דמוגרפיה של אינדונזיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אינדונזים הם תושבי אינדונזיה. הם האוכלוסייה הרביעית בגודלה בעולם, אחרי סין, הודו וארצות הברית. מפקד האוכלוסין האחרון שנערך בשנת 2000, מראה שינוי גדול מאז המפקד הראשון בשנת 1930 במהלך התקופה הקולוניאלית.

בתחילת שנות עצמאותה, אוכלוסיית אינדונזיה גדלה במהירות רבה, אולם, נתוני האוכלוסייה העדכניים מצביעים על ירידה מהירה בקצב גידולה בעקבות שינויים כגון עיור, תעשייה והגירה. בעוד שמפקד האוכלוסין בין השנים 1961-1990 מספק מידע עשיר אודות שינויים באוכלוסייה האינדונזית, בתרבות ובחברה, תכונה אחת חסרה במפקדים אלו והיא ההרכב האתני של אוכלוסיית אינדונזיה. זאת משום, שסוגיה זו לא הייתה מושרשת במפקד בין השנים הללו. בתור האוכלוסייה הרביעית בגודלה בקרב אומות העולם, היא מתפשטת לאורך למעלה מ-17,000 איים האוכלוסייה האינדונזית הינה קבוצה המורכבת מלמעלה מ-300 קבוצות אתניות אשר רובן הגדול שוכנות באינדונזיה. האוכלוסייה האינדונזית שוכנות במחוזות שניתן לחלק אותן באופן גס ל-4 מחוזות מרכזיים: מערב ג'אווה (west Java), דרום סומטרה (south Sumatra), צפון סולאווסי north Sulawesi), ומלוקו (Maluku). דבר נוסף שניתן ללמוד ממפקד האוכלוסין הוא, שאחוז הסינים האתניים (סינים אשר מזהים עצמם כחלק מהעם האינדונזי) באינדונזיה מוערך סביב 1.5 אחוזים, נתון המצביע על ירידה בכמות הסינים אשר תועדו במפקד בשנת 1961. כאשר מנו כ39 אחוזים מהאוכלוסייה. נתון נוסף המאפיין את אוכלוסיית אינדונזיה, הוא ההתמקדות בהרכב האתני והדתי של מחוזות נבחרים. מרכז ג'קרטה מהוה את התרכזותם של בני הג'אווה שהם גם מוגדרים כקבוצה האתנית הגדולה ביותר באינדונזיה. מערב ג'קרטה הוא ביתם של סונאדאנס (Sundanese) שהיא הקבוצה האתנית השנייה בגודלה. חשוב לציין כי קיימת הגירה רבה של האוכלוסייה האינדונזית ברחבי העולם. רבים מהאינדונזים היגרו להולנד לאחר מלחמת העולם השנייה, אולם, בעקבות תחושות דיכוי היגרו לארצות הברית והשתקעו שם[1]

שטח המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחה של אינדונזיה הוא למעשה ארכיפלג ענק המונה למעלה מ־17 אלף איים. באיים אלה שוכנים כ־250 מיליון נפש, נתון המציב את אינדונזיה כמדינה הרביעית בגודל אוכלוסייתה; כ־87 אחוזים מאוכלוסייה זו הם מוסלמים ולפיכך אינדונזיה היא בית לאוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם. במרחב אנושי זה נבנית כיום הדמוקרטיה השלישית בגודלה בעולם, אחרי הודו וארצות הברית. יש הסבורים, כי לא ירחק היום ואינדונזיה- שנהנית ממעמד בולט בארגון האזורי "איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה" ונמצאת במקום ה־16 בעולם בתוצר הלאומי הגולמי שלה-תמלא תפקיד חשוב גם בכלכלה הגלובלית[2]

קבוצות אתניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מעל 300 קבוצות אתניות באינדונזיה, כאשר החשובות מבניהן הן בטאק (Batak), מיננקבאו (Minangkabau), קרוי(Krui) ופללוואן-פטלנגן (Pelalawan-Petalangan). הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באינדונזיה היא בני הג'אווה (Javanese) המהווה כ 40 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בני הג'אווה מרוכזים בג'קרטה, אך מיליונים היגרו לאיים אחרים ברחבי הארכיפלג בעקבות תוכנית ה-transmigration-הגירה. תוכנית זו נוצרה על ידי ממשלת אינדונזיה כדי להקל על האוכלוסין בבירה של ג'אווה על ידי העברת אנשים מאזור הליבה לאזורים פחות מאוכלסים באינדונזיה (הידועה בשם "הפריפריה"). הממשלה סיפקה קרקע, כסף ודשן למשך 18 חודשים מנת לאפשר להם לקיים משק קטן. אחריהם, ניתן למנות את הסונאדאנסים, המלאווים, והמאדורים כקבוצות הגדולות הבאות באינדונזיה. יש לציין כי בקבוצות אתניות רבות, במיוחד בקלימנטן (Kalimantan) ובפפואה (Papua), יש רק מאה חברים. אוכלוסיית האינדונזים הסינים מהווה לערך 1.5 אחוז מכלל האוכלוסייה באינדונזיה על פי מפקד שנת 2000. הסיווג של קבוצות אתניות באינדונזיה אינו נוקשה, ובמקרים מסוימים לא ברור האם בגלל הגירה, מתרחשות השפעות תרבותיות ולשוניות; למשל, יש הרואים בבנטנזה (Bantenese) ובסירבוניזה (Cirebonese) חברים של העם הג'וואני; עם זאת, אחרים טוענים כי הם קבוצות אתניות שונות לחלוטין שכן יש להם דיאלקטים משלהן. זה אותו מקרה עם אנשי בדוי (Baduy) כי הם חולקים דמיון תרבותי רב עם הסנדאנים (Sundanese). דוגמה לאוכלוסייה מעורבת היא בני משפחת הבטאווי (Betawi), שהתערבבו לא רק על ידי נישואים עם עמים שונים באינדונזיה, אלא גם עם מהגרים זרים כמו ערבים, סינים והודים מאז תקופת בטאוויה (Batavia) הקולוניאלית- עיר שהייתה ידועה בשם ג'קרטה (Jakrata), ולאחר הכיבוש ההולנדי ועם הריסת העיר, שונה שמה לבטאוויה[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיון להבהיר את טיבה של המדינה האינדונזית בת ימינו מחייב מבט היסטורי רחב יותר על הארכיפלג האינדונזי עוד בטרם החלה לצמוח בו, בשנות ה־40 המאוחרות של המאה העשרים, מדינה עצמאית המוכרת כיום בשם הרפובליקה של אינדונזיה. אולם, מבט היסטורי רחב שכזה ניצב בפני קשיים מתודולוגיים, במידה רבה בשל הבעייתיות הנעוצה בניסיון לספר סיפור קוהרנטי המתייחס לאלפי איים, שרובם התנהלו במשך דורות רבים ללא זיקה ביניהם, מה גם שמדובר בארכיפלג המאכלס למעלה מ־300 קבוצות אתניות מקומיות, הדוברות מאות לשונות וניבים, המכילות שפע של מסורות תרבותיות וסגנונות חיים. יתר על כן, באזור זה צמחו נרטיבים היסטוריים נפרדים רבים, שהרי מרבית מרכיביו של הפסיפס העכשווי של מה שמוגדר כיום כאינדונזיה, התקיימו במשך רובה של ההיסטוריה בלי שיהיו כפופים לישות פוליטית משותפת. אל הקשיים והדילמות נוספת העובדה, כי על אף התקדמות משמעותית לאחרונה במחקר, ההיסטוריה הפוליטית של חלקים ניכרים מאינדונזיה עד תחילת המאה החמש עשרה עדיין איננה ברורה לחלוטין. מראשית מעורבותן הקולוניאלית של מדינות אירופה במאה השש עשרה, המציאות בארכיפלג האינדונזי הייתה של פיצול פוליטי. השליטה באזור הייתה נתונה במידה רבה בידי שליטים מקומיים, שנמנו לרוב עם שושלות משפחתיות. שליטים אלה הנהיגו דפוסים מגוונים של קהילות פוליטיות. בתקופה הנדונה היה האזור זירה ל"חילופי משמרות" פוליטיים; מגוון של ממלכות ונסיכויות בעלות זהות תרבותית הינדית, בודהיסטית, או שתיהן במשולב, נמצאו בירידה וכמה מהן אף נעלמו מבמת ההיסטוריה. במקומן עלו מדינות חדשות, ששליטיהן קיבלו עליהם את האסלאם והן מזוהות כסולטנויות (שליט אחד המזוהה כשייח ומלך). היה זה אחד הסממנים הבולטים של ראשית ההתבססות ההדרגתית והאטית של האסלאם באינדונזיה מראשית המאה הארבע עשרה, תהליך שהסתיים במאה העשרים עם ביסוסו של האסלאם כמכנה תרבותי משותף של כל יושבי העולם המלאי, הכולל לבד מהארכיפלג האינדונזי גם את איי דרום הפיליפינים ואת דרום תאילנד[3]

הודו המזרחית ההולנדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחינה היסטורית של הארכיפלג האינדונזי במאות השנים האחרונות קשורה באופן בלתי נמנע לפרק הארוך של האחיזה הקולוניאלית האירופית בו. פורטוגל, שפתחה את הפרק בתולדות אירופה והעולם המכונה "עידן התגליות" ואת המרוץ לעבר אסיה, הייתה גם המדינה האירופית הראשונה שימאיה הגיעו לאזור. החיפוש הנמרץ אחר ערוץ ימי לאסיה תוך שימוש בידע אסטרונומי שהיה בידי מוסלמים ובטכנולוגיות יציקה ליצירת תותחים קלים, אִפשר לפורטוגלים לפתח יכולות ימיות גבוהות, להקיף את אפריקה, וליצור בהדרגה אימפריה ימית שנפרשה על פני ארבע יבשות. עם זאת, במרבית המקומות הייתה הנוכחות הפורטוגלית קצרת ימים והשפעתה התרבותית והכלכלית הייתה מוגבלת. עד מהרה היו אלה ההולנדים שהחליפו את הנוכחות הפורטוגלית והקנו לאזור את השם "הודו המזרחית ההולנדית". הולנד ושכנתה אנגליה אמנם הצטרפו מאוחר למרוץ המסחרי והקולוניאלי. בראשית המאה השבע עשרה החלו ההולנדים להגיע לדרום מזרח אסיה. מהלך זה נעשה על ידי חברת הסחר ההולנדית רבת העוצמה, חברת הודו המזרחית ההולנדית המאוחדת, VOC. זו הוקמה בשנת 1602 כדי לנהל את פעילותה המסחרית של הולנד באסיה ובאפריקה ולצמצם את התחרות בין סוחריה. היא זכתה מהמדינה ההולנדית למונופול בפעילותה זו וסמכויות הביצוע שלה במרחב השליטה הקולוניאלי היו דומות לסמכויות הנתונות למדינה. מהמטה הראשי באמסטרדם, החברה הקימה את המטה האזורי שלה בעיר ג'קרטה שבמערב ג'אווה שאותה כבשו ההולנדים בשנת 1619. עם כיבושם, הרסו ההולנדים את העיר ג'קרטה ויסדו במקומה את בטאוויה (Batavia), על שם השבטים שהתגוררו באזור בתקופת האימפריה הרומית. בשנים הבאות החלה החברה להיאחז בארכיפלג האינדונזי הרחב. בשיאה, לקראת סוף המאה השבע עשרה, היא העסיקה כ־22 אלף עובדים והייתה לפיכך החברה הגדולה בעולם. אולם בעשרות השנים הבאות חולשתה של המדינה ההולנדית, לנוכח תחרות גוברת ביבשת הבית, נתנה גם בה את אותותיה. סמוך לסופה של המאה השמונה עשרה, לאחר קרוב ל־200 שנה, החברה התפרקה בשל קשיים כלכליים והאחיזה בארכיפלג האינדונזי עברה למדינה ההולנדית. מניעיה של השליטה הקולוניאלית ההולנדית באינדונזיה היו שיקולים כלכליים מובהקים[2].

מאבק לעצמאות וראשית צמיחתה של היסטוריה אינדונזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת לחץ גובר של חוגים ליברליים בהולנד ותביעה בשם ערכים הומניטריים התחוללו תמורות נוספות במדיניות הקולוניאלית ההולנדית. בפתח המאה העשרים, חוללה הולנד שינוי מהותי במדיניותה הקולוניאלית באינדונזיה. השינוי היה קשור הן ללחצים מבית, בהולנד, והן בעובדה שעלה בידי הולנד, באמצעות מאמץ צבאי, להשלים את אחיזתה בארכיפלג. כתוצאה מההישגים הצבאיים, התעורר צורך בהגדרות פוליטיות חדשות המתייחסות לכלל השטח הנרחב שהיה נתון עתה לשליטתה הישירה. השינוי במדיניות הקולוניאלית, שעליו הוכרז בשנת 1901, הייתה הסתלקות מהתפישה שליוותה את הולנד מראשית נוכחותה בארכיפלג האינדונזי, ולפיה הפקת רווחים כלכליים היא ההצדקה הראשית לשלטונה שם. זו הומרה בעמדה הצהרתית חדשה, ולפיה הדאגה לרווחת הנתינים האינדונזים היא המעניקה בראש ובראשונה הצדקה לשליטה ההולנדית. "המדיניות המוסרית" כך נקרא הקו החדש, ביקשה לקדם רפורמות ותוכניות פיתוח במגוון תחומים. אלה עתידים היו להתגלות לימים כבעלי משמעות רבה וחשובה בהיסטוריה המודרנית של אינדונזיה. יתרה מזאת, סביר להניח שההולנדים לא חזו רבים מהשינויים הללו וודאי שלא ייחלו להם. התוצאות של מדיניות זו הביאו, למשל, לתחילת הצמיחה של נרטיב אינדונזי, ואף של כמה נרטיבים, שהבולט בהם היה הלאומי. הנרטיב האינדונזי ברובו, כלל את ההולנדים בתור הכובשים אך יחד עם זאת, ייחסו להם כבוד מסוים כיון שראו בהם בתור מושיעים אשר סייעו להם ליצור זהות לאומית אחידה מחוץ לגבולותיה המקומיים, דבר אשר נעלם במהרה. גם התפישה הקולוניאלית החדשה, שביקשה לקשור יחד את הארכיפלג למסגרת אחידה, תרמה להבשלה של זהות חברתית משותפת מעבר לזהויות המקומיות החזקות. כתוצאה מתהליכים אלה ניצבו מערכות הזהות התרבותיות המקומיות מול האתגר של זהויות רחבות יותר, שהבולטת בהן הייתה זו הלאומית- והיא שתהיה ברבות הזמן לזהות המנצחת. ראשית צמיחתה של מגמה זו בשנות ה־20 של המאה העשרים והיא קשורה באופן ישיר גם לחשיפתם של אלפי אינדונזים לחינוך מערבי כתוצאה מפתיחת שערי בתי הספר המלמדים בשפה ההולנדית. אמנם החשיפה לחינוך ההולנדי הייתה מצומצמת בהיקפה, אך מסתבר כי היה בה כדי ליצור אליטה אקטיביסטית בעלת תודעה חדשה של זהות לאומית. אליטה זו, שאימצה מההולנדים את המושג המודרני של "אינדונזיה", