדיונית מכירה בדילמות שמציבות גישות דמוקרטיות קודמות, אך דוחה את מסקנותיהן. הדגש של התומכים בגישה הוא על כך שהן העדפות הפרטים והן הבנתם את הטוב הציבורי יכולות להשתנות תוך כדי הדיון. הדיון הוא תהליך רפלקטיבי שבמהלכו המשתתפים מבהירים לעצמם ולאחרים מהי תפיסתם לגבי מדיניות מסוימת ולגבי טובת הציבור.[30] הדיון אינו זירה שבה הצדדים נאבקים על גיוס עוצמה מאחורי עמדות נתונות, אלא זירה של שכנוע. בדומה לגישה הרפובליקנית, חלק מהתומכים בדמוקרטיה דיונית קושרים בין הלגיטימציה של החלטות ציבוריות לבין התאמתן לטוב הציבורי או לרצון הכללי של חברי הקהילה; אך בשונה מגישתו של רוסו הדגש הוא על הדיון הקולקטיבי שמוביל לניסוח תבוני של הטוב הציבורי. כך למשל, לפי שילה בנחביב:

לפי המודל הדיוני של הדמוקרטיה, ניתן להשיג לגיטימציה ורציונליות בהקשר לתהליכי קבלת החלטות ציבוריים בקהילה פוליטית, אם ורק אם המוסדות של אותה קהילה פוליטית והקשרים ההדדיים ביניהם מאורגנים כך שמה שנחשב לאינטרס המשותף של כולם (במונחים של רוסו, "הרצון הכללי") הוא תוצאה של תהליכי דיון קולקטיבי, שמנוהל בצורה רציונלית והוגנת בין פרטים חופשיים ושווים. ככל שתהליכי קבלת ההחלטות יתקרבו למודל זה, כך הביטחון ברציונליות ובלגיטימציה שלהן יגבר.

המקור באנגלית
According to the deliberative model, legitimacy and rationality can be attained with regard to collective decision making processes in a polity if and only if the institutions of this polity and their interlocking relationship are so arranged that what is considered in the common interest of all (in Rousseau’s terms, “the general will”) results from processes of collective deliberation conducted rationally and fairly among free and equal individuals. The more collective decision-making processes approximate this model, the more the presumption of their legitimacy and rationality increases.
— Deliberative Rationality and Models of Democratic Legitimacy, pp. 30-31[31]

הסדרי דיון אידיאלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שכל התומכים בדמוקרטיה דיונית רואים בדיון את המרכיב החשוב ביותר ללגיטימציה של קבלת החלטות, לא כל דיון וכל צורת תקשורת בין אזרחים נחשבים לראויים ומתאימים. לדוגמה, ברור שדיון בו המשתתפים כלל לא מוכנים להקשיב לאחרים או לבחון אלטרנטיבות לעמדותיהם, או דיון שבו חלק מהמשתתפים כלל לא נשמעים בגלל מעמדם, הם דיונים לקויים שאינם מולידים לגיטימציה דמוקרטית.[32] מכאן שדמוקרטיה דיונית לא עוסקת רק בעצם קיומו של דיון, אלא גם בשאלות לגבי אופן הסדרת הדיון ובנורמות שמנחות אותו. חלק מתאוריות הדמוקרטיה הדיונית הן תאוריות אידיאליות, שמנסחות נורמות כלליות לתקינותו של הדיון המהוות אידיאה רגולטיבית. תאוריות אלה לא מניחות שהאידיאל ניתן למימוש בכל מציאות. חלקן מתייחסות באופן מפורש למציאות הלא-אידיאלית שבתוכה הדמוקרטיה הדיונית צריכה לפעול.[33] אולם, המשותף לתאוריות אלה הוא שהן עוסקות בניסוח כללים וקריטריונים נורמטיביים אידיאלים שלאורם נבחן המצב במציאות והאלטרנטיבות הקיימות לו.

סטנדרטים מרכזיים שהוצעו כחשובים לניהול דיון הם: כבוד הדדי, היעדר יחסי כוחות מלבד כוחו של הטיעון הטוב ביותר, שוויון, מתן נימוקים או שיקול דעת רלוונטי, קונצנזוס והבהרת הקונפליקט כמטרות מרכזיות, הכוונת הדיון על ידי תפיסה של הטוב המשותף, פומביות ואחריותיות.[34]

מצב הדיבור האידיאלי (הברמאס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורגן הברמאס

אחת התאוריות המשפיעות ביותר בעניין זה היא "תאוריית השיח" של יורגן הברמאס, ובמסגרתה הגדרתו את "מצב הדיבור האידיאלי" (ideal speech situation). מצב הדיבור האידיאלי הוא סט של הנחות פרגמטיות שכל המשתתפים מניחים כאשר הם דנים עם אחרים בנושאים פוליטיים:

  1. מותר לכל אדם שמסוגל להשתתף בדיון להשתתף בו;
  2. לכל המשתתפים יש הזדמנות שווה לתרום לדיון ולהציג את טיעוניהם. בכלל זה, לכולם מותר לשאול שאלות לגבי כל טענה שעולה בדיון; לכולם מותר להציג כל טענה באשר היא כחלק מהדיון; ולכולם מותר לבטא את גישתם מאווייהם וצרכיהם;
  3. אף אחד מהמשתתפים לא נתון לכפייה שבמסגרתה נמנע ממנו מלממש את הזכויות המצוינות בסעיפים 1 ו-2.[35][36]

הברמאס לא טען שתנאים אלה מתקיימים במציאות במרחבים ציבוריים שבהם מתקיים דיון. טענתו היא שכל אדם שמשתמש בשפה במהלך דיון שמטרתו להגיע להסכמה הדדית, בניגוד לשימוש אסטרטגי בשפה שמטרתו לנצח, מניח במודע או במובלע, שתנאים אלה מתקיימים. ההנחות האלה הם במקרים רבים הנחות נוגדות מציאות (counterfactual presuppositions).[37] כאשר המשתתפים מקבלים את ההנחות האלה, הכוח היחיד שפועל בתוך הסיטואציה הדיונית הוא כוחו של הטיעון, והדיון ייטה להשגת הסכמה ואף לקונצנזוס.[38] חלק מהתאורטיקנים שקידמו את רעיון הדמוקרטיה הדיונית התייחסו לרעיון זה כאידיאל שיש לשאוף אליו באופן מעשי ולעצב על פיו את המרחבים הציבוריים שבהם מתקיימים דיונים ואת הכללים הנהוגים בהם.[39] הברמאס עצמו הביע לעיתים סקפטיות לגבי אופן מחשבה זה.

