דליות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דליוּת (או ורידים דליתיים, באנגלית: Varicose veins) היא מצב שבו ורידים הופכים לגדולים ומפותלים. בדרך כלל, המושג מתייחס אל ורידים ברגליים, על אף שניתן למצוא דליות גם במקומות אחרים בגוף. מצב זה נובע מכך שהמסתמים (Leaflet valves) בוורידים, שתפקידם למנוע מהדם לזרום נגד כיוונו (Retrograde flow), אינם פועלים כהלכה והוורידים מתנפחים כתוצאה מדם שזרם לאחור. דליות שכיחה בוורידי רגל שטחיים, אשר נתונים ללחץ בזמן עמידה.

דליות
Leg Before 1.jpg
דליות ברגליים
שם בלועזית Varicose veins
ICD-10
(אנגלית)
I83, I84, I85, I86
ICD-9
(אנגלית)
454-456, 671
OMIM
(אנגלית)
192200
MedlinePlus
(אנגלית)
001109
MeSH
(אנגלית)
D014648

מעבר להיותה בעיה קוסמטית, דליוּת עשויה לגרום לכאבים במיוחד בזמן עמידה, הליכה, ריצה וכו'. טיפול ללא ניתוח כולל סקלרותרפיה, גרביים אלסטיים, הרמת רגליים, מנוחה והתעמלות. סיבוכים מסכני חיים הם נדירים. הטיפול המסורתי הוא ניתוח כירורגי שנקרא "עירטול וריד" — להסרת הוורידים המושפעים.

הסיבות למחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לסווג את האטיולוגיה של הדליות ל:

  1. דליות ראשוניות, המאופיינות במסתמים שאינם עובדים כראוי הנמצאים בוורידים שטחיים שקרובים לפני השטח של העור.
  2. דליות משניות, שמקורן מהמערכת הוורידית העמוקה, שגורמת בכך ללחץ על הוורידים הקרובים לשטח הפנים, ולהרחבתם.

רופאים ואנשי מדע עדיין לא מצאו מה הגורם המקורי לדליות ראשוניות. באופן עקרוני, ניתן לייחס את היווצרות הדליות לכמה גורמים:

  • אי-ספיקה של המסתמים בוריד הספנה. עקב הפגם בתפקוד הנורמלי של המסתם, הלחץ בוורידים עולה, מה שגורם להרחבתם, הדפנות שלהם נחלשות ונהיות יותר דקות, כך שבסוף הם מתפתלים.
  • גורם נוסף, אשר מיוחס לתורשה, הוא חולשה של דופן הווריד מלכתחילה. בסוג זה, אפילו אם מדובר בלחץ דם תקין, הוורידים בכל זאת מתרחבים ויוצרים דליות.
  • דליות מהסוג הראשון נפוצות בקרב האוכלוסיות הבאות:
  • חולים הלוקים במחלה סעיפית של הכרכשת (diverticulosis), שהיא לרוב נרכשת. קרוב לוודאי שהפקטור המשותף שגורם גם לדליות וגם למחלה הסעיפית של הכרכשת היא העלייה בלחץ התוך-בטני.
  • נשים שהיו בהריון.
  • נשים שנאלצות לעמוד לתקופת זמן ממושכת.
  • נשים עם עודף משקל.
  • נשים המשתמשות בגלולות למניעת הריון.
  • נשים הלובשות בגדים הדוקים.

דליות מהסוג השני מתפתחות אם נוצר מצב של עליית הלחץ במערכת הוורידית השטחית עקב פגמים במערכת העמוקה, כגון: חסימות עקב פקקת ורידים עמוקה (DVT). הוורידים החסומים עוברים רקנליזציה אולם לא ניתן למצוא מסתמים בקטע הנגוע, והזרימה דרך אותו הקטע איטית יותר. הלחץ במערכת הפנימית עולה, כך שזה גורם לזרימת דם מהמערכת הפנימית העמוקה לחיצונית השטחית דרך המערכת המחברת שחלק מהמסתמים לא עובדים כראוי. בעקבות זאת, הלחץ של המערכת החיצונית השטחית עולה, מה שמאפיין אותה היא חוסר תמיכה בדופן הווריד על ידי הרקמה התת-עורית, ולכן זה מה שגורם להרחבתם של הוורידים.

אם החסימה נמצאת או בווריד החלול התחתון(inferior vena cava) או iliac veinso, ניתן לראות דליות משניות בגף התחתון כולו. בחסימות של הסגמנט האילאו-פמורלי ניתן לראות אף דליות סופרה אומבליקליות עקב הקשרים בין מערכות הוורידים. כאשר הסיבה לדליות היא דלף עורקי- ורידי, הדליות יכולות להיות גדולות ביותר.

אפדימיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן למצוא מחלה זו בקרב שני המינים: נשים וגברים. משערים שאחוז התחלואה בדליות עומד על 60% בשני המינים, אף על פי שנקבע כי הנשים סובלות יותר. עדיין לא קבעו סיבה ברורה וחד משמעית לגמרי, אך מצאו קשרים בין כמה גורמים המעודדים פגמים בוורידים כגון שסתומים ראשוניים של הוורידים חלשים, השינוי ההורמונלי שכל בן אדם עובר במהלך חייו, בנוסף לזמן ההריון, עמידה ממושכת ועוד.

תסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כאב רגליים כבד (לרוב מחמיר בלילה או אחרי התעמלות)
  • תפיחות קרסוליים
  • שינוי בצבע העור (דיסקולריזציה) סביב הוורידים לפיגמנט שחום-טורקיז
  • העור מעל הוריד עלול להפוך ליבש, מגרד ומדולדל, מוביל לאקזמה
  • העור עלול להתקדר (סטסיס דרמטיטיס) בשל בזבוז החומרים שנבנה ברגליים
  • פצעים קטנים באזור עלולים לדמם יותר מהמקובל וזמן הגלדתם והחלמתם ארוך
  • במקרים נדירים, ישנו דמום עצום מבקע ורידי
  • לעתים העור מעל הקרסול עלול לכמוש (ליפודרמטוסקלרוסיס) משום שהשומן מתחת לעור מתקשה.
  • סינדרום רגליים חסרות מנוחה הוא סינדרום בפציינטים עם דליות ומחסור ורידי כרוני

אמצעי עזר לאבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הבעיות בטיפול בדליות היא להבדיל בין הדליות הראשוניות לבין אלה שמקורן בחסימה גבוהה של המערכת הפנימית. אם קושרים את המערכת החיצונית בחולים שבהם המערכת הפנימית פגומה או חסומה, התוצאה תהיה בצקת גוברת והולכת של הגף וסבל ניכר לחולה שלעתים קרובות בא להינתח בשל סיבות קוסמטיות. לכן יש להשתמש באמצעי עזר לאבחנה.

  • בעזרת הדופלר ניתן להדגים חסימות במערכת הוורידים העמוקה בגובה הירך, וכן לקלוט גלי זרימה חוזרים לאורך הספנה או לגלות אי-ספיקה של הפרפורנטים. יתרונה של שיטה זו הוא בכך שהיא אינה פולשנית, ואמינות המידע המתקבל היא כ-80% ביחס לונוגרפיה. האקו דופלר שיפר את יכולת האבחון של הפרעה בזרימה במערכת הוורידית (בדיקת הבחירה).
  • את המערכת הוורידית העמוקה ניתן להדגים גם על ידי הזרקת חומר רדיואקטיבי המסומן על ידי טכנציום. אמינות שיטה זו מתקרבת לזו של הונוגרפיה.
  • פלבוגרפיה - הזרקת חומר ניגוד לווריד היקפי ברגל והדגמת המערכת העמוקה והמערכת השטחית. בשיטה זו אפשר לקבל מידע הן אנטומי והן תפקודי. שיטה זו היא בעלת אמינות גבוהה. בגלל היותה פולשנית - כמעט ואינה מבוצעת כיום.
  • תוצאות דומות מתקבלות על ידי בדיקות בעזרת הפלטיסמוגרפיה, אלא שכאן החיזוי הטוב הוא של חסימות באזור הסובך ולא באזור הירך.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול לא ניתוחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מומלץ לבצע פעילות ספורטיבית מתונה ולהימנע מישיבה או עמידה ממשוכת. בנוסף, ניתן להשתמש בתחבושות או גרביים אלסטיות. מטרתן היא להפעיל לחץ חיצוני על כלי הדם שיתווסף ללחץ הרקמות הטבעי על כלי הדם. לחץ זה יעזור במניעת בצקות, תמיכה בוורידים, והגברת זרימת הדם. כמו כן, בעת ישיבה ממושכת ( כגון טיסות, נסיעה באוטובוסים ורכבות או עבודה משרדית), כדאי להפעיל את השרירים או להרים את הרגליים כדי לעזור לזרימת דם תקינה.

טיפול בהזרקות לוורידים -סקלרותרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול בהזרקה (סקלרותרפיה -SCLEROTHERAPY) הוא טיפול שבו מזריקים לוורידים החולים חומר מטרש. חומר זה גורם לפגיעה בדפנות כלי הדם, סגירה של חלל כלי הדם והחלפתן ברקמה חדשה (יצירת לייפת, fibrosis). בכך מוריד החומר את הניראות של הדליות. הטיפול מבוצע על ידי הזרקת החומר דרך מחט דקה אל הוורידים החולים, כאשר כיום מקובל לבצע את הטיפול בהכוונת סונאר או אולטראסאונד במטרה לבצע טיפול מדויק יותר שכן קוטר כלי הדם עשוי להיות קטן ממילימטר אחד. הטיפול אורך מספר דקות ולמעט מקרים מיוחדים (גיל או מחלות נלוות לדוגמה) אין הגבלות על הפעילות. עם זאת, לרוב מבצעים אותו מספר פעמים עד לקבלת התוצאות הרצויות.

לאחרונה מקובל לבצע טיפול זה בעזרת חומר מוקצף. הקצפת החומר המטרש מורידה את ריכוז החומר ונפחו. היא מאפשרת תוצאות טובות יותר, טיפול בוורידים גדולים יותר והורדה של תופעות הלוואי.

נוסף על ההשפעות הקוסמטיות של הטיפול הוא מעלים כאבים, נפיחות והתכווצויות ברגלים. לרוב, טיפול זה מסב כאב מועט למטופל וישנם מספר תופעות לוואי וסיבוכים:

  • צריבה
  • כאבים ואי נוחות
  • דלקות במקום ההזרקה
  • שינוי צבע במקום ההזרקה- פיגמנטציה
  • כישלון הטיפול
  • תגובה אלרגית לחומר המוזרק- נדיר יחסית

טיפולי לייזר בהעלמת נימים ורידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטיפול לייזר מקרינים אור באורך גל שמתאים לחימום מולקולת ההמוגלובין. בכך יחומם הדם ודפנות כלי הדם יהרסו. כתוצאה מכך, הגוף ישקם את כלי הדם שנפגעו וכך הם יחלימו. הטיפול יעיל במיוחד בוורידים שקוטרם מגיע עד 0.4 ס"מ. כחודש עד חודש וחצי לאחר קבלת הטיפול הראשון, מקובל להגיע לרופא לצורך מעקב ולבדוק האם יש צורך בטיפול שני. רובם הגדול של המטופלים משיגים תוצאות טובות עד שלושה טיפולים, כאשר מקובל להגיע לביקורת שנתית כדי לבדוק האם נוצרו דליות חדשות.

טיפול ניתוחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפנייה לטיפול ניתוחי מתבצעת במצבים של תסמינים חדים, הרחבת יתר של הדליות, דלקת ורידים שטחית, דימומים, כיבים או בעיות קוסמטיות חריגות. המטרה העיקרית של ניתוח הוורידים היא הקטנת עומס הדם בוורידים השטחיים, על ידי סילוק הוורידים השטחיים המרכזיים. הוורידים המרכזיים המורחבים מלאים בדם, מה שיוצר מצב של עימדון (סטאזיס). נוצר לחץ על דופן הוריד והרקמות הרכות מסביבו, מה שגורם גם להתרחבות הוורידים המשניים והמקשרים. הוצאת הוורידים השטחיים המרכזיים מפסיקה את התהליך ומביאה לשיפור.

