דליה כהן-קנוהל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דליה כהן-קנוהל

דליה כהן-קנוהל היא סופרת ומחזאית ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דליה כהן קנוהל נולדה בבאר שבע וגדלה במושב נווה ימין. למדה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה שבה קיבלה תואר דוקטור בתחום התיאטרון הפוליטי. מחקרה "התיאטרון הישראלי: פוליטיקת זהויות וייצוגם של 'האחרים' בשנים 1948–1998"[1].

דליה כהן-קנוהל פרסמה שלושה רומנים שאחד מהם תורגם לערבית והתפרסם במצרים. כהן-קנוהל כתבה וביימה מספר הצגות שהשתתפו בפסטיבלים שונים. לימדה במכללות בית ברל, אמונה ובאוניברסיטת תל אביב.

חברת המועצה לתרבות ואמנות מינואר 2018.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשואה לחוקר המקרא פרופסור ישראל קנוהל והם מתגוררים בירושלים.

יצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילוניות ודתיות בתיאטרון הישראלי: המצאה וייצוגים[2][עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר עוסק בשאלה כיצד מתמודד התיאטרון הישראלי עם הדתיות והחילוניות. הוא מתמקד באופן בו פועלות ששתי קטגוריות הנתפסות בשיח הציבורי כשוללות זו את זו. האם הוא מאמץ אל לבו את החילוניות ודוחה מכל וכל את הדתיות, או שמא מנהל אתה יחסי גומלין מורכבים וטעונים שאינם מאפשרים ניתוק מוחלט? כיצד מתמודדים החילונים עם שאלות תאולוגיות עקרוניות, כגון תופעת הרוע בעולם וצידוק האל? כיצד רואים החילונים בישראל את הדתיים? כיצד נתפסת האישה החרדית בעיני החילונים? בספר זה ימצא הקורא ניתוחים ופירושים ליחסי הגומלין המתקיימים בין מסלולי הייצוג וההתייחסות אל הדתיות והחילוניות בתיאטרון הישראלי, לבין גישות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות.

בחברה הישראלית: בין ממלכתיות, ליברליזם ואינדיבידואליזם למשיחיות ומקרא. טיעוני המחברת מומחשים ומאוירים בשפע דוגמאות מתוך המחזות הרפרטואריים הבולטים שהועלו על בימות הארץ ביובל השנים 1948–1998, ביניהם - "הוא הלך בשדות", "בקץ הימים", "אכזר מכל המלך", "מורד ומלך", "פליישר", "בטולות שידוך","חפץ","ייסורי איוב", "ויאמר וילך", "סינדרום ירושלים", "הילד חולם" ועוד רבים אחרים. ההתייחסות לדתיות ולחילוניות נבחנת דרך שתי עמדות מרכזיות: עד שנות השבעים דרך העמדה ה"חלומית" שאותה ראו בחזונם הוגי הציונות ומייסדי הארץ ובוניה, ודרך העמדה "הפרוזאית" שבאה לידי ביטוי במעשה היום יומי; ומשנות השבעים ואילך דרך שלילת הדת והדתיים והפולמוסים התאולוגיים.

פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשכבה בקורפו (2013)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושים שנים חיו האחים חנה ודניאל פלורנטין מבלי לדעת לאן נעלם אביהם. לאחר שנודע מקום קבורתו, מבקשת בתו לממש את צוואתו: להיקבר באי קורפו. במשך חודשים מספר של גילוי קורות אביהם וארגון הקבורה, מתעמתים האחים סביב חידת עברה של המשפחה והעלמות אביהם, מעלים מיתוסים משפחתיים, ואירועים שונים שהובילו אותם בדרכי חייהם. העלילה נעה בין זמנים שונים בהיסטוריה: מן העיירה צ'יטה די קאסטלו באיטליה וירושלים במאה החמש-עשרה לשנות השלושים בארץ ישראל. ומיישובי הטמפלרים בירושלים ושרונה, לשואת יהודי האי קורפו.