הליך דיון אידיאלי (כהן)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ושוע כהן

על בסיס העקרונות המוצעים בתאוריה של צדק של ג'ון רולס, הציע ג'ושוע כהן במאמרו "דיון ולגיטימציה דמוקרטית" ארבעה עקרונות שראוי לקיימם בדיון דמוקרטי. כהן קיבל את הטיעון של רולס לגבי המאפיינים הבסיסיים של חברה דמוקרטית מוסדרת היטב, אך דחה את הסיבות שרולס סיפק כהצדקה לקבלת מאפיינים אלה. המאפיינים הם: הדיון הדמוקרטי מאורגן סביב ניסוחים אלטרנטיביים של הטוב הציבורי; שוויון במובן שהזדמנויות פוליטיות וכוח פוליטי הם עצמאיים ביחס למעמד כלכלי או חברתי של האזרחים, והאזרחים פחות או יותר מודעים לעצמאות הזו; והעיסוק בפוליטיקה מעצב את הדרך שבה אזרחים מבינים את עצמם ואת האינטרסים הלגיטימיים שלהם – הוא מהווה בסיס לכבוד עצמי, מעודד התפתחות של תחושת מסוגלות פוליטית ותורם להבניה של חוש הצדק של האזרחים.[40]

דמוקרטיה דיונית – המוגדרת לפי כהן כארגון עצמאי ופלורליסטי, שחבריו רואים את הדיון בין פרטים שווים וחופשיים כבסיס ללגיטימציה, מעדיפים מוסדות שבהם קיים קשר ברור בין דיון לתוצאות ומכירים ביכולת של כולם להשתתף בדיון – צריכה לנסות להתקרב ל"הליך הדיון האידיאלי" (ideal deliberative procedure) שמקיים את התנאים הבאים:[41]

  1. הדיון הוא חופשי במובן שהוא מקיים שני תנאים: (א) המשתתפים רואים את עצמם מחויבים לתוצאות הדיון, ושיקול הדעת שלהם לא מוגבל על ידי דרישות או נורמות שקודמות לדיון; (ב) המשתתפים מניחים שהם יכולים לפעול על פי התוצאות. הם רואים בעובדה שהם הגיעו להחלטה מסוימת באמצעות דיון סיבה מספקת כדי לפעול על פי ההחלטה הזו.
  2. הדיון הוא תבוני או מנומק (reasoned) במובן שהצדדים נדרשים להצביע על הסיבות לתמיכה בהצעות שלהם, והם מצפים שהסיבות שהם מספקים, ולא גורמים אחרים כגון הכוח החברתי של הדובר, יקבעו את גורל הצעתם. ההשראה לתנאי זה היא תאוריית השיח של הברמאס. תנאי זה מכוון לפרוצדורה של הדיון ולא לשיפוט של תוצאותיו. ניתן לדחות הצעות פשוט כיוון שלא הוצעו להן נימוקים.
  3. בדיון מתקיים שוויון פורמלי ומהותי. תנאי השוויון הפורמלי הוא שהכללים שמנחים את ההליך הדיוני לא מוציאים מהכלל אף משתתף ומפלים אותו לרעה או לטובה. תנאי השוויון המהותי מתייחס לכך שחלוקת הכוח והמשאבים בחברה לא משפיעה על הסיכוי של המשתתפים לתרום לדיון ולא מהווה סמכות בדיון. המשתתפים לא רואים את עצמם מחויבים להקצאה הקיימת של זכויות, מעבר לתנאי המינימלי שקיימת לכולם זכות שווה להשתתף בדיון. כלומר, מערכת הזכויות עצמה היא נושא לדיון.
  4. הדיון האידיאלי מכוון להשגת קונצנזוס רציונלי. כלומר, מטרת הדיון היא למצוא נימוקים רציונליים שמשכנעים את כל מי שמחויב לכללי הדיון הדמוקרטי. עם זאת, גם בתנאים אידיאלים אין הבטחה שקונצנזוס כזה יושג, ואם הוא לא מושג, הדיון מסתיים בהחלטת רוב.

הדדיות, פומביות ואחריותיות (גוטמן ותומפסון)[עריכת קוד מקור | עריכה]

איימי גוטמן (2009)

נקודת המוצא של איימי גוטמן ודניס תומפסון היא תאוריית הצדק של רולס, אך בדומה לכהן הם מבקרים את רולס על העדר דגש מספיק על דיון ציבורי.[42] דמוקרטיה דיונית, לפי גוטמן ותומפסון, היא דמוקרטיה שבה, בראש ובראשונה, אזרחים ונציגיהם מצופים להצדיק ולנמק את ההחלטות והחוקים שהם מקבלים. לציפייה זו יש בסיס מוסרי כפול: הטענה שהחלטות פוליטיות צריכות להיות מוצדקות, והטענה שיש להתייחס לאזרחים כבני אדם אוטונומיים (ולא כנתינים פאסיביים), ולבטא בתהליך קבלת ההחלטות את ערך הכבוד ההדדי. מאפיין נוסף של דמוקרטיה דיונית הוא הפומביות של הדיון, במובן שלכל בני האדם שמושפעים מההחלטות צריכה להיות גישה לנימוקים שניתנים להצדקתן. מאפיין שלישי הוא שההחלטות הן מחייבות לתקופת זמן מסוימת. המטרה של הדיון אינה אקדמית, אלא קבלה של החלטות מחייבות. מאפיין רביעי הוא הדינמיות של התהליך. על אף שההחלטות הן מחייבות לתקופת זמן מסוימת, אין מניעה להמשיך את הדיון לאחר שהן התקבלו ולבחון מחדש את ההצדקות שניתנו להן.[43] ארבעה המאפיינים האלה מובילים להגדרה של גוטמן ותומפסון לדמוקרטיה דיונית:

דמוקרטיה דיונית מוגדרת כצורת ממשל שבה אזרחים חופשיים ושווים (והנציגים שלהם), מצדיקים החלטות בתהליך שבו הם מחליפים נימוקים מקובלים באופן הדדי ונגישים לכולם, במטרה להגיע למסקנות, שהן מחייבות את כל האזרחים בהווה, אך ניתן לאתגר אותן בעתיד.

