דליה עופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דליה עופר, צילם רן פלוטניצקי

דליה עופר (נולדה ב-8 בינואר 1939) היא פרופסור אמריטה במכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, ומרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית בירושלים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דליה עופר היא פרופסור אמריטה של האוניברסיטה העברית; היא נולדה וגדלה בירושלים. אביה, אריה זאב שטיינברכר, נולד בסנוק שבגליציה. סבה, יעקב שטיינברכר, היה צבע, חבר התנועה הציונית וראש בית הכנסת 'יד חרוצים' בסנוק. אביה עלה לארץ-ישראל ב-1933. אמה, רחל שומכר, נולדה בליבאו שבלטביה, ובאה ממשפחה של שתים עשרה נפשות. היא עלתה לארץ-ישראל ב-1934 ובאותה שנה נישאו הוריה (לאביה הייתה אז חנות בבעלותו). דליה עופר נשואה לגור עופר, פרופ' אמריטוס לכלכלה באוניברסיטה העברית, ולהם ארבע בנות ושבעה נכדים ונכדות.

דליה עופר סיימה לימודיה בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים בשנת 1956. בשירותה הצבאי בנח"ל היא הייתה בקיבוץ עין גב. דליה עשתה את כל לימודיה האקדמיים, מהתואר הראשון עד הדוקטורט באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון בהיסטוריה ומקרא היא קיבלה ב-1962, וקיבלה תעודת הוראה ב-1963. את עבודת המאסטר שלה בהיסטוריה היא סיימה בהצטיינות (ב-1974) בנושא:"פעולות עזרה והצלה של המשלחת הארץ-ישראלית בקושטא בשנת 1943"; מדריכיה היו הפרופסורים יעקב טלמון ויהודה באואר. עבודת הדוקטורט שלה (אושרה ב-1981) הייתה בנושא "העלייה הבלתי חוקית לארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה בין 1942-1939", אף היא נעשתה בהדרכתו של פרופ' יהודה באואר.

בשנים 1984-1964 היא עבדה כמורה בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית. בנוסף, בשנים 1973-1972 שימשה כחוקרת ומרצה אורחת במחלקה ללימודי המזרח התיכון ויהדות באוניברסיטת ברנדייס, ובין 1984-1982 שימשה גם כמדריכה במכון ליהדות זמננו ובבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. בשנים 1983-1982 דליה שהתה כבתר דוקטור באוניברסיטת הרווארד וכעמיתת מחקר באוניברסיטת ברנדייס. ב-1983 התמנתה למרצה באוניברסיטה העברית ובשנת 1989 מונתה למרצה בכירה. ב-1995 התמנתה לפרופסור חבר ובאותה שנה הופקדה על הקתדרה ע"ש מקס וריתה הבר לחקר השואה ויהדות זמננו. בשנת 2000 היא התמנתה לפרופסור מן המניין. בשנים 1989-1988 שהתה כחוקרת אורחת בספריית הקונגרס בוושינגטון, וב-1989 שהתה כחוקרת אורחת באוניברסיטת קולומביה; בשנת 1993 היא שימשה כפרופסור אורח באוניברסיטת מרילנד. ב-1994 שהתה כחוקרת אורחת במכון המחקר הבינלאומי של יד ושם בירושלים. בשנים 1999-1998 שהתה כפרופסור אורח באוניברסיטת ייל. ב-2003 שהתה כחוקרת אורחת במכון המחקר הבינלאומי של יד ושם. ב-2007 הייתה עמיתת קרן רבסון במכון המחקר במוזיאון השואה בוושינגטון, וב-2008 שהתה כפרופסור אורח ללימודי השואה בקולג' ריצ'רד סטוקטון בניו ג'רזי. בשנת 2009 שהתה כפרופ' אורח בבית מנדלבאום באוניברסיטת סידני, אוסטרליה.

עופר מונתה לראש המערכת בסדרת השואה של הוצאת פרגמון בשנים 1991-1988; בין 1996-1994 הייתה חברת הוועד המנהל בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, ובשנים 2007-1995 עמדה בראש הוועד המנהל של בית הספר. בשנים 1995-1992 שמשה כחברת הנהלה במרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון, ובין 2002-1995 עמדה בראש המרכז. בשנים 2002-1995 היא הייתה חברת מערכת של כתב העת "בשביל הזיכרון" היוצא לאור מטעם יד ושם ומאז 2007 משמשת כיועצת מדעית של כתב העת. בשנים 2007-1996 הייתה נציגת האוניברסיטה העברית בוועד האקדמי של מכון המחקר הבינלאומי של יד ושם. בין 2002-2001 עמדה בראש הוועדה האקדמית של מרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית. בשנים 2007-2004 עמדה בראש המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן באוניברסיטה העברית. בין 2004- 2006 עמדה בראש הוועדה ללימודי ההיסטוריה במשרד החינוך. בשנים 2008-2004 שמשה כחברת הוועדה האקדמית של "אלול". מאז 2007 היא חברת הוועד המנהל של מכון שכטר למדעי היהדות. בשנת 2008 פרשה לגמלאות מן הוניברסיטה כפרופסור אמריטה.

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריה של דליה עופר עוסקים בעלייה הבלתי לגלית לארץ-ישראל בתקופת השואה, בעלייה הגדולה לישראל, בעיצוב זיכרון השואה בישראל, ובחיי היהודים בגטאות במזרח אירופה.

העלייה לארץ-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה הבלתי-ליגאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו נושא ספרה הראשון של עופר, "דרך בים: עלייה ב' בתקופת השואה 1944-1939", שראה אור בהוצאת יד יצחק בן-צבי בשנת 1988. הספר הוא עיבוד והרחבה של עבודת הדוקטורט שלה, והוא זכה בפרס בן-צבי לשנת 1992. הגרסה האנגלית יצאה לאור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד בכותרת: "Escaping the Holocaust: Illegal Immigration to the Land of Israel"; מהדורה זו זכתה בפרס 'Jewish Book Award' לשנת 1992.

הספר מתאר את העלייה הבלתי-ליגאלית לארץ-ישראל בתקופת השואה כבעלת אופי דיאלקטי: היא החלה כתנועה סודית של צעירים בהנהגת פעילים של התנועה הרויזיוניסטית וכן של תנועת החלוץ, במתכונת עלייה של קבוצות קטנות וחשאיות - ומזה נהפכה אחר כך לתנועה המונית, באמצעותה ניסו יהודים להימלט מן המשטר הנאצי וממוראות המלחמה באירופה. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה התייחסה מנהיגות היישוב לעלייה ב' כאמצעי פוליטי לשם לחץ על הבריטים לשינוי הגבלות העלייה, כפי שנקבעו ב'ספר הלבן' ממאי 1939. עם פרוץ המלחמה, ונוכח התגברות הקשיים בעלייה - מחד, והרצון לשתף פעולה עם בריטניה במלחמה כנגד היטלר - מאידך, ראתה המנהיגות הציונית בעלייה זו מכשול לשיתוף הפעולה המדיני עם בריטניה. ואולם עם כישלונן של התוכניות האלטרנטיביות להקמת צבא יהודי בשיתוף עם בריטניה, ונוכח הידיעות על ממדי השואה משלהי שנת 1942, הפכה עלייה ב' (והמאמצים למלט יהודים משטחי הכיבוש הנאצי לבלקן, ומשם להעלותם לארץ ישראל) למכשיר ההצלה החשוב של היישוב בא"י, שהושקעו בו משאבים רבים בכסף ובכוח אדם.

העלייה הגדולה לישראל בשנת החמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עופר עסקה בעלייה הגדולה לישראל בשנות החמישים ובקליטתה. בספר שבעריכתה "ותיקים ועולים בעלייה הגדולה", (ירושלים: יד בן צבי, 1996) עמדה על מערכת היחסים המורכבת שהתפתחה בין ותיקים לעולים. במחקריה על מדיניות העלייה הצביעה על מניעיה של מדינת ישראל להרחיב את העלייה בשנותיה הראשונות כביטוי לעמדה ציונית אידאולוגית וכביטוי לצורך הדחוף לפתור את בעיית ניצולי השואה במחנות המעבר בגרמניה ובשאר ארצות אירופה. ואולם מדיניות עידוד העלייה נבעה גם מהרצון להגדלת מספר היהודים במדינה, ומהצורך ליישב שטחים נרחבים שנכבשו במלחמת העצמאות. כן השפיעה גם החרדה בעקבות מלחמת העולם השנייה, שמא עוינות כלפי היהודים עשויה להתפתח לכדי אלימות רצחנית כלפיהם.

השואה בשיח הציבורי במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה הישראלית וזיכרון השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עופר בדקה את עצוב זיכרון השואה והתפתחותו, בפוליטיקה, בחינוך, בספרות, בפעילויות התרבותיות ובשיח הציבורי. בסקירה רחבה שהתפרסמה בספרו של דייויד ויימן, (The World Reacts to the Holocaust) ובמאמרים שכתבה תיארה את התפתחות הזיכרון של השואה ודרכי הנצחתה כתוצאה של דיאלוג מתמיד, משתנה בעוצמתו ובנושאיו בין הישראלים לשואה וכאירוע מכונן ברמות שונות של התודעה הלאומית, האישית והמשפחתית. רק באמצעות מעקב מדוקדק אחר הדיאלוג המתמשך הזה המעוצב בקשר לאירועים פוליטיים חיצוניים ופנימיים, בכללם מלחמות, משפטים של פושעים נאציים, עליות שונות לארץ והתמשכות הסכסוך הישראלי פלסטיני, ניתן להבין את מקומה של השואה בעיצוב זהותם של הישראלים. מכאן שלדעתה של עופר קיים רובד עמוק של חיפושי דרך והתלבטות ברמות שונות כמה ועד כמה לזכור מן השואה וכיצד להציג את משמעותה בחיי אזרחי ישראל והעם היהודי בכללותו. דברים אלה הבאים לידי ביטוי בשדה התרבות, הספרות, התיאטרון, המוזיקה, המחול, האמנות הפלסטית; בחשיבה הפוליטית והדתית. בצידן קיימות גישות מניפולטיביות של שימוש לרעה בזיכרון השואה מצד גורמי שלטון שונים הבאים לידי ביטוי בדיונים בכנסת, בהתבטאויותיהם של פוליטיקאים מכל גוני הקשת ובפעילויות שונות בשדה החינוך.

חיי היום של היהודים בגטאות מזרח אירופה והיסטוריה חברתית של השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישתה לחקר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עופר היא תלמידתם של הפרופ' ישראל גוטמן ויהודה באואר, שראו את היהודים בשואה כנושא למחקר ולא רק כאובייקט בתהליכי קבלת ההחלטות של הרוצחים. היא חקרה את חייהם של היהודים תחת השלטון הנאצי ואסטרטגיות ההישרדות שאמצו בקשר להתפתחויות הפוליטיות, להתקדמות המלחמה ולאידאולוגיה האנטישמית הנאצית. לפי גישה זו, המכונה לא אחת האסכולה הירושלמית, בחינה של תגובות היהודים להתקפה הנאצית אינה נמדדת על פי התוצאה הסופית – חיים או מוות, אלא מתוך מגוון הפעילויות והכוונות של האוכלוסייה היהודית תחת השלטון הנאצי במאמץ לשרוד ולחיות לפי רעיונותיהם והאידאלים שלהם.

פרשת קלאדובו-שאבאץ: מסע ההעפלה שלא הושלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה כתבה עופר ביחד עם חנה ויינר והוא יצא לאור בהוצאת עם עובד במסגרת ספריית ההעפלה והפרויקט הבין אוניברסיטאי לחקר מערכות ההעפלה 1992, ותורגם לאנגלית ויצא לאור בהוצאת האוניברסיטה של אמריקה בשנת 1996. פרויקט מחקרי זה מחבר בין עיסוקה הראשון של עופר בעלייה ב' לבין עניינה בחיי היום של יהודים בתקופת השואה. הוא מספר על פרשת קלאדובו-שאבאץ, מסע עלייה של 1,200 יהודים מהרייך השלישי לארץ-ישראל ועוקב אחר המכשולים שמנעו את השלמתו המוצלחת של המסע ורציחתם של העולים.

במהלך 18 החודשים בהם הם שהו כפליטים ביוגוסלביה עלה בידם להתכתב עם משפחותיהם, חבריהם, ארגונים יהודים ולבקש עזרה. עופר הצליחה ללקט למעלה מ-1,200 מכתבים ובהם הובע מידע אישי ולעתים אינטימי. המכתבים מתארים את חייהם של המעפילים באוניות על הדנובה ובמחנות מעבר ביוגוסלביה – בעיירה קלאדובו ובעיר שאבאץ, את דרכי ההתארגנות וגיבוש מנהיגות והניסיון ליצור מסגרות נסבלות במצב הקיום הארעי ובאי ודאות מאיים. הם חושפים רגשות של תקווה וייאוש, בציפייה להשלים בהצלחה את מסע עלייתם לארץ-ישראל. המכתבים חושפים בצורה גלויה ובין השיטין את המתחים והקשיים לקיים חיי שגרה בקרב הקבוצה המגוונת הזו של מהגרים, שהקימה סוג של מסגרת קהילתית תחת נסיבות קשות ומעידים על הצלחות וכשלונות בעיצוב מערכת סולידארית בין קבוצות העולים השונות.

עופר ניסתה להבין את שיגרת הפעילויות היומיומיות אל מול חוסר הוודאות והאיום הנאצי וכיצד הפליטים ניסו לקיים חיים "נורמליים", ובדקה את השינויים שחלו בחייהם של האנשים הן ברמת הפרט והן ברמת הקבוצה. עופר השתמשה בסוגת המיקרו היסטוריה בניסיון להראות את נקודת המבט של האינדיבידואל, הגבר והאישה הפשוטים, בניסיון להוסיף מימד לחקר השואה, שעסק בעיקר בסוגיות כמו התנגדות, הצלה והישרדות וכך לקבל תמונה רחבה יותר של חיי היהודים תחת השלטון הנאצי.

במאמץ להבין את דפוסי החשיבה שאיפשרו לפליטי קלאדובו-שאבאץ ולפליטי הגטו להסתגל לחיי המציאות נעזרה במחקרם של הסוציולוגים פיטר ברגר ותומס לקמן על השימוש במידע בחיי יום יום. הם הציגו דרכים באמצעותם מעבד היחיד ברגעי משבר את חוויות העבר האישי והקיבוצי שהתקבעו במוחו כמערכת המנחה דרכי פעולה הפותחות פתח להתמודד עם משברים קשים. החיבור בין תמונת עבר לבין יכולת לראות את העתיד בעיתות משבר המדגיש את זמניותו של המשבר הם המאפשרים להתאמץ ולקיים שגרת חיים. ביישום גישה זו על חיי היום של יהודים בגטאות מזרח אירופה, וניתוח דרכי חשיבה שבאו לידי ביטוי ביומנים, ובכתבים מן הגטו הצביעה עופר על דרכי ההתמודדות של היחיד עם האבדן, העקירה, האלימות והבדידות של גטאות מזרח אירופה.

חיי היהודים בגטאות במזרח אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך לדברים לעיל הרחיבה עופר את הבחינה של מציאות חייהם של היהודים בגטאות. את כל הגטאות יש לראות כחברה כפויה, דוגמת בתי כלא, מחנות לעבודת כפייה וכדומה, אף כי לא היו זהים להם מנקודת הראות של האוכלוסייה, הסיבות לכליאתם של היהודים, ודרכי ההתארגנות של הגטאות. לגבי השליט הנאצי שימשו הגטאות לדיכוי, נישול ועושק כלכלי, להפרדת היהודים מסביבתם ובידודם הפיסי, החברתי והמנטאלי. הגטאות היו גם מקום לפעולות אלימות, לטרור ולשרירות חסרת רסן מצד השליטים הנאצים. עם זאת הגטאות לבשו צורה שונה בכל מקום והדברים היו קשורים בגורמים שונים יהודיים לדוגמה, המסורת הקהילתית של היהודים שגורשו אליהם, גודלו של הגטו וגורמים חיצונים הקשורים בחברה הסובבת הלא יהודית ובשליט הנאצי. פעמים רבות גרו בגטאות אנשים שהגיעו מקהילות שונות או מיהודים שגורשו ממדינות אחרות, רקעם תרבותי והחברתי ולשונם היו שונים. בתנאי המצוקה הכלכלית, הסגירות הפיזית וצפיפות הדיור, במערך של חובות עבודה קשים ומשפילים, נוצרו עימותים, וביטויים לא פשוטים של אנוכיות ושחיתות, והתעלמות ממה שבאופן רגיל אנשים מכירים כ"טוב חברתי כללי". בצד אלו פעלו אנשים גם מתוך אמפתיה, חמלה ואלטרואיזם, לארגן סיוע ועזרה לזולת, לדאוג לבני משפחתם ולא לשקוע למצבים של דיכאון וחוסר אונים. הם התאמצו שלא לאבד את עולם הערכים שהדריך את חייהם לפני השבר הגדול של משטר הדיכוי הנאצי והמלחמה. חיים על פי עולם ערכים מוכר ונחשב, סייע לרבים לראות עצמם כבני אדם על אף המצוקה והמתח החברתי והאישי לאין שיעור ומטרתם של הנאצים למחוק מן היהודים את תכונותיהם האנושיות.

רוב המחקר על הגטאות דן בשני היבטים מרכזיים: 1. מִנהל הגטו (כלומר, היודנראט) ויחסיו עם השלטונות הנאציים ואוכלוסיית הגטו. 2. ההתנגדות היהודית לנאצים, שכללה דרכי תגובה שונות לדיכוי וההתארגנות לקראת מחתרת והתנגדות מזוינת.

עופר ניסתה להוסיף פרספקטיבה נוספת ולהתבונן על תגובתו של היחיד כבעל משפחה, אם ואב, כילד\ה נער\ה במסגרות שונות כאשר עיקר עניינה היה להבין כיצד היהודים חיו היהודים בתנאים של הגטו, כיצד התמודדו עם שאלות הבריאות, ההזנה והיחסים בתוך המשפחה. בקשר לכך התמודדה עופר עם מושג "הנורמליות" בחיי היחיד בגטו, והראתה כיצד משפחות ניסו להתקיים למרות המצב הקיצוני בגטאות: הורים דאגו לחינוך ילדיהם, יהודים שומרי מצוות ניסו בכל דרך לקיים את מצוות הדת. כן הדבר בא לידי ביטוי בניסיון לקיים תרבות פנאי ובידור: האזנה למוזיקה והרצון ללכת לתיאטרון.

עופר התייחסה גם לסוגיית המעמד בגטו. לכאורה המושג רוקן ממשמעותו הרגילה לפי הטרמינולוגיה המרקסיסטית, היהודים נושלו מהבעלות על עסקיהם ונלקחו מהם נכסיהם, חסכונותיהם ואמצעיהם הכלכליים. לכן רבים ממי שהיו אמידים בטרם פרצה המלחמה ובטרם נוסדו הגטאות איבדו את כל שהיה להם והגיעו לגטו חסרי אמצעים. מטה לחמם של האינטלקטואלים ובעלי מקצועות חופשיים נגזל עם המעבר לגטו. ולעתים דווקא מי שהיו בשולי החברה הצליחו דווקא כאשר חוקי החברה וכלכלה הנורמטיביים קרסו. בגטאות מסוימים היו אלה מעמד חדש של מתעשרים שחיו ברווחה. רוב הציבור היהודי במזרח אירופה, שהיה במעמד הביניים הנמוך או במעמדות נמוכים הגיעו לגטו חסרי כל ולרבים גם לא היו כלי בית וביגוד שאותם ניתן היה להמיר תמורת אוכל, עצים לחימום בחורף וכדומה. המעמדות בגטו נקבעו על פי הקשרים אל המרכז היודנראט באף כי היה תוי לחלוטין בגרמנים ביחס לציבור היהודי היה בעל סמכויות ויכול היה להפעיל אמצעי ענישה וכפייה.

עופר השתמשה בתאוריה של מרכז ופריפריה אותה פיתח אדוארד שילס ובתאוריות בדבר רשתות קשר היוצרים מרכזים של סמכות והשפעה על המערכת הפוליטית. במקור התאוריה מתייחסת למרכזי הכוח השלטוני הפוליטי במדינה בתנאים רגילים ובפריפריה הגאוגרפית המרוחקת מן המרכז. עופר לקחה את התאוריה של שילס ויישמה אותו בהערכת מעמדו של היחיד מול מרכזי הסמכות בגטו, בכללם היודנראט ומשרדיו, המשטרה היהודית, ארגוני העזרה העצמית וכדומה. ככל שהפרט היה מקושר למרכזי הסמכות בגטו, כך הוא היה נגיש יותר לתעסוקה, לדיור סביר, ליכולת לרכוש מזון, ולשירותי רפואה.

חקר המגדר בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עופר עבדה ביחד עם פרופ' לינור ויצמן מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון בוירג'יניה ארצות הברית, בשילוב תאוריית המגדר ככלי לניתוח ההיסטוריה החברתית והתרבותית של השואה. הן הראו כיצד המגדר מעניק משמעות חדשה למושגים כמו התנגדות והכחשה ואפשר התבוננות שונה בתפקוד המשפחה בשלבים שונים של המדיניות הנאצית. הן הציגו שינויים כלכליים, מעמדיים, מגדריים וחינוכיים ותמורות בתפקוד בני המשפחה בתגובה למציאות החדשה והראו את תפקידה של הלכידות החברתית בפרשנות חיי הגטו.

ההבחנות המגדריות כמו הבחנות מעמדיות, הבחנות הקשורות בגיל וכדומה הן מרכיב בסיסי בניתוח חברתי. ואף כי הנאצים שאפו לרצוח את כל היהודים בלי להבחין במינם, בשלבים שונים של המדיניות הנאצית, עשו גם הם הבחנות מגדריות. כך לדוגמה נשלחו יותר גברים לעבודת כפייה בשלבים הראשונים של הכיבוש, ויותר אמהות עם ילדים קטנים נשלחו הישר לתאי הגזים עם הגיעם למחנות המוות. אולם עופר וויצמן טוענות, כי גם היהודים חשבו במונחים מגדריים ולכן הם העריכו שהסכנות הנשקפות לגברים בעקבות הכיבוש גדולות יותר, שכן הם יותר מאשר נשים יכולים להיות כוח לוחם ומתנגד לכיבוש. לנוכח הנחה זו עודדו נשים את בעליהן ואמהות את בניהן להימלט מאזורי הכיבוש. בגיטאות נותרו הרבה נשים ואמהות ללא בעלים, ומספר הנשים עלה על מספר הגברים. היו לכך השפעות ניכרות על מצבן של המשפחות שנותרו ללא המפרנסים העיקריים. ההבחנות המגדריות לדעת עופר וויצמן מעשירות את הניתוח של חיי היום בגיטו ובלעדיהן לא ניתן להבין את ההתמודדות עם היום יום של גברים ונשים כאחד.

ספרים שכתבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. דרך בים, עלייה ב' בתקופת השואה 1944-1939, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1988. פרס יצחק בן-צבי 1992.

2. Escaping the Holocaust, Illegal Immigration to the Land of Israel 1939-1944 (New York: Oxford University Press, 1990). Jewish Book Award 1992

3. פרשת קלאדובו-שאבאץ: מסע ההפעלה שלא הושלם, תל אביב: עם עובד, 1992. עם חנה ויינר.

4. The Dead-End Journey: The Tragic Story of the Kladovo-Sabac Group (Lanham: University Press of America, 1996). With Hannah Wiener.

ספרים שערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בין עולים לוותיקים: ישראל בעלייה הגדולה 1953-1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ו 1996.
  • משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה: מסמך מגטו קובנה, ירושלים: יד ושם, תשע"ו 2016.
  • Women in the Holocaust, ed. with Lenore L. Weizman (Yale Univresity Press, 1998), finalist Jewish Book Award in both Holocaust and Women categories, 1999.
  • The Holocaust: The particular and the Universal, ed. with A. Almog, D, Bankeir, D. Blatman, (Jerusalem: Yad Vahsem, 2001)
  • The Holocaust: History and Memory, ed. with A. Almog, D, Bankeir, D. Blatman, (Jerusalem: Yad Vahsem, 2001)

פרסומים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה לארץ-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "ההיסטוריוגרפיה של עלייה ב'", בתוך, השואה בהיסטוריוגרפיה, (ישראל גוטמן, גדעון גרייף (עורכים), (ירושלים: יד ושם, 1983) עמ' 496-479
  • "העלייה – הגולה והיישוב – בן-גוריון בשנות השואה", בתוך קתדרה, 43, (ניסן תשמ"ז), עמ' 91-69.
  • "מניצולים לעולים – שארית הפליטה נוכח העלייה" בתוך, שארית הפליטה, ישראל גוטמן, (עורך), (ירושלים: יד ושם, 1990), עמ' 303-275.
  • "מדוע חדלה ומדוע נתחדשה עלייה ב' בתקופת מלחמת העולם השנייה", בתוך, ההעפלה, אניטה שפירא, (עורכת), (תל אביב: עם עובד, (1990), עמ' 210-187
  • "The Israeli Government and Jewish Organizations: The Case of the Immigration of the Jews from Shanghai," Studies in Zionism, 11, no. 1 (April 1990): 67-80;
  • "Rescue and Redemption, A true Dilemma: Mass Immigration to Israel in the First Year of Statehood," YIVO Annual, 20 (1991): 187-212.
  • , Terms of Survival: The Jewish World Since 1945, Robert S.Wistrich (ed.) (London, New York: Routledge, 1995), pp. 59-85.
  • “Defining Relationship: Joint Distribution Committee and Israel, 1948-1950”, Ilan Troen, Noah Lucas, (ed), Israel: The First Decade of Independence, (New York: S.U.N.Y. Press, 1995), pp. 713-7
  • "הגירה ועלייה: היבטים חדשים של מדיניות יהודית", קתדרה 75, (אביב 1995), עמ' 173-142.
  • "ותיקים ועולים בעיני הארגונים היהודים 1951-1946", בתוך, דליה עופר, (עורכת), ותיקים ועולים בעלייה הגדולה, (ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1996), עמ' 58-23.
  • "המסע למאוריציוס ופרשת האוניות 'מילוס', 'פסיפיק' ו'אטלנטיק' ברקע הספרות והמחקר ההיסטורי", ספרות והיסטוריה, רעיה כהן ויוסי מאלי (עורכים) (ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1999), עמ' 227-207.
  • ניצולים כעולים: המקרה של עצורי קפריסין, בריחים של שתיקה: שארית הפליטה וארץ ישראל (משואה כ"ח), 2000, עמ' 251-225

השואה בשיח הציבורי במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Linguistic Conceptualization of the Holocaust in Palestine and Israel, 1942-1953," Journal of Contemporary History, 31 (1996): 567-95.
  • "Israel Reacts to the Holocaust," in The World Reacts to the Holocaust, ed. David Wyman (Johns Hopkins University, 1996): 839-923.
  • "מבט לאחר יובל – הציונות והיישוב נוכח השואה, 1948-1933", בתוך, תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, ישראל גוטמן (עורך), (ירושלים: יד ושם, תשנ"ו), עמ' 472-443.
  • "מה ועד כמה לזכור מן השואה, זיכרון השואה במדינת ישראל בעשור הראשון", עצמאות 50 השנים הראשונות, אניטה שפירא (עורכת), ירושלים, (מרכז זלמן שזר 1998), עמ' 193-171.
  • "השיח הישראלי על השואה", השואה בהיסטוריה היהודית, דוד בנקיר, דן מכמן (עורכים), (ירושלים: יד ושם, 2001), 293-328
  • “History Memory and Identity: Perception of the Holocaust in Israel”, (Eds. Uzi Rabhon & Chaim Waxman,) Jews in Israel: Jews in Israel: Contemporary Social and Cultural Patterns, (University Press of New England, 2004): 394-419.
  • "The Holocaust, the Establishment of Israel, and the shaping of Israeli society", in Shared Histories: A Palestinian-Israeli Dialogue, Paul Scham, Walid Salem, Benjamin Pogrund, (Eds.) (Jerusalem: 2005): 135-148.
  • "שארית הפליטה בהיסטוריוגרפיה הישראלית", עיונים בתולדות ישראל, 17, 2007: 465-511
  • "A Past that does not Pass: Israeli and Holocaust Memory" Israel Studies, 2009 (14)1:1-35
  • "My View Through Their Lens: The Personal and the Collective in the Writing about the Holocaust", Voices of Scholars, (Cracow: Center foe Holocaust studies, Igeillonian University, Auschwitz Birkenau Museum, 2009): 159-171.