מעבר מנדלבאום (2016)[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה נפתחת בחודש ינואר 1963, כאשר העיתונאית גליה והעורך עשתר מבקרים את ז'קלין בבית המעצר של מעבר מנדלבאום, מעבר שהפריד אז בין שני חלקי ירושלים, וברומן, משמעותו הסימבולית רחבה הרבה מעבר לכך. ז'קלין עצורה שם מסיבה עלומה, שמתבררת רק לקראת סוף הרומן, הקופץ במכונת הזמן חמש שנים אחורה להיכרות בין ז'קלין לגליה. זו מפרסמת עליה רשימה אוהדת בעיתונה לרגל שנת העשור למדינה. ברשימה מוצגת ז'קלין כעולה חדשה מצרפת שלחמה בשורות המחתרת הצרפתית, אך הקורא יודע כבר מלכתחילה שמדובר בבדותה העלולה להתגלות בסופו של דבר. המספרת היודעת–כול (גליה) יודעת לכאורה פחות מהקורא. גליה התמימה מוקסמת מדמותה של ז'קלין, מאמינה לשקריה ומוחלת לה גם כשהשקר נחשף. בניגוד לגליה, שלא יודעת שז'קלין בחרה בזהות בדויה, הקורא יודע על כך כמעט מלכתחילה. הוא גם יודע שהעיר המחולקת תתחבר מחדש בתוך קצת יותר מארבע שנים, והידע הזה מעניק לו לכאורה יתרון על כל גיבורי הסיפור האחרים, יתרון המאפשר לו להשלים פרקי עלילה בראשו הקודח. העלילה עוסקת בז'קלין כהן, שיש מי שיראה בה בת דמותה של המסאית והסופרת ילידת קהיר, ז'קלין כהנוב. כהנוב הייתה מסאית מבריקה שנחשבה כמבשרת הים–תיכוניות בתרבות הישראלית. זהו רומן העוסק בזהויות אמיתיות ובדויות, בשאלות גורל ובסיפור של בגידה, של גבר באישה, אישה בגבר ואח באחיו, וסיפור על משפחות שסועות.

"מעבר מנדלבאום הוא משל. זהו לא רק מעבר פיזי בין מערב העיר ומזרחה, אלא גם מעבר תרבותי בין מזרח למערב, מעבר וגשר בין תרבויות ושפות, מעבר בין תקופות, מעבר בין עלייה ארצה וירידה ממנה, וכמובן גם מעבר ספרותי בין גוף ראשון לשלישי." [ירון אביטוב, 'מקור ראשון']

ציפור בעיר קדושה (2019)[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה מספרת את סיפור מסעה של אישה בעקבות אביה שנעדר מאז המהפכה האיראנית. היא מתחילה באמסטרדם בה היא נפגשת עם חברו של אביה. במוזיאון היהודי בעיר היא נתקלת בשני ספרונים המספרים את סיפור משפחתו של המשורר הפרסי-יהודי שהיה נערץ על אביה: סרמד קאשני, בן המאה השבע עשרה. ספרונים מפתיעים אלה מספרים את דרכה של משפחתו של קאשני במאה השבע עשרה : מקאשן לדלהי ואמסטרדם ועד לקריביים. בסופו של המסע בעקבות משפחה זו, תחשוף פלורה את סודות זהותו והיעלמותו של אביה במהפכה של 1979. זהו ספר המגולל מסע נפשי ורוחני, ולצד סיפור העלילה המותח נשזרים שירים קלאסיים מן התרבות הפרסית. ספר זה מעמיד סטנדרט חדש בשילוב בין ויזואליה לשירה, בין פיוט לסיפור עלילה, בין עלילה בדיונית לעובדות היסטוריות. סיפורו של סרמד קאשני ב'ציפור בעיר קדושה' מתבסס על דמותו של מיסטיקן משורר וקדוש סופי בשם זה, שהיה ממוצא יהודי ופעל בחצר הנסיך המוגולי דארה שיקו במאה השבע עשרה. הוא נרצח בדלהי על ידי יורשו של הנסיך ומקום קברו הוא אתר עלייה לרגל עבור רבים. הדהודים לחותם שהותיר סרמד בתרבות ההודית ניתן לראות בדברי עבול קאלאם עזיז, שהיה פעיל בתנועת השחרור ההודית, ושר החינוך הראשון של הודו החופשית. עזיז העריץ את דרכו של סרמד ואמר בכתביו כי הוא הולך בעקבות קאשני שהיה מופת למחשבה וביטוי חופשיים.

סיפור חלקם של היהודים הקאריביים בסחר העבדים במאות 17 ו 18 בציפור בעיקר קדושה מסתמך על מחקרים ותיעוד שנעשו שקיים בהקשר לסחר העבדים באזור הקאריביים וחלקם הפעיל של היהודים בסחר זה.

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצורעים (2006)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה מתרחש בוונציה בשנת 1666, שנת השיא אך גם שנת השבר של התנועה המשיחית השבתאית. בשנה זו התאסלם שבתאי צבי ובכך החלה קריסתה של התנועה המשיחית השבתאית כתנועת המונים. רק גרעינים קשים של מאמינים המשיכו להאמין במשיחיותו ויצרו השקפת עולם סבוכה ומלאת סתירות המנסה לתת פשר תאולוגי משיחי להמרת הדת של שבתאי צבי. העלילה מתנהלת ברובה בכלל תיאטרון קטן בוונציה שמנהלו ומרבית שחקניו הם יהודים. שני מצורעים המגיעים לוונציה מתוך תקווה לפגוש את המשיח שיגאל אותם מצרעתם מוצאים בתיאטרון מקלט ללילה, לאחר שנדחו במקומות אחרים שבהם ביקשו קורת גג. המצורעים מוצאים את עצמם מצטרפים ללהקת השחקנים, כאשר התחפושת מאפשרת להם להופיע בציבור מבלי שהצרעת תפרח לעיני כל. במובן זה התיאטרון משמש כמרחב גאול, מדומה וממשי כאחד, במציאות לא גאולה, המתח לקראת בוא המשיח מחמיר את מצבם של המצורעים והם משעבדים עצמם לגובה המיסים המבטיח להם תרופת פלא שתאפשר להם לקבל את פני המשיח עם פנים צחות בריאות. דמות מרכזית נוספת במחזה היא ברוריה, אשת עסקים בת שלושים ושמונה שהתאלמנה ונותרה עם גנה יחידה. ניסיונותיה להיחלץ מבדידותה מובילים אותה לחזר אחרי הרב המשיחי יוסף זכות, המפיח בה תקוות שווא לנישואים תוך ניסיון לסחוט ממנה כספים עבור התנועה המשיחית. ברוריה מחכה למשיח בעיקר מתוך תקווה שלאחר בואו יממש יוסף זכות את הבטחתו לנישואים וגאלנה מבדידותה. ברוריה מפקידה את בנה לזמן מה בידי יוסף וחבורתו, אך מתוך הזנחה הוא טובע בים. בשלב זה נעה ברוריה בין הרצון להמשיך להאמין במשיח שישיב את בנה לחיים לבין הכעס על חבורת המאמינים שבעטיה טבע בנה, ורצונה לחשוף את השקר והרשע שיש בחבורת המשיח. הדמות היחידה במחזה שמפוכחת משיכרון המשיח הוא דניאל, אחיה של ברוריה, שחקן ומנהל התיאטרון. בתמיכתו משתחררת ברוריה אט אט מאמונתה בשבתאי צבי, וכדרכם של חוזרים בשאלה ובתשובה היא חשה צורך עז להפיץ את אור האמת. ברוריה הופכת את עניין הפצת הכרוזים המספרים בגנות שבתאי צבי ובפרשת התאסלמותו לתכלית חייה.

שתי נשים וגבר (2008)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הועלה בתיאטרון 'מקרוב' מייסודו של ניקו ניתאי והוא עוסק בסיפורן של רות ונעמי. המחזה מעניק פרשנות חדשנית לציפיית הגאולה של רות, ציפייה שנצבעת בגוון קומי בדמותו של הגבר הנואש שבא להשתדך לרות.

הכניסיני תחת כנפך (2013)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות בעלה חיים נחמן ביאליק, עוברת מניה מ'בית ביאליק' לדירה אחרת. היא אורזת חפצים ותוך כדי כך מגלה מכתבים ומסמכים המחזירים אותה לעבר, ליחסים שבינה לבין ביאליק, או גם בינו לבין נשים אחרות כמו הציירת אירה יאן והסטודנטית הצעירה חיה פיקהולץ. עם עימותים ואכזבות, וגם משהו מהביוגרפיה האישית שלו כילד וכבוגד, וכמובן כמשורר. היא מספרת על עצמה, גם מצטטת כמה מהשירים שלו, וחושפת משהו מחייהם המשותפים. זהו לא רק סיפור אישי 'אמיתי' של מניה, אלא נגיעה בשורשי המהות של הקשר הזוגי בין בני אדם[3]. ההצגה ״הכניסיני תחת כנפך״ הועלתה לראשונה במסגרת פסטיבל "מרכז הבמה" ו"פסטיבל ישראל" ב 2013 ובהמשך בתיאטרון "הסמטה".

