דמאסקיוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דמאסקיוס
לידה 480
דמשק, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה אלכסנדריה
מדינה האימפריה הביזנטית, האימפריה הסאסאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית דת יוון העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דמאסקיוסיוונית: Δαμάσκιος;‏ סביבות 458 – אחרי 538), המכונה "אחרון הנאופלאטוניסטים", היה הסכולארכס (אנ') (ראש בית הספר) האחרון של האקדמיה האפלטונית. הוא היה אחד הפילוסופים הפגניים שנרדפו על ידי יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, בראשית המאה ה-6 לספירה, ונאלץ לזמן מה לחפש מקלט בחצר המלוכה הפרסית, לפני שהותר לו לחזור לאימפריה הביזנטית. חיבוריו ששרדו כוללים שלוש פרשנויות על יצירותיו של אפלטון, וטקסט מטאפיזי שכותרתו "קשיים ופתרונות של עקרונות ראשונים".

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמאסקיוס נולד בדמשק שבסוריה, ממנה נגזר שמו: שמו הסורי אינו ידוע. בנעוריו המוקדמים נסע לאלכסנדריה, שם בילה 12 שנים, בחלקן כתלמידו של תיאון, רטוריקן, ובחלקן כמרצה לרטוריקה. אז שוכנע על ידי המורה שלו איסידורוס להסיט את המיקוד שלו לפילוסופיה ומדע, ולמד תחת הרמיאס ובניו, אמוניוס והליודורוס. בהמשך חייו נדד לאתונה והמשיך בלימודיו תחת מרינוס משכם, המתמטיקאי, זנודוטוס, ואיסידורוס, הדיאלקטיקן.[1] מאתונה חזר לאלכסנדריה, שם הורה פילוסופיה, ואז שוב עבר לאתונה.[2] הוא הפך לחבר קרוב של איסידורוס, ירש אותו כראש האקדמיה האפלטונית בסביבות שנת 515, וכתב את הביוגרפיה שלו, שחלקה נשמר בביבליותקה של פוטיוס.[1]

דמאסקיוס שימש כ"דיאדוכוס" האחרון – ראשה האחרון של האקדמיה האתונאית עד סגירתה בשנת 529 על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון.[2] בעקבות הסגירה, דמאסקיוס, יחד עם שישה מעמיתיו, ביקש מקלט, ככל הנראה בשנת 532, בחצרו של המלך הסאסאני ח'וסרו הראשון. הם מצאו את התנאים בלתי נסבלים, וכאשר בשנת 533 יוסטיניאנוס וח'וסרו סגרו הסכם שלום, נקבע כי יש לאפשר לפילוסופים לחזור. ההערכה היא כי דמאסקיוס חזר לאלכסנדריה ושם התמסר לכתיבת חיבוריו.[1]

בין תלמידיו של דמאסקיוס, החשובים ביותר הם סימפליקיוס מקיליקיה, הפרשן הנודע של אריסטו, אפיקטטוס, ואולאמיוס (אנ'). את חיבורו "חיי איסידורוס" הקדיש לתלמידתו תאודורה מאמסה.[3] אין לנו פרטים נוספים על חייו; אנו רק יודעים שהוא לא יסד בית ספר חדש, וכך הפילוסופיה הנאופלאטוניסטית סיימה את קיומה החיצוני. אולם רעיונות נאופלאטוניסטים נשמרו בכנסייה הנוצרית עד לתקופות המאוחרות של ימי הביניים, בעיקר באמצעות ההשפעה האדירה שהפעילה הקורפוס הפסאודו-דיוניסי. מזוצ'י (Mazzucchi, 2006) מזהה את דמאסקיוס עצמו כמחבר הכתבים הפסאודו-דיוניסיים, "המתקפה הנגדית האחרונה של הפגניים".