המקור באנגלית
we can define deliberative democracy as a form of government in which free and equal citizens (and their representatives), justify decisions in a process in which they give one another reasons that are mutually acceptable and generally accessible, with the aim of reaching conclusions that are binding in the present on all citizens but open to challenge in the future.
— איימי גוטמן ודניס תומפסון, למה דמוקרטיה דיונית?, עמ' 7[44]

מתוך הבנה זו של הדמוקרטיה הדיונית גוזרים גוטמן ותומפסון שלושה עקרונות מוסריים, שמסדירים את הליך הדיון הפוליטי – הדדיות פומביות ואחריותיות:[45][46]

  1. הדדיות (Reciprocity) – עיקרון ההדדיות מתייחס לסוג הנימוקים הראוי בדמוקרטיה דיונית.[47] זהו העיקרון החשוב ביותר עבור גוטמן ותומפסון להסדרה של שיח דמוקרטי.[48] הבסיס להדדיות הוא היכולת של אזרחים לחפש תנאים הוגנים לשיתוף פעולה. בדמוקרטיה דיונית, אזרחים ונציגים שמחפשים תנאים הוגנים לשיתוף פעולה צריכים לנסות להציג נימוקים שכל מי שמבקש גם כן לחפש תנאים כאלה יכול להסכים להם. עיקרון ההדדיות דורש יותר, מבחינה מוסרית, מעיקרון הפקחות (prudence). כאשר האינטראקציה בין בני אדם מוסדרת על פי עיקרון הפקחות (לדוגמה, בשוק) הם מונעים מתוך אינטרסים פרטיים ומחפשים, בתהליך של התמקחות, מצב של מודוס ויוונדי שמוצדק כיוון שהוא מועיל לצדדים. מצד שני, עיקרון ההדדיות דורש פחות מעיקרון אי-משוא-הפנים (Impartiality). כשעיקרון אי-משוא-הפנים מסדיר את האינטראקציה בין אנשים הם מחפשים עמדה מקיפה שמוצדקת באופן אוניברסלי, הם מונעים מתוך אלטרואיזם והתהליך המרכזי בדרך למטרה אינו דיון, אלא מתן הוכחות. עיקרון ההדדיות, מנגד, מכווין את הצדדים להשגת הסכמה דיונית. הוא לא דורש הסכמה אוניברסלית, אלא הצדקות שמתבססות על ערכים שמקובלים על כל הצדדים המשתתפים בדיון ועל טענות אמפיריות שמבוססות על מתודות שמקובלות עליהם. בתוך תהליך הדיון הצדדים מונעים על ידי הרצון להצדיק את עמדתם בפני אחרים.[49]
  2. פומביות (Publicity) – עיקרון הפומביות מתייחס לפורום שבו ניתנים הנימוקים.[47] בדמוקרטיה דיונית, עיקרון הפומביות דורש שיתקבלו רק ההחלטות שנושאי תפקידים ואזרחים מצדיקים באופן ציבורי וגלוי. אחד המקורות האינטלקטואלים לעיקרון זה הוא הטקסט לשלום הנצחי של עמנואל קאנט, שם הוא ניתן בצורה של מבחן היפותטי, לפיו "כל הפעולות שמשפיעות על הזכויות של אנשים אחרים הן לא צודקות, אם הן מבוססות על עקרון שאינו מאפשר פומביות". הדרישה של הדמוקרטיה הדיונית היא חזקה יותר, משום שהיא אינה היפותטית – הנימוקים שאזרחים ונושאי משרות מספקים צריכים להיות פומביים באופן מעשי. עם זאת, גוטמן ותומפסון מכירים בכך שישנם מקרים שבהם סודיות יכולה להיות מוצדקת. דוגמה לטיעון בעד סודיות היא שבתחומי מדיניות מסוימים, כגון מדיניות חוץ, סודיות נחוצה על מנת שהמדיניות תהיה אפקטיבית. דוגמה נוספת היא הטענה שסודיות לפעמים יכולה דווקא לתרום לדיון, כיוון שהיא מאפשרת לצדדים להביע את דעתם מבלי להיחשף ללחץ ציבורי. לפי גוטמן ותומפסון, עיקרון הפומביות לא אוסר באופן קטגורי על סודיות, אלא מחייב שבמקרים בהם יוחלט שסודיות היא מותרת יתנהל על כך דיון פומבי, כך שהנימוקים וההתנגדויות לסודיות יהיו ידועים לציבור.[50]
  3. אחריותיות (Accountability) – עיקרון האחריותיות (אנ') מתייחס לשאלה, עבור אלו פרטים ניתנים הנימוקים ואלו פרטים צריכים לספק אותם?[47] לכאורה, התשובה לשאלה היא פשוטה: המשתתפים בדיון על החלטה מסוימת אחראים כלפי כל מי שההחלטה מחייבת אותו וכלפי אלה שמושפעים מההחלטה. אולם, דמוקרטיה ייצוגית מקשה על מתן תשובה גורפת כזו. ראשית, באיזו מידה הנציגים צריכים לייצג בנימוקים שהם נותנים את דעת הקהל של האזרחים? הסכנה היא, מצד אחד, שאם הנציגים יתייחסו רק לטיעונים שהם ונציגים אחרים מעלים בדיון הרשמי, הדמוקרטיה הדיונית תהיה אליטיסטית; מצד שני, אם הנציגים יראו עצמם כשליחים פאסיביים של דעת הקהל, הדמוקרטיה תהיה פופוליסטית וערכם של הנימוקים יירד. לפי גוטמן ותומפסון, הפתרון הדיוני הוא בחירות תקופתיות ו"דיון חזרתי" (Reiterative deliberation), שבו נציגים רשמיים מציגים את דעתם, אזרחים מגיבים, הנציגים יכולים לשנות את עמדתם בהתאם, וחוזר חלילה. שנית, דמוקרטיה ייצוגית מעלה את השאלה מיהו הציבור שכלפיו אחראים הנציגים, והאם הוא כולל רק את ציבור הבוחרים (Electoral constituency) שבזכותו נבחר הנציג, או שהם אחראים מוסרית כלפי ציבור רחב יותר (Moral constituency)? עיקרון האחריותיות דורש שנציגים ינמקו את מעשיהם מנקודת מבט רחבה יותר מציבור הבוחרים המיידי שלהם. הנימוקים שהם מציגים צריכים לקחת בחשבון את העמדה של מי שמושפע מהמעשה, כגון אזרחים במדינות אחרות, קבוצות מוחלשות ודורות העתיד. עם זאת, לא ניתן לצפות שנציגים יעדיפו תמיד את השיקול המוסרי הרחב על פני השיקולים שקשורים בבוחריהם. הרחבת השיקולים תלויה בדינמיות של תהליך קבלת ההחלטות וביכולת של הנציגים לשכנע את בוחריהם לאמץ נקודת מבט רחבה ומוסרית.[51]

בנוסף לעקרונות אלה, שמסדירים את תהליך הדיון, מציעים גוטמן ותומפסון שלושה עקרונות אחרים, שלהם כפוף התוכן של הדיון הפוליטי – חירות בסיסית, הזדמנות בסיסית, והזדמנות הוגנת.

הסדרי דיון מעשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד התאוריות שעוסקות בתנאים האידיאליים לדיון ובנורמות הקשורות בהם, קיים מחקר תאורטי ואמפירי שמתמקד בהקשרים לא-אידיאליים. ההנחה היא שההסדרים האידיאליים אינם ברי השגה, ושלעובדה זו יש השפעה על הנורמות הראויות בדיון וההסדרים הקשורים בו. לדוגמה, לפי דייוויד אלסטונד, יש להכיר בכך שהדרישה שיחסי כוחות חברתיים לא ישפיעו על הדיון לעולם אינה מתקיימת באופן מושלם. עובדה זו לא הופכת את האידיאל לחסר ערך, אך הכרה בה מובילה לאימוץ נורמות "מתירניות" יותר בדיון, לפיהן יש לאפשר לצד המוחלש "לדחוף" את עמדותיו בעוצמה רבה יותר.[52]

בעוד שהתאוריות האידיאליות הדגישו את האופי של הדיון כהחלפה שקולה ורציונלית של טיעונים, מחקרים אמפיריים הראו שאזרחים שמנהלים דיון משתמשים בפרקטיקות שיחיות מגוונות, שהחלפת הטיעונים מלווה ברגשות שמשפיעים על הדיון, ושיצירה של כבוד הדדי בין המשתתפים בדיון מצריכה לעיתים קרובות הכרות מוקדמת ואמפתיה. הניסיון מראה שלפחות חלק מהמשתתפים בדיונים מפחדים מחוסר הסכמה, מפחדים לפגוע באחרים ומעדיפים להתדיין בנושאים פוליטיים עם אנשים דומים להם. הטיעונים שבהם אנשים משתמשים פונים במקרים רבים לרגשות של אחרים, מביעים את הרגש של הדובר ועושים שימוש בסיפורים אישיים. צורות שונות של ביטוי מביאות להעדפה של קולות מסוימים ומחלישות קולות אחרים. כתוצאה מכך, לפי חלק מהחוקרים, יש לחשוב על הנורמות וההסדרים הראויים בדיון באופן אמפירי, ולא להעדיף באופן גורף החלפת טיעונים רציונליים.[53]

דמוקרטיה דיונית ודמוקרטיה אפיסטמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאורטיקנים של דמוקרטיה דיונית חלוקים ביניהם על המידה בה הלגיטימציה של החלטות המתקבלות בדיון תלויה ביכולת של הדיון להביא להחלטות טובות ונכונות. במרכז המחלוקת נמצאת השאלה: האם לתהליך הדיון צריכים להיות יתרונות אפיסטמיים כדי שלתוצאותיו תהיה סמכות לגיטימית, או שהליך הדיון הוא מספיק חשוב כשלעצמו כדי להקנות לגיטימציה לתוצאות, יהיו אלה תוצאות נכונות או שגויות על פי קני מידה אובייקטיביים?

ניתן לחלק את העמדות לגבי שאלה זו לשלוש קבוצות: (א) פרוצדורליזם: ההצדקה והלגיטימציה של תוצאות הדיון נובעת אך ורק מההגינות של הליך הדיון. גם אם דיון עשוי להביא לתוצאות נכונות מנקודת המבט של סטנדרט אפיסטמי חיצוני כלשהו, המקור ללגיטימציה הוא הדיון ההוגן עצמו ולא נכונות התוצאות; (ב) עמדה אפיסטמית חזקה, לפיה הלגיטימציה של תוצאות הדיון הדמוקרטי נובעת מכך שהוא נוטה להביא לתוצאות נכונות או הטובות ביותר; (ג) עמדות ביניים שרואות בפרוצדורה את המקור ללגיטימציה, אך לצד ערך ההוגנות של הפרוצדורה מדגישות גם את הערך האפיסטמולוגי שלה.[54]

לכאורה קיים מתח בין גישות דמוקרטיות לבין גישות אפיסטמיות, כיוון שאליטות או קבוצות מומחים עשויים להגיע להחלטות טובות ונכונות יותר מכלל האזרחים. דרך אחת להתגבר על ביקורת זו היא הטענה שהדמוקרטיה היא בעלת ערך כשלעצמה, וערך זה מספיק כדי להצדיק שיטות דמוקרטיות, כך ששאלת הערך האפיסטמי של השיטה כלל לא רלוונטית. מנגד, גישות אפסטמיות לדמוקרטיה טוענות שלהליכים הדמוקרטיים יש יתרונות אפיסטמיים. חלק מהמגנים על הדמוקרטיה בהקשר זה מציגים עמדה שאפתנית, לפיה השיטה הדמוקרטית היא עליונה מבחינה אפיסטמית על פני שיטות אחרות. לדוגמה, רעיון חוכמת ההמונים (שעליו כתב אריסטו) וההגנה של ג'ון סטיוארט מיל על חופש הביטוי כמנגנון לגילוי האמת מביעים גישות אפיסטמיות שאפתניות. טענה אפיסטמית צנועה יותר היא שהדמוקרטיה אינה בהכרח עליונה מבחינה אפיסטמית על פני שיטות אחרות, אך יש לה מספיק ערך אפיסטמי כך שבהינתן יתרונות אחרים ניתן להצדיק אותה. בהקשר של דמוקרטיה דיונית, האתגר הוא להראות שלדיון ציבורי בין אזרחים חופשיים ושווים יש ערך אפיסטמי מספיק כדי להצדיק שימוש בה.[55]

תאוריית "הפרוצדורליזם האפיסטמי" (Epistemic proceduralism) של דייוויד אסטלונד היא דוגמה בולטת לניסיון ליישב את המתח בין דמוקרטיה דיונית לדמוקרטיה אפיסטמית. אסטלונד מבקר הן תאוריות שמדגישות את הנכונות של תוצאות הדיון והן תאוריות שמסתפקות בהגינות של הפרוצדורה כבסיס ללגיטימציה. לפי אסטלונד, תאוריות אפיסטמיות שמתמקדות אך ורק בנכונות התוצאה מתעלמות מכך שגם אנשים בדעת מיעוט צריכים להכיר בלגיטימציה של החלטות דמוקרטיות, או דורשות (כמו במקרה של רוסו[56]), באופן לא סביר, שאנשים המחזיקים בדעת מיעוט יקבלו את הטענה שתוצאת ההליך מוכיחה שהם טעו. מצד שני, תאוריות שמדגישות פרוצדורה הוגנת בלבד לא יכולות להסביר מדוע הליך הדיון הדמוקרטי טוב יותר מכל הליך הוגן אחר, כגון הטלת מטבע או תחרות קליעה למטרה. בסופו של דבר, אם אזרחים לא היו מאמינים שדיון יכול להביא לתוצאות נכונות, הם לא היו מתדיינים כלל, כך שכל תאוריה של דמוקרטיה דיונית חייבת להתייחס לערך האפיסטמי של הדיון. עמדת הפרוצדורליזם האפיסטמי נמנעת משתי הבעיות: היא דורשת שההליך הדמוקרטי גם יהיה הוגן וגם ייטה להביא לתוצאות נכונות. הלגיטימציה של ההחלטות לא נובעת מהנכונות שלהן, שכן טעויות ייתכנו, ולכן לא נדרש מהמיעוט להכיר בנכונותן. תחת זאת, הלגיטימציה נובעת מכך שההליך הוא הוגן, ושבאופן כללי הוא נוטה להביא לתוצאות טובות.[57][58][59]

לדיון יכולים להיות יתרונות אפיסטמיים שונים. לדוגמה, הדיון יכול לאפשר למשתתפים לחשוב על פתרונות חדשים ויצירתיים, והוא יכול לעצב מחדש את הפרספקטיבות של המשתתפים ששומעים נקודות מבט שונות משלהם. טענה בולטת היא שדיון רחב מאפשר גיוון קוגניטיבי, כלומר מגוון של דרכי חשיבה על בעיות שיש לפתור. הגיוון הקוגניטיבי מקדם פתרונות טובים יותר מאלה שאליהם תגיע קבוצה של אנשים שחושבים בצורה הומוגנית. יש להבחין בין גיוון קוגניטיבי לבין גיוון של ערכים ומטרות, שלא בהכרח עוזר באותה הצורה. כמו כן, בניגוד לטענה של גישות מצרפיות לדמוקרטיה, לפיה חוק המספרים הגדולים יכול להביא לתוצאה הטובה ביותר בהצבעה, הטענה של התומכים בדיון היא שמגוון רחב של דרכי חשיבה יכול לסייע למשתתפים להפריד באופן מודע בין טיעונים טובים לטיעונים כושלים.[60][61] לפי הלן לנדמור, טענה זו מצדיקה דמוקרטיזציה של דיונים, משום שככל שהדיון יהיה שוויוני יותר ויכיל אנשים רבים יותר, כך יגבר הגיוון הקוגניטיבי בדיון.

מחקר אמפירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים ניסו למדוד את הערך האפיסטמי של דיון דמוקרטי במספר דרכים:

  • השוואה בין המידע של המשתתפים לפני הדיון ואחריו;[62]
  • יצירת מדדים לבדיקת איכות הדיון, העקביות של הטיעונים, המורכבות הקוגניטיבית של הדיון, או חוזק הטיעונים;[63]
  • בחינה של המידה בה החלטות שהתקבלו לאחר דיון היו מועילות במבט לאחור.[63]
  • ניסויי מעבדה עם קבוצות קטנות לבחינת ההשפעה של דיון של איכות הפתרונות שמספקות הקבוצות.[63]

גישה מערכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה המערכתית לדמוקרטיה דיונית בוחנת את מאפייניה ואיכותה מנקודת מבט כוללת, שמתייחסת לאתרים מקומיים של דיון, כגון פרלמנטים ואספות אחרות, כחלק ממערכת דיונית. בספר "Deliberative Systems: Deliberative Democracy at Large Scale" מספר חוקרים בולטים של דמוקרטיה דיונית הגדירו "מערכת" כ"סט של חלקים הניתנים להבחנה ומובדלים זה מזה – אך במידה מסוימת גם תלויים זה בזה, לעיתים קרובות תוך חלוקת תפקודים וחלוקת עבודה – אשר קשורים זה לזה באופן שיוצר מכלול מורכב".[64] "מערכת דיונית" היא מערכת שכוללת גישה מבוססת דיבור לפתרון קונפליקטים פוליטיים ופתרון בעיות, דרך טיעון, הוכחה, ביטוי, ושכנוע.[64]

הגישה המערכתית לדמוקרטיה דיונית מנסה לענות על שאלות שנוגעות לחברות ההמונים, שבהן לא ניתן באופן מעשי לקיים דיון פנים אל פנים בהשתתפות כל האזרחים. מבחינה נורמטיבית, איכות המערכת נבדקת לא רק על ידי בחינה של פרטנית של חלקיה השונים, אלא גם על ידי בחינה של המערכת כמכלול. בהתייחס ליחסי הגומלין בין החלקים השונים של המערכת, הגישה מאפשרת לחשוב כיצד חלקים שאינם דיוניים קשורים, ולעיתים תורמים או מזיקים, לחלקים אחרים שהדיון הוא חלק מרכזי בהם.[65] לדוגמה, במסגרת הגישה המערכתית ניתן לדון בתפקיד של מומחים, הפגנות, ואמצעי תקשורת פוליטיים. כאשר חלקים אלה נבחנים בנפרד, תפקודם לא עולה בקנה אחד עם עקרונות של דמוקרטיה דיונית. גופים שבהם דיון נערך בין מומחים בלבד הם אליטיסטים מטבעם ולא מקיימים את התנאי של שוויון בהזדמנות להשתתף בדיון. השיח שננקט בהפגנות הוא לא דיוני בדרך כלל. הפגנות נוטות לליבוי התלהבות רגשית, וכוללות לעיתים שיח לעומתי שלא עומד בעיקרון של כבוד הדדי. כלי תקשורת פוליטיים לא עוסקים בתקשורת פנים אל פנים, הם מייצגים לעיתים דברים באופן מוטה פוליטית, מושפעים מהון ועוד. עם זאת, מנקודת מבט מערכתית כל אחד מהחלקים האלה משרת גם תהליכים שבלעדיהם היה קשה או בלתי אפשרי לנהל דיון בין אזרחים במסגרות אחרות. כך למשל, הם קשורים ביכולת של האזרחים להשיג מידע, להעריך מידע, להביע עמדות ולהכיר טיעונים ונקודות מבט של אחרים. הגישה המערכתית לדמוקרטיה דיונית מבקשת להעריך כל אחד מהחלקים האלה באופן שלוקח בחשבון את תרומתם והנזק שהם גורמים לחלקים דיוניים יותר במערכת.[66]

אספות אזרחים דיוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשי
 ראו גם – ניסויים מודרניים בסורטיציה

חלק מההצעות לקידום דמוקרטיה דיונית מתמקדות בפוטנציאל של אספות אזרחים דיוניות, שחבריהן נבחרים באופן אקראי או באמצעות מדגם שכבות. בספרות, אספות אלה נקראות לעיתים "מיני-ציבור" (Mini-public), משום שהרכבן אמור להיות קרוב למדגם מייצג של הציבור כולו. הרעיון ליצור אספות אזרחיות נוסה לפני שהתגבשה גישת הדמוקרטיה הדיונית,[67] החל משנות השבעים של המאה העשרים. ברוב המקרים אספות אזרחים דיוניות כוללות מערך של לימוד והנחיה, שבמסגרתו אזרחים מהשורה דנים על נושאים חוקתיים או הצעות מדיניות על מנת להגיע להחלטה או המלצה.

ג'יימס פישקין קידם ניסויים ב"סקירה דיונית" (Deliberative polling) בארצות הברית, החל משנת 1988, והוא אחראי במידה רבה על שילוב הרעיון עם המסגרת התאורטית של דמוקרטיה דיונית. נקודת המוצא של פישקין היא שבאופן רגיל אזרחים בחברות המונים אינם מיודעים מספיק לגבי נושאים פוליטיים וחסרים זמן ומוטיבציה כדי לדון עליהם בצורה שיטתית. אזרחים חשופים להטעיות מכוונות, וקבוצות אינטרס, במקרים רבים, לא מייצגות את הדעות השקולות של כלל האזרחים. תחת תנאים לא-אידיאליים אלה, סקרי דעת קהל וצירוף העדפות באמצעות בחירות לא מבטאים עמדה ציבורית מושכלת, שבה היה בוחר הציבור אילו היה מיודע והיו מתקיימים תנאים טובים לבחינה מנומקת של אלטרנטיבות. התוצאה היא שלכאורה קיים צורך לבחור בין השתתפות אזרחית שוויונית לבין בחירה מושכלת. תהליכי סקירה דיונית מנסים לספק פתרון למצב זה, כמו גם תשובה לשאלה אלו עמדות היו מקובלות בציבור אילו האזרחים היו מונעים לעסוק בנושאים של מדיניות ציבורית ובנושאים פוליטיים תחת תנאים מתאימים.[68] במסגרת הסקירה הדיונית, אזרחים שנבחרים באופן אקראי נפגשים כדי לדון, לרוב פנים אל פנים, בנושא מסוים. לפני שהם מגבשים החלטה בהצבעה, הם עוברים תהליך של למידה שכולל סמינרים, בהם הם דנים בנושא בקבוצות קטנות, עם הנחיה מקצועית, ונחשפים לעמדות של מומחים. הדיונים במסגרת הסקירה הדיונית לא אמורים להחליף מקבלי החלטות או הצבעה של הציבור הרחב, אלא להשפיע עליהם, בכך שהאזרחים מגישים את המלצותיהם ומפרסמים אותן.

בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 נעשו ניסויים רבים, חלקם רשמיים בתמיכת ממשלות וחלקם ביוזמה של ארגוני חברה אזרחית, ליצירת אספות אזרחים דיוניות. כמעט בכל המקרים אספות אלה מייעצות בלבד או שהחלטותיהן זקוקות לאישור במשאל עם. המשותף לכל הניסויים הוא בחירה של המשתתפים בהגרלה וקיום של דיונים אינטנסיביים, תוך חשיפה לעמדות של מומחים ודעות שונות. חלק מהאספות נפגשות למשך יום או מספר ימים וחלקן נפגשות במשך מספר שבועות או חודשים. אספות אלה הן נושא למחקר אמפירי מקיף. רוב המחקרים מראים שהאספות אכן מהוות אתר של דיון דמוקרטי. הם מראים שהיקף הידע של המשתתפים מתרחב במהלך הדיונים, שהדיונים מביאים לשינוי מושכל בעמדותיהם, שהביטחון העצמי שלהם עולה, ושיכולתם להבין טיעונים מורכבים גוברת. מחקרים הראו גם שההטרוגניות של המשתתפים מסייעת למנוע חשיבת יחד ושהלחץ לקונפורמיזם פוחת ביחס לפורומים אחרים. מחקרים אלה תומכים בגישה הדיונית, משום שהם מראים שקיום דיון דמוקרטי, בו אזרחים מחליפים נימוקים תחת תנאים טובים, יכול להביא לשינוי בעמדות ולבחירה מושכלת השונה מזו שמתקבלת מצירוף של העדפות נתונות. עם זאת, קיימת גם ביקורת על הגישה. למשל, נטען שהבחירה במשתתפים אינה באמת אקראית, שלמרות השאיפה לאקראיות בהשתתפות קיימת מידה של בחירה-עצמית ושלפחות בנושאים מסוימים, כגון הגירה, המשתתפים נוטים לבחור באלטרנטיבות מסוימות מסיבות שאינן קשורות לכוחו של הטיעון הטוב ביותר.[69]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Joshua Cohen, Deliberation and Democratic Legitimacy, in:The Good Polity, ed. Adam Hamlin and Philip Pettit, Blackwell Press, 1989 pp. 17–34. מופיע אף בספר תאוריות דמוקרטיות בנות זמננו, מקראה חלק א', בעריכת עמנואל גוטמן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2003.
  • Amy Gutmann, "Democracy", in:A Companion to Contemporary Political Philosophy eds. R.E. Goodin & P. Pettot, Blackwell Press, 1993, pp. 411–421. מופיע אף בספר תאוריות דמוקרטיות בנות זמננו, מקראה חלק א', בעריכת עמנואל גוטמן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2003.
  • שילה בנחביב, "רציונליות דיונית ודגמים של לגיטימיות דמוקרטית", זמנים, 50-51, (1994), עמ' 67–79.
  • דנה בלאנדר ואפרת וקסמן, 2002, דגמים של שיתוף אזרחים, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Maeve Cooke, 2000, "Five Arguments for Deliberative Democracy", Political Studies 48(5): 947-969
  2. ^ 1 2 3 Xavier Ruiz Collantes, F. (2023). Democracy against Homo sapiens alpha: Reverse dominance and political equality in human history. Constellations, 00, 1– 19. https://doi.org/10.1111/1467-8675.12680
  3. ^ Boehm, C. (1999). Hierarchy in the forest: The evolution of egalitarian behavior. Harvard University Press.
  4. ^ Boehm, C. (2000). Conflict and the evolution of social control. Journal of Consciousness Studies, 7(1–2), 79– 101.
  5. ^ 1 2 Amy Gutmann and Denis Thompson, Why Deliberative Democracy? (Princeton University Press: 2004), pp. 9
  6. ^ Simone Chambers, "The Philosophic Origins of Deliberative Ideals" in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, Edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren (Oxford University Press: 2018), pp. 55-63
  7. ^ Joseph M. Bessette, “Deliberative Democracy: The Majority Principle in Republican Government,” in How Democratic Is the Constitution?', edited by. Robert A. Goldwin and William A. Schambra (American Enterprise Institute: 1980), pp. 102–116
  8. ^ James Bohman, "Survey Article: The Coming of Age of Deliberative Democracy", The Journal of Political Philosophy 6(4): pp. 400
  9. ^ Antonio Floridia, "The Origins of the Deliberative Turn", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, Edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren (Oxford University Press: 2018), pp. 38-39
  10. ^ 1 2 Antonio Floridia, "The Origins of the Deliberative Turn", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, Edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren (Oxford University Press: 2018), pp. 41-43
  11. ^ Jon Elster, "The Market and the Forum: Three Varieties of Political Theory", in Foundations of Social Choice Theory edited by Jon Elster and Arnaud Hylland (Cambridge University Press: 1986), pp. 103-132
  12. ^ John S. Dryzek, Deliberative Democracy and Beyond: Liberals, Critics, Contestations, (Oxford University Press: 2000), pp. 1-2
  13. ^ Antonio Floridia, "The Origins of the Deliberative Turn", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, Edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren (Oxford University Press: 2018), pp. 47-50
  14. ^ באנגלית: public reason; בגרמנית: Vernunft in allen Stükken öffentlichen Gebrauch. המונח תורגם כ"שיקול דעת ציבורי" בחוק העמים: בתוספת המאמר 'עיון חוזר ברעיון שיקול הדעת הציבורי, בתרגום שחר פלד, עריכה מדעית: יצחק (יאני) נבו, הוצאת רסלינג: 2010. תורגם גם כ"השימוש הפומבי בתבונה", בתרגום יפתח הלרמן־כרמל ל"מהי נאורות?", הוצאת רסלינג
  15. ^ John Rawls, The Law of the People, with 'The Idea of Public Reason Revisited', (Harvard University Press: 1999), 138-140
  16. ^ Amy Gutmann and Dennis Thompson, Democracy and Disagreement (Belknap Press of Harvard University Press, 1996)
  17. ^ Jurgen Habermas, Between Facts and Norms: Contribution to a Discourse Theory of Law and Democracy, translated by William Rehg, (MIT Press: 1996), esp. Chapter 7: "Deliberative Politics: A Procedural Concept of Democracy"
  18. ^ Kevin Olson, "Deliberative Democracy", in Jurgen Habermas: Key Concepts, (Routledge: 2011), pp. 140-155
  19. ^ John S. Dryzek, Deliberative Democracy and Beyond: Liberals, Critics, Contestations, (Oxford University Press: 2000), pp. 21ff
  20. ^ Antonio Floridia, "The Origins of the Deliberative Turn", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, Edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren (Oxford University Press: 2018), pp. 45-46
  21. ^ James Bohman, 1998, "Survey Article: The Coming of Age of Deliberative Democracy", The Journal of Political Philosophy 6(4): 400-425
  22. ^ Simone Chambers, 2003, "Deliberative Democratic Theory", Annual Review of Political Science 6: 307-326
  23. ^ Simone Chambers, 2003, "Deliberative Democratic Theory", Annual Review of Political Science 6: 318-320
  24. ^ John S. Dryzek with Simon Niemeyer, Foundations and Frontiers of Deliberative Governance (Oxford University Press: 2010), pp. 6-10
  25. ^ James Bohman and William Rehg, "Introduction", in Deliberative Democracy: Essays on Reason and Politics (MIT Press: 1997), pp.ix
  26. ^ לפי רוסו, כאשר העם המיודע די הצורך מטכס עצה ואין כל תקשורת בין האזרחים, הרצון הכללי... יהיה תמיד תוצאת מספר רב של הבדלים קטנים, וההחלטה שתיפול תהיה תמיד טובה. ראו ז'אן-ז'אק רוסו, האמנה החברתית, תרגום: עידו בסוק (רסלינג: 2006), עמ' 73.
  27. ^ Seyla Benhabib, 1994, "Deliberative Rationality and Models of Democratic Legitimacy", Constellations 1(1): pp. 28-30
  28. ^ Bernard Manin, 1987, "On Legitimacy and Political Deliberation", translated by Elly Stein and Jane Mansbridge, Political Theory 15(3): pp. 338-347
  29. ^ James Bohman and William Rehg, "Introduction", in Deliberative Democracy: Essays on Reason and Politics (MIT Press: 1997), pp.x-xii
  30. ^ David Held, Models of Democracy, Third Edition, (Polity Press: 2006), pp. 232-234
  31. ^ Seyla Benhabib, 1994, "Deliberative Rationality and Models of Democratic Legitimacy", Constellations 1(1): pp. 30-31