שלום לזמיר (2018)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנה לאחר עליית חומייני לשלטון באיראן וסילוקו של השאה, נותרת פָּרְבָנֶה תקועה בבית משפחתה בטהראן, אותה הגיעה לבקר. היא מתקשה לשוב לתל אביב, בנה הסטודנט אמיר שממתין לשובה, מנסה להבין מדוע היא מתמהמהת? מה יהיה על אביו שמרגיש נטוש? חליפת מכתבים ביניהם מתקיימת כשנה ומסתיימת עם עזיבתה של האם את טהראן והגעתה לפריז. בחירתה זו מעוררת את בנה לחשבון נפש הנוגע לבחירותיו בחיים ומקומה הדומיננטי של האם בחייו. התכתבותם של פרבנה ובנה חושפת את זרותה הכפולה של האם כמהגרת בישראל ובת למשפחה זורואסטרית באיראן. אט אט נחשפים בפני הבן חייה הסודיים של אמו בימי נעוריה. תוך כך, הוא לומד להכיר כמה מיסודות של התרבות הפרסית והזורואסטרית ואת השפעתן על רבדים ביהדות ובהלכה. מכתבי האם פרבנה ובנה אמיר (אותו מגלם היוצר יורם בלומנקרנץ) משולבים בצלילי מוזיקה פרסית מרטיטה, בשירתה של זמרת השירה הפרסית הקלאסית דליה פז'נד ובליווי המוזיקאים ירון ירחמיאל צ'רניאק, נגן טָאר ; יערה בארי, נגנית קָמָנְצֶ'ה[4]. המופע שלום לזמיר עלה בתיאטרון יפו ובתיאטרון החאן בירושלים.

רשימת פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מעוף הפרפר" [סיפור קצר] בתוך: הכיוון מזרח: כתב עת לתרבות וספרות. 29. 2016
  • "ג'ון ווין במעברת בית ליד",. הכיוון מזרח: כתב עת לתרבות וספרות, 32.
  • "הכניסיני תחת כנפך", [מחזה] כרמל כתב עת לשירה 17.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כהן-קנוהל (ויטל),דליה (2004) "'ככה אני מדברת': דיבור תשוקה וגאולה על פי סמי ברדוגו", הכיוון מזרח, 8 עמ' 12–14
  • כתב עת נוגה 2004 (התפרסם בגיליון "אקטיביזם נשי") כותרת המאמר: " אמהות אנוסות מייסדות: מפורטוגל ומשהד ועד טבריה ונוה-צדק".
  • Cohen-Knohl,Dalia. 2013 " The change in representation of Bereavement in the Israeli culture through the years". Forum Bosnae Journal, April 2013
  • Seventh International conference 'Unity and Plurality in Europe' in Mostar Bosnia and Herzegovina
  • "מסע לבוסניה: בביתו של המשורר הלאומי מאק דיזדר" אתר 'אימגו' 19.4.2017

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המחקר עוסק בקשר שבין התיאטרון הישראלי לבין פוליטיקת הזהויות בחברה הישראית. בדיקת קשר זה חושפת מערכת ייצוגים בתיאטרון הממרכזת את מקומה העדיף של ההגמוניה המערבית-חילונית, מאידך נחשפת מערכת ייצוגים שונה בעלת פרקטיקה כפולה לייצוגי 'האחרים': מחד, ייצוג האחרים המזרחים והדתיים מגדיר על דרך הניגוד את הסובייקט ההגמוני כמערבי ו'נאור', מאידך, מסמן הייצוג את שוליותם של האחרים במערכת מערבית-מודרנית-חילונית זו בתיאטרון.
  2. ^ כהן-קנוהל, דליה (2008) חילוניות ודתיות בתיאטרון הישראלי: המצאה וייצוגים, הוצאת 'נשיא', רמת גן.
  3. ^ בן עמי פיינגולד, "אישה – או אם ואחות?" מקור ראשון, יולי 2013. האתר "מרתה יודעת".
  4. ^ אינס אליאס, "הוכחה שאין לנו מושג בתרבות הפרסית", הארץ, 28.6.2018 ראיון ברשת ב' בתכניתם של יובל אלבשן ואמילי עמרוסי, 22.6.2018.