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיבור העיקרי שלו נקרא "קשיים ופתרונות של עקרונות ראשונים" (ἀπορίαι καὶ λύσεις περὶ τῶν πρώτων ἀρχῶν). הוא בוחן את טבעו ותכונותיו של אלוהים ואת נפש האדם. בחינה זו עומדת, בשני אספקטים, בניגוד בולט לזו של סופרים נאופלאטונים מסוימים אחרים. היא נקייה באופן בולט ממיסטיקה מזרחית, והיא אינה מכילה פולמוס כנגד הנצרות, שלתורותיה למעשה אין אף אזכור. מכאן גם האשמת הכפירה שמביא פוטיוס נגדו. בחיבור זה דמאסקיוס חוקר את העיקרון הראשון של כל הדברים, שאותו הוא מוצא כעומק אלוהי בלתי נתפס ובלתי ניתן לביטוי, הוא הכל באחד, אך לא מחולק. התוצאה העיקרית שלו היא שאלוהים הוא אינסופי, וככזה, בלתי ניתן להבנה; שתכונותיו של טוב, ידע וכוח נזקפים לזכותו רק כהסקה מהשלכותיהם; שההסקה הזו תקפה מבחינה לוגית ומספיקה למחשבה אנושית. הוא מתעקש לאורך כל הדרך על אחדותו ואי-חלוקתו של אלוהים.[1] חיבור זה הוא בעל חשיבות גדולה להיסטוריה של הפילוסופיה, בגלל המספר הגדול של הדיווחים שיש בו הנוגעים לפילוסופים קודמים.

שאר כתבי דמאסקיוס הם לרוב פירושים ליצירותיהם של אריסטו ואפלטון. הפרשנויות ששרדו הן:

  • פירוש על "פרמנידס" של אפלטון.
  • פירוש ל"פיידון" של אפלטון. חיבור זה יוחס בטעות לאולימפיודורוס הצעיר.
  • פרשנות ל"פילבוס" של אפלטון. גם חיבור זה יוחס בטעות לאולימפיודורוס.

חיבורים אבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין חיבוריו האבודים היו:

  • פרשנויות ל"טימאיוס", "אלקיביאדס הראשון" (אנ') ודיאלוגים אחרים של אפלטון.
  • פרשנויות על "דה קאילו" (De Caelo), ויצירות אחרות של אריסטו. כתבי דמאסקיוס על זמן, מרחב ומספר, שצוטטו על ידי סימפליקיוס בפירושו ל"פיזיקה" של אריסטו, הם אולי חלק מהפרשנויות שלו על כתבי אריסטו.
  • Logoi Paradoxoi, בארבעה ספרים, שגם לגביו פוטיוס מספק תיאור ומפרט את הכותרות השונות לספרים.

חיי איסידורוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוגרפיה של איסידורוס (אולי חלק מהחיבור Historia philosophos, המיוחס לדמאסקיוס על ידי הסודא), המורה של דמאסקיוס, שממנה פוטיוס שמר קטע משמעותי. החיבור נכתב בין השנים 517–526. הוא נכתב לא יאוחר משנת 526, משום שעדיין נזכר בו תיאודריך הגדול כשליט איטליה (חיי איסידורוס, 64).[2] החיבור מספק תיאור של חייהם וזמנם של הקהילות הנאופלאטוניות הפגניות באלכסנדריה ובאתונה בסופה של העת העתיקה, הבנוי סביב הביוגרפיה של איסידורוס. כל מה שנשאר מ-60 הפרקים שלו,[3] הם קטעים שנשתמרו בביבליותקה של פוטיוס ובסודא, אשר נחשבים בדרך כלל כגרסה המעודכנת של ראשי פרקים שהוא עשה במהלך הקריאה שלו ב-20 השנים הקודמות, אך הם לא בהכרח תמלילים מדויקים. פוטיוס מעיר שדמאסקיוס "לא כל כך כותב על חיי איסידורוס, כמו על חייהם של אנשים רבים אחרים, גם בני דורו וגם קודמיו; הוא אוסף יחד את מעשיהם, וסיפורים עליהם, ועושה שימוש בסטייה בשפע ואפילו בהגזמה".[3] החיבור נחשב למקור המכיל את מרב הפרטים על חייו של אמוניוס הרמיו.[4]