  32. ^ Francesca Polletta and Beth Gardner, "The Forms of Deliberative Communication", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy (Oxford University Press: 2018), pp. 70
  33. ^ לדוגמה, התאוריה של גוטמן ותומפסון מניחה שבחברת ההמונים המודרנית קיימים אילוצים שלא מאפשרים דמוקרטיה ישירה, ולכן כללי הדיון שהם מציעים מתייחסים לדילמות שהדמוקרטיה הייצוגית מציבה
  34. ^ Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren, "Deliberative Democracy: An Introduction", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren, (Oxford University Press: 2018), pp. 4
  35. ^ Jurgen Habermas, Moral Consciousness and Communicative Action: Studies in Contemporary German Social Thought (MIT Press: 1990), pp. 88-89
  36. ^ Kevin Olson, "Deliberative Democracy", in Jurgen Habermas: Key Concepts, (Routledge: 2011), pp. 140
  37. ^ Kevin Olson, "Deliberative Democracy", in Jurgen Habermas: Key Concepts, (Routledge: 2011), pp. 140-143
  38. ^ According to Habermas, "In terms of distinguishing between a true and a false consensus, we call a speech situation ideal if communication is impeded neither by external contingent forces nor, more importantly, by constraints arising from the structure of communication itself. The ideal speech situation excludes systematic distortion of communication. Only then is the sole prevailing force the characteristic unforced force of the better argument..." in Jurgen Habermas, On the Pragmatics of Social Interaction, Lecture V, translated by Barbara Fultner, (MIT Press: 2001), pp. 97-98
  39. ^ David Estlund, "Democracy and the Real Speech Situation", in Deliberative Democracy and Its Discontents, edited by Samantha Besson and Jose Luis Marti, (Ashgate: 2006), pp. 75
  40. ^ Joshua Cohen, "Deliberation and Democratic Legitimacy", in Debates in Contemporary Political Philosophy: An Anthology, edited by Derek Matravers and Jon Pike (Routledge: 2003), pp. 343-344
  41. ^ Joshua Cohen, "Deliberation and Democratic Legitimacy", in Debates in Contemporary Political Philosophy: An Anthology, edited by Derek Matravers and Jon Pike (Routledge: 2003), pp. 347-348
  42. ^ Amy Gutmann and Dennis Thompson, Democracy and Disagreement (Belknap Press of Harvard University Press, 1996), pp.37-39
  43. ^ Amy Gutmann and Denis Thompson, Why Deliberative Democracy? (Princeton University Press: 2004), pp. 3-7
  44. ^ Thompson, Why Deliberative Democracy? (Princeton University Press: 2004), pp. 7
  45. ^ Amy Gutmann and Dennis Thompson, Democracy and Disagreement (Belknap Press of Harvard University Press, 1996), pp.12
  46. ^ Thompson, Why Deliberative Democracy? (Princeton University Press: 2004), pp. 133
  47. ^ 1 2 3 Amy Gutmann and Dennis Thompson, Democracy and Disagreement (Belknap Press of Harvard University Press, 1996), pp.52
  48. ^ המקור למושג "הדדיות", כפי שגוטמן ותומפסון משתמשים בו, הוא הפילוסופיה הפוליטית של ג'ון רולס. רולס הזכיר את המושג בספר תאוריה של צדק (A Theory of Justice, 1971, pp. 14, 453, 494ff) ופיתח אותו בספרו "ליברליזם פוליטי" (Political Liberalism, 1993, pp. 47-50). מקור נוסף הוא מאמר של תומאס סקנלון (אנ'). ראו T.M. Scanlon, "Contractualism and Utilitarianism", in Utilitarianism and Beyond, edited by Amrtya Sen and Bernard Williams, (Cambridge University Press: 1982), pp. 103-128. לפי גוטמן ותומפסון, בעוד שהפרשנות שלהם דומה לזו של רולס ושל סקנלון, הם שמים דגש רב יותר על הקשר בין הדדיות לבין דיון ממשי בין אזרחים. ראו Amy Gutmann and Dennis Thompson, Democracy and Disagreement (Belknap Press of Harvard University Press, 1996), pp.373 n.1
  49. ^ Amy Gutmann and Dennis Thompson, Democracy and Disagreement (Belknap Press of Harvard University Press, 1996), pp.52-57
  50. ^ Amy Gutmann and Dennis Thompson, Democracy and Disagreement (Belknap Press of Harvard University Press, 1996), pp.95-117
  51. ^ Amy Gutmann and Dennis Thompson, Democracy and Disagreement (Belknap Press of Harvard University Press, 1996), pp.128ff
  52. ^ David Elstund, “Democracy and the Real Speech Situation,” in Deliberative Democracy and Its Discontents, edited by Samantha Besson and Jose Luis Marti, (Ashgate: 2006), pp. 85
  53. ^ Francesca Polletta and Beth Gardner, "The Forms of Deliberative Communication", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren (Oxford University Press: 2018), pp. 73ff
  54. ^ James Bohman and William Rehg, "Introduction", in Deliberative Democracy: Essays on Reason and Politics (MIT Press: 1997), pp.xviii-xx
  55. ^ David Estlund and Hélène Landemore, "The Epistemic Value of Democratic Deliberation", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren (Oxford University Press: 2018), pp. 115-120
  56. ^ ז'אן-ז'אק רוסו, האמנה החברתית, ספר ד' פרק ז'
  57. ^ David Estlund, Democratic Authority: A Philosophical Framewoek, (Princeton University Press: 2008), Ch. VI
  58. ^ יוסי דהאן, תיאוריות של צדק חברתי, (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה: 2013), עמ' 193–194
  59. ^ Elizabeth Anderson, 2008, "An Epistemic Defense of Democracy: David Elstund's Democratic Authority", Episteme 5(1): pp. 129-139
  60. ^ David Estlund and Hélène Landemore, "The Epistemic Value of Democratic Deliberation", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren (Oxford University Press: 2018), pp. 120-122
  61. ^ טענה זו נסמכת על התאורמה ש"גיוון גובר על יכולות" (Diversity Trumps Ability Theorem), שהציעו לו הונג וסקוט פייג'. ראו Lu Hong and Scott E. Page, 2004, "Groups of diverse problem solvers can outperform groups of high-ability problem solvers", PNAS 101(46): 16385-16389
  62. ^ James Fishkin, When the People Speak: Deliberative Democracy and Public Consultation (Oxford University Press: 2009), pp. 120-121
  63. ^ 1 2 3 David Estlund and Hélène Landemore, "The Epistemic Value of Democratic Deliberation", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren (Oxford University Press: 2018), pp. 123
  64. ^ 1 2 Jane Mansbridge et al., "A systemic approach to deliberative democracy", in Deliberative Systems: Deliberative Democracy at Large Scale, edited by John Parkinson and Jane Mansbridge, (Cambridge University Press: 2012), pp. 4-5
  65. ^ Jane Mansbridge et al., "A systemic approach to deliberative democracy", in Deliberative Systems: Deliberative Democracy at Large Scale, edited by John Parkinson and Jane Mansbridge, (Cambridge University Press: 2012), pp. 1-5
  66. ^ Jane Mansbridge et al., "A systemic approach to deliberative democracy", in Deliberative Systems: Deliberative Democracy at Large Scale, edited by John Parkinson and Jane Mansbridge, (Cambridge University Press: 2012), pp. 13-22
  67. ^ Graham Smith and Maija Setälä, "Mini-Publics and Deliberative Democracy", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren (Oxford University Press: 2018), pp. 300
  68. ^ James Fishkin, "Deliberative Polling", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren, (Oxford University Press: 2018), pp. 315-316
  69. ^ Graham Smith and Maija Setälä, "Mini-Publics and Deliberative Democracy", in The Oxford Handbook of Deliberative Democracy, edited by Andre Bächtiger, John S. Dryzek, Jane Mansbridge, and Mark Warren (Oxford University Press: 2018), pp. 303-305
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דמוקרטיה_דיונית&oldid=37961370"