דם, יזע ודמעות (להקה)

**דם, יזע ודמעות**
מקום הקמה	ניו יורק
תקופת הפעילות	מ-1967
סוגה	ג'אז, רוק, ג'אז רוק
חברת תקליטים	ABC רקורדס, קולומביה רקורדס
פרסים והוקרה	פרס גראמי לאלבום השנה (1970)
	www.bloodsweatandtears.com
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	דייוויד קלייטון-תומאס; בובי קולומבי
חברים לשעבר
	אל קופר

דם, יזע ודמעות (באנגלית: Blood, Sweat & Tears או בקצרה BS&T) הוא שמו של הרכב מוזיקלי אמריקאי שנוסד ב-1967 בעיר ניו יורק כתוצאה מחזונו של אל קופר לשלב מוזיקת רוק עם כלי נשיפה ועדיין פעיל. מאז תחילת פעילותו התחלפו אנשי ההרכב לעיתים מזומנות (לאורך שנות פעילותו התחלפו בו מעל 150 מוזיקאים). הלהקה שמרה תמיד על מבנה של בין שמונה לעשרה חברים: זמר, גיטריסט, בס, תופים, קלידים (לרוב אורגן האמונד) וכלי נשיפה (סקסופון, חצוצרות, טרומבון). המוזיקה של דם יזע ודמעות משלבת סגנונות רבים ושונים כרוק, רית'ם אנד בלוז, בלוז, פופ וג'אז. ההרכב נקרא על שם נאומו של וינסטון צ'רצ'יל, דם, עמל, דמעות ויזע.

תקופת אל קופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה המקורית נוסדה על בסיס מוזיקאים שקיבץ אל קופר, נגן אורגן האמונד, זמר, מעבד מוזיקלי ויזם: נגן הבס ג'ים פילדר (Jim Fielder), הזמר והגיטריסט סטיב כץ (Steve Katz (musician)) והמתופף בובי קולומבי (Bobby Colomby) יחד עם סקציית נגני כלי הנשיפה שכללה את הסקסופוניסט פרד ליפסיוס (Fred Lipsius), החצוצרנים רנדי ברקר (Randy Brecker) וג'רי וייס (Jerry Weiss) ונגן הטרומבון דיק האליגן (Dick Halligan). נגני כלי הנשיפה נבחרו על ידי אל קופר, סטיב כץ (חברו להרכב The Blues Project), פרד ליפסיוס והמפיק ג'ון סיימון (John Simon (record producer)) מבין נגני ג'אז שהוזמנו לאודישנים. קופר החתים את החברים על הצהרה לפיה הוא האיש הקובע בלהקה לכל דבר ועניין, כראשון בין שווים.

הופעת הבכורה של ההרכב התקיימה ב-17 בנובמבר 1967 ב-Cafe Au Go Go בניו יורק. השילוב בין רוק, רית'ם-אנד בלוז, ג'אז ורוק פסיכדלי היה ללהיט בקרב הקהל. הלהקה הוחתמה בחברת קולומביה רקורדס ועד סוף דצמבר השלימה את ההקלטות לאלבום הבכורה שלה, Child Is Father to the Man. האלבום, ובו הלהיטים "I Can't Quit Her", "House in the Country" ו-"I Love You More Than You'll Ever Know", ראה אור ב-21 בפברואר 1968. האלבום זכה להצלחה, אולם אל קופר לא היה זמר בעל יכולת ווקלית מרשימה, ודאי לא לאורך שעות של הופעה. סטיב כץ ובובי קולומבי החליטו לחפש זמר מחליף, כאשר קופר יישאר נגן האמונד ומלחין-מעבד בלבד. באפריל 1968 עזב קופר את הלהקה שהקים מתוך מחאה על חוסר האמון שהובע בו, להבנתו. גם וייס וברקר עזבו את הלהקה על מנת לפתח קריירות ג'אז. לתפקיד החצוצרנים נכנסו לב סולוף (Lew Soloff) וצ'אק וינפילד (Chuck Winfield).