מתוך החיבור, ניתן ללמוד שיהודים ושומרונים השתתפו באופן פעיל בחיים המדעיים והאינטלקטואליים של זמנם. נזכרים בו הפילוסוף השומרוני מרינוס, הרופא היהודי דומנוס, שהודח על ידי תלמידו גסיוס מפטרה,[5] וזנון מאלכסנדריה, יהודי נוסף שהשתייך לאותם חוגים. הן מרינוס והן זנון נטשו את דת אבותיהם. דמאסקיוס לא מבטא כבוד רב כלפי מרינוס ועוד פחות מכך כלפי זנון. את יחסו כלפי מרינוס יש להסביר בהשקפות שמרינוס מציג, אך מעל הכל ביריבות האישית שהתקיימה בין מרינוס ואיסידורוס.[6] דמאסקיוס מספר כי "זנון התכחש בפומבי לאומת היהודים, בדרך הרגילה ביניהם, בהולכת החמור הלבן דרך בית הכנסת שלהם ביום המנוחה". מעשה זה זהה לרכיבתו בשבת של אלישע בן אבויה בסמוך לבית הכנסת בטבריה בזמן דרשתו של רבי מאיר. דמאסקיוס אומר כי זנון "לא ידע כמעט שום דבר. מכיוון שהוא היה איטי מאד בהבנה".[7] בנוסף על אלה, דמאסקיוס מתייחס גם לרופא האלכסנדרוני המפורסם "יעקב", שפעל בתקופת שלטונו של הקיסר הביזנטי לאו הראשון (457–474) והיה הראשון במעלה בזמנו באמנויות האבחון והריפוי. משפחתו של אביו, הסיכיוס, מקורה בדמשק, וייתכן שיעקב ואביו היו יהודים שנעשו פגניים.[6]

לדברי פוטיוס, דמאסקיוס כתב בחיבורו, כי על הר גריזים ישנו "מקדש לזאוס העליון" (ככל הנראה מקדש לזאוס היפסיסטוס (אנ')), שאליו אברהם "הקדיש את עצמו", וזאת על פי טענת מרינוס עצמו.[8] דמאסקיוס מספר גם על תאוסביוס, שלא עסק במאגיה, אך גירש "רוח רעה" מגופה של אשתו היולדת של הפילוסוף היירוקלס מאלכסנדריה באמצעות תפילה "לקרני השמש ולאלוהי העברים".[8] דמאסקיוס דן בשאלת דבקותו של אדם במנהג אבותיו, ומביא סיפור על הפילוסופים פלוטרכוס מאתונה ודומנינוס מלאריסה, שלשניהם נקבעה בחלום במקדש אסקלפיוס (אל הרפואה) אותה התרופה: "לאכול לשבעה בשר חזיר". אולם "פלוטרכוס, למרות שמנהגי אבותיו לא אסרו עליו את הדבר, לא יכול היה לשאת תרופה כזאת", ולכן קרא אל הפסל של אסקלפיוס: "אלי, מה היית פוקד על יהודי לו לקה במחלה זו? הרי ברור שלא היית דוחק בו למלא כרסו בבשר חזיר?". בתגובה לקריאתו, "מיד בקעה מן הפסל בת־קול ערבה מאת אסקלפיוס, שהציע מזור אחר למחלה".[9]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Damascius, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, בויקיטקסט באנגלית
  2. ^ 1 2 3 מנחם שטרן, פילוסופים ואנשי מדע יהודיים ושומרוניים ב'חיי איסידורוס' לדמאסקיוס, בתוך: מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 562.
  3. ^ 1 2 3 פוטיוס, ביבליותקה, קודקס 181
  4. ^ Ammonius, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד
  5. ^ Vita Isidori, apud: Suda, s.v. Gesios
  6. ^ 1 2 מנחם שטרן – M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CLVIII. Damascius, pp. 671-672
  7. ^ M. Stern, GLAJJ, Vol. II, p. 678: Vita Isidori, apud: Suda, s.v. Zenon
  8. ^ 1 2 M. Stern, GLAJJ, Vol. II, pp. 673-675: Vita Isidori, apud: Photius, Bibliotheca, Cod. 242
  9. ^ Vita Isidori, apud: Suda, s.v. Domninos; תרגום מאנגלית (להד לזר) בתוך: פטר שפר, יודופוביה, עמ' 107–108.