חיי היום של היהודים בגטאות מזרח אירופה והיסטוריה חברתית של השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חקר חיי היום יום תחת הכיבוש הנאצי – בעיות מתודולוגיות", בתוך, חיי יום יום בתקופת השואה, (חיפה: בית לוחמי הגיטאות אוניברסיטת חיפה, 1992), עמ' 38-10
  • "Genocide and Holocaust: The Case of the Jews in Transnistria," in The Holocaust in the Soviet Union, ed. Lucjan Dobroszycki (New York: M. E. Sharpe, 1993): 133-51.
  • "חיי יום יום של היהודים בטרנסניסטריה", בתוך, קובץ יד ושם, 25 בדצמבר 1996, עמ' 208-175
  • “Cohesion and Rupture: The Jewish Family in East European Ghettos During the Holocaust”, Studies in Contemporary Jewry, Vol. XIV, 1998: 143-165.
  • "ילדים ונוער בתקופת השואה, סוגיות נבחרות וקווים למחקר", השואה: זיכרון והיסטוריה, שמואל אלמוג, דניאל בלטמן, דוד בנקיר, דליה עופר (עורכים), (ירושלים: יד ושם, 2001), ע"מ 1-35.
  • "Another Glance through the Historians' Lens: Testimonies in the Study of Health and Medicine in the Ghetto", Poetic Today 27(3) Summer 2006: 331-352.
  • “The individual and the collective in East European Ghettos during the Holocaust: Reflection on a Research Plan”, in, On Germans and Jews under the Nazi regime :‎ essays by three generations of historians : a Festschrift in honor of Otto Dov Kulka, (ed.) Moshe Zimmermann (Jerusalem Mages, 2006)‎:
  • "The march of Memory: Survivors and Relatives in the Footsteps of the Kladovo- Sabać Refugees", (Hebrew) Israel, 10 Winter 2007: a slightly shorter version, Israel Studies Vol. 12, No 3, Fall 2007: 134-160.
  • "Intellectuals in the Warsaw Ghetto: Guilt, Atonement, and Beyond", (JOJI) Journal of Jewish Identities, July 2008, 1 (2): 7-28.
  • "The Ghettos in Transnistria and Ghettos under German Occupation in Eastern Europe A Comparative Approach", Im Ghetto1939-1945, Neue Froschungen zu Alltag und Umfeld, (ed.) Christoph Dieckmann, Babette Quinkert, Beitraege zur Geschichte des Nationalsozialismus (Wallstien Verlag, 2009):30-53.
  • Swearing –in Ceremony: The Police in the Kovno Ghetto, November 1, 1942", Partial Answeres, June 2009, 7(2): 229-242.
  • "The Community and the individual: The Different narratives of Early and Late Testimonies and their significance for Historians" in, Holocaust Historiography, David Bankier (ed.), (Jerusalem: Yad Vashem, 2009):519-535.

חקר המגדר בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Women in the Holocaust, ed. with Lenore L. Weizman (Yale Univresity Press, 1998),
  • "Gender Issues in Ghetto Diaries and Interviews: The Case of Warsaw," in Women in the Holocaust, eds. Dalia Ofer and Lenore L. Weizman (New Haven: Yale University Press, 1998): 143-167.
  • “Why Women?” together with Lenore. L. Weizman, in Women in the Holocaust, eds. Dalia Ofer and Lenore L. Weizman (New Haven: Yale University Press, 1998): 1-18. (In Hebrew Yalkut Moreshset 67, April 1999: 9-24).
  • "תפקיד המגדר בחקר השואה", ילקוט מורשת, 67, ניסן תשנ"ט, (אפריל 1999), עמ' 24-9.
  • "Women in the Holocaust: Theoretical Foundations for a Gendered Analysis of the Holocaust" in Marcia Sachs Littell (editor) Women in the Holocaust: Responses, Insights and Perspectives, (Merion Station PA: Merion Westfield Press International, 2001), pp.1-34 (together with Lenore J. Weitzman
  • Her View through My Lens: Cecilia Slepak Studies Women in Warsaw, Gender, Place and Memory in Modern Jewish Experience (Eds. Judy Tydor Baumel, Tova Cohen, (London, Portland, OR: Vallentine Michell, 2003): 29-50.
  • נקודת ראותה מבעד למבטי: צציליה סלפאק מספרת על נשים בגטו ורשה, ילקוט מורשת, 75, אפריל 2003, 11-130 .
  • "אמהות בצל השואה", ילקוט מורשת, 86, אפריל 2009, 39-60

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]