תקופת דייוויד קלייטון-תומאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כץ וקולומבי בחנו מספר זמרים לתפקיד הזמר המוביל של הלהקה ובחרו לבסוף בזמר הקנדי דייוויד קלייטון-תומאס (David Clayton-Thomas). נגן הטרומבון דיק האליגן נטל את תפקיד נגן ההאמונד וללהקה הצטרף ג'רי היימן (Jerry Hyman) כנגן טרומבון. ב-18 ביוני 1968 ערכה הלהקה ב-Cafe Au Go Go את מופע הבכורה שלה בהרכבה החדש. בהרכב זה הוקלט גם תקליטה השני של הלהקה, Blood, Sweat & Tears בחברת קולומביה ובהפקתו של ג'יימס ויליאמס גרושיו (James William Guercio) שראה אור בדצמבר 1968. התקליט זכה בפרס גראמי לאלבום השנה לשנת 1969 (תוך שהוא מביס את Abbey Road של הביטלס). השיר הידוע ביותר מהתקליט הוא "Spinning Wheel" שחיבר דייוויד קלייטון-תומאס. כן זכתה להצלחה גרסת כיסוי לשירו של ברי גורדי "You've Made Me So Very Happy". בפסטיבל וודסטוק זכתה הלהקה למיקום כבוד של אחת הלהקות המובילות.^[1] במאי-יוני 1970 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות במזרח אירופה שמומן על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית.

ביוני 1970, לאחר שובה של הלהקה לארצות הברית היא הוציאה לאור את התקליט Blood, Sweat & Tears 3, גם הוא בחברת קולומביה. התקליט כלל כמעט רק גרסאות כיסוי, בהן Somethin' Comin' On, שבוצע כבר שנה קודם לכן על במת פסטיבל וודסטוק, וגרסאות כיסוי בגוון ג'אז לשירם של האבנים המתגלגלות "Sympathy for the Devil" ולשיר "Hi-De-Ho" מאת קרול קינג. ביוני 1971 ראה אור תקליטם הרביעי, Blood, Sweat & Tears 4 עם דייב ברגרון (Dave Bargeron) בטרומבון במקום ג'רי היימן. רוב החומר בתקליט חובר על ידי חברי הלהקה. אף לא אחד מהסינגלים מהתקליט הגיע ל-30 הגדולים במצעד הבילבורד, עובדה שסימנה את תחילת ההתדרדרות המסחרית של הלהקה.

תקופת ג'רי פישר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית 1972 השתנה שוב הרכב הלהקה. דייוויד קלייטון-תומאס עזב והוחלף על ידי ג'רי פישר. נוסף על כך עזבו שני חברים-מייסדים; פרד ליפסיוס הוחלף על ידי לו מריני וג'רי היימן הוחלף על ידי פסנתרן הג'אז לארי ויליס. הגיטריסט השוודי גאורג ודניוס הצטרף ללהקה. בספטמבר 1972 הוציא ההרכב החדש את התקליט New Blood בחברת קולומביה בהפקתו של חבר הלהקה, בובי קולומבי. החומר היה מורכב ברובו המוחלט מגרסאות כיסוי, בהן ל"Down in the Flood" של בוב דילן. בינואר 1973 עזב החבר המייסד סטיב כץ, על מנת להפוך למפיק מוזיקלי (ללו ריד ואחרים). החצוצרן צ'אק וינפילד עזב את הלהקה במרץ והוחלף על ידי טום מאלון שהוחלף על ידי ג'ון מדריד. התקליט הבא, No Sweat, שראה אור ביוני 1973, המשיך בקו המוזיקלי שהפך את הלהקה ללהקת פיוז'ן ג'אז-רוק. מדריד ולב סולוף עזבו את הלהקה לפני אלבומה הבא, Mirror Image שראה אור ביולי 1974 והוקלט עם החצוצרן טוני קלטקה, הסקסופוניסט ג'רי לקרוס (Jerry LaCroix) ונגן הבס רון מקלור במקום החבר-המייסד ג'ים פילדר, שעזב אך הוא.

בסוף 1974 עזבו דייוויד קלייטון-תומאס וג'רי לקרוס את הלהקה. זמר הבלוז מניו אורלינס לותר קנט נכנס למשבצת הזמר.

המשכיות ושינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובי קולומבי, החבר המייסד והמפיק המוזיקלי של הלהקה, יחד עם מנהלה, פרד הלר, ביקשו להחזיר את הלהקה לימי הזוהר שלה ולהחזיר אליה את דייוויד קלייטון-תומאס. קלייטון-תומאס הסכים להופיע בהופעה יחידה במילווקי יחד עם הזמרים ג'רי פישר ולותר קנט. התקליט New City שראה אור באפריל 1975 הציג מחדש את קלייטון-תומאס כזמר המוביל של הלהקה. חצי מהשירים בתקליט היו גרסאות כיסוי וחציים מקוריים. גרסת הכיסוי לשירם של הביטלס, "Got to Get You into My Life" הגיעה למקום ה-62 במצעד בילבורד, טוב יותר מהישגי האלבומים האחרונים, אך הרחק מאחורי הישגיהם של אלבומיה הראשונים של הלהקה. הלהקה ניצלה את המומנטום ויצאה למסע הופעות ארוך ביפן ובאירופה, שהניב תקליט שהוקלט בהופעות - In Concert, שכלל את להיטי הלהקה בביצוע חי, תוך אירוח של נגנים שונים.

באותה עת גילה קולומבי בפלורידה את נגן הבס ג'אקו פסטוריוס, החתים אותו לחברת קולומביה והפיק את אלבומו הראשון, שראה אור באפריל 1976. פסטוריוס החליף את רון מקלור כנגן הבס של הלהקה בהמשך מסע ההופעות שלה, לפני שהצטרף ללהקת Weather Report.

ביולי 1976 ראה אור התקליט More Than Ever, שהציג אורחים רבים, בהם הזמרת פטי אוסטין, הגיטריסטים ריצ'רד טי, אריק גייל ויו מקפרלן, החצוצרן ג'ו פאדיס, נגן הבנג'ו אריק ויסברג ועוד. על אף הציפיות שנתלו בתקליט, הוא נכשל מסחרית. ב-1977 עזבה ההלקה את חברת קולומביה והוחתמה בחברת ABC. תקליטה הבא, Brand New Day ראה אור בנובמבר אותה שנה. הזמרת צ'אקה קאן התארחה ברצועה השנייה בתקליט, Dreaming As One. היה זה התקליט האחרון של ההרכב שהופק על ידי קולומבי.

הרכב הלהקה המשיך להשתנות באופן תדיר. במהלך סיבוב הופעות בינואר 1978 נפטר סקסופוניסט הלהקה, גרגורי הרברט ממנת יתר של סמים, בגיל 31, דבר שהביא להפסקה בפעילות הלהקה.

בראשית 1979 החליטו דייוויד קלייטון-תומאס ופרד הלר להמשיך את פעילות הלהקה עם הרכב חדש לגמרי. לשם כך גויסה שורה של מוזיקאים קנדיים, הגיטריסט קני מרקו, נגן הבס דייוויד פיטש, הקלידן ג'ו סילי, החצוצרן ברוס קאסידי, הסקסופוניסט ארל סימור, הארווי קוגן שניגן בסקפוסון ובחליל צד והמתופף ג'ק סקרנגלה. הלהקה הוחתמה במותג ההקלטות LAX ובמרץ 1980 הוציאה את האלבום Nuclear Blues עם בובו אקונומו בתופים וריצ'רד מרטינז בקלידים. התקליט כלל שבע רצועות, בהן קטע באורך 15 דקות בשם "Spanish Wine Suite". התקליט, שביקש לברוא מחדש את הלהקה כלהקת פאנק, כשל אף הוא.

כאשר יצא דייוויד קלייטון-תומאס לקריירת סולו ב-1983, דיווחו אמצעי התקשורת על מסע ההופעות שלו כעל מסע הופעות של "דם, יזע ודמעות", אף שהסימן רשום של שם הלהקה השתייך לקולומבי, שלא נתן את הסכמתו. לבסוף הושגה פשרה במסגרתה המשיך דייוויד קלייטון-תומאס במסע ההופעות שלו, שנמשך 20 שנה בשם "דם, יזע ודמעות", עם צוות נגנים מתחלף. ב-1998 ראה אור התקליט Bloodlines, שכלל ביצועים מחודשים לשירי הלהקה, שבוצעו על ידי קלייטון-תומאס ונגנים, חלקם מהרכבי עבר של הלהקה.

במרץ 1993 ארגון אל קופר מופע בשם A Silver Anniversary Celebration of the Classic Album The Child Is Father to the Man לרגל 25 שנה ליציאת תקליט הבכורה של דם, יזע ודמעות. במופע הופיעו בין היתר רנדי ברקר, ג'ים פילדר, סטיב כץ ופרד ליפסיוס, כמו גם קופר עצמו, לב סולוף, טום מאלון ועוד.

לאחר פרישתו של קלייטון-תומאס ב-2004 המשיך לארי דור (Larry Dorr) לנהל את הרכב הנגנים בלעדיו והלהקה ממשיכה להופיע בסיבובי הופעות תדירים סביב לעולם.

ההרכב הופיע בישראל ב-22 באוקטובר 2018^[2]

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה	אלבום	מיקום שיא במצעד בילבורד 200	מכירות
1968	Child Is Father to the Man ראה אור: פברואר 1968 חברה: קולומביה רקורדס מפיק: ג'ון סיימון	47^[3]	תקליט זהב בארצות הברית
1968	Blood, Sweat & Tears ראה אור: דצמבר 1968 חברה: קולומביה רקורדס מפיק: ג'יימס גרושיו 1970 פרס גראמי לאלבום השנה	1^[4]	תקליט פלטינה * 4 בארצות הברית
1970	Blood, Sweat & Tears 3 ראה אור: יוני 1970 חברה: קולומביה רקורדס מפיקים: בובי קולומבי ורוי האלי	1^[5]	תקליט זהב בארצות הברית
1971	Blood, Sweat & Tears 4 ראה אור: יוני 1971 חברה: קולומביה רקורדס מפיקים: בובי קולומבי, רוי האלי ודון דקמן	10^[6]	תקליט זהב בארצות הברית
1972	New Blood ראה אור: ספטמבר 1972 חברה: קולומביה רקורדס מפיק: בובי קולומבי	32^[7]
1973	No Sweat ראה אור: יוני 1973 חברה: קולומביה רקורדס מפיק: סטיב טיירל	72^[8]
1974	Mirror Image ראה אור: יולי 1974 חברה: קולומביה רקורדס מפיק: הנרי קוסבי	149^[9]
1975	New City ראה אור: אפריל 1975 חברה: קולומביה רקורדס מפיק:ג'ימי אינר	47^[10]
1976	More Than Ever ראה אור: יולי 1976 חברה: קולומביה רקורדס מפיק: בוב ג'יימס	165^[11]
1977	Brand New Day ראה אור: נובמבר 1977 חברה: ABC Records מפיקים: בובי קולומבי ורוי האלי	205
1980	Nuclear Blues ראה אור: מרץ 1980 חברה: MCA LAX Records מפיק: ג'רי גולדשטיין

אלבומי הופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה	אלבום
1976	In Concert ראה אור: פברואר 1976 חברה: קולומביה רקורדס מפיקים: בובי קולומבי וג'ימי אינר
1991	Live And Improvised ראה אור: מאי 1991 [הוקלט ב-1975] חברה: קולומביה רקורדס מפיקים: בובי קולומבי וג'ימי אינר
1995	Live ראה אור: פברואר 1995 [הוקלט בלוס אנג'לס ב-12 באוקטובר 1980] חברה: Avenue מפיק: ג'רי גולדשטיין