הניתוח המקובל והנפוץ ביותר של הוצאת הווריד השטחי המרכזי נקרא "סטריפינג" ("stripping"). הניתוח מתבצע דרך חתך במפשעה, בו מסירים את הגזע הראשי של וריד הספנה (Saphenous vein main trunk) , וקושרים את ענפי הוורידים היוצאים ממנו. השארת ענף לא קשור עלולה לגרום לחזרת הדליות, וזהו אחד הסיבוכים של הניתוח. בהמשך מוציאים את הענפים הבולטים (הדליות) דרך חתכים קטנים נפרדים, ומבצעים קשירות על מנת למנוע את חזרת הדם מהוורידים העמוקים לשטחיים. בתום הניתוח חובשים את הרגל בתחבושת אלסטית, ומספר שעות לאחר מכן המטופל כבר יכול לעמוד על רגליו.

סיבוכים כוללים פקקת ורידים עמוקה, תסנין ריאתי, שטפי דם והתקשויות לאורך הוורידים שהוצאו. הפעלה מוקדמת של הרגל לאחר הניתוח, לבישת גרב אלסטית והימנעות מפעילות פיזית מוגזמת חשובים למניעת סיבוכים אלו. רוב התופעות אינן מצריכות טיפול מיוחד וחולפות מעצמן תוך חודש עד ארבעה חודשים, אולם ייתכנו נפיחות וכאבים במשך מספר שבועות או חודשים לאחר הניתוח.

שיטות ניתוחיות נוספות כוללות:

  • קשירת הדליות דרך חתכים זעירים בעור (vein ligation)
  • טיפול חדשני על ידי אנדו-לייזר (Endovenous thermal ablation/ELA)

טיפול בעזרת לייזר מתבצע בהרדמה מקומית. מתבצע חתך קטן מעל הוריד המורחב, ודרכו מוכנס סיב לייזר המועבר לאורך כל הוריד. האנרגיה התרמית של הלייזר גורמת לסגירת הוריד לאורכו. כל הפרוצדורה נמשכת כשעה, ולאחריה ניתן לחזור לפעילות שגרתית. לאחר הפעולה חשוב ללבוש גרב אלסטית ולהיות בתנועה.

הטיפול בלייזר הוכח להיות יעיל יותר לטווח הקצר, ויעיל לפחות כמו הטיפולים הניתוחיים המקובלים הנ"ל. קיימים סוגים שונים של מכשירי לייזר, הנבדלים בעיקר באורך הקרן. מכשיר הלייזר המועדף לניתוחים מסוג זה הוא המכשיר המייצר קרן שמשפיעה אך ורק על דופן הווריד ולא גורם לחימום ויצירת קרישי דם בתוך הווריד. למרות עלותו הגבוהה של טיפול זה, סיבוכים כגון פקקת ורידית עמוקה, שטפי דם, פגיעה עצבית וזיהומים שלאחר ניתוח נצפו פחות לאחר ניתוח בעזרת לייזר לעומת פרוצדורות פולשניות אחרות. תופעות הלוואי האפשריות הן כוויות עור או דלקת לאורך הוריד, אך הן מופיעות בשכיחות נמוכה.

סיבוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוב סוגי הדליות לא מאיימים בהתקדמות, אבל סוגי דליות חמורה יכולים להוביל לסיבוכים קולוסליים, בגלל מחזוריות הדם הבישה בגף המושפע.
  • מכאוב, התקצפות, קושי בהליכה וקושי בעמידה ממושכת הפוגעים בפעילות הכללית
  • תנאי עור / דרמטיטיס שמסוגל להתרגל לאיבוד עור
  • התפתחות של סרקומה או קרצינומה באולקוסים ורידיים משתרעים. יותר מ-100 מקרים דווחו אודות המרה לגדילת סרטן, היחס מ-0.4% ל-1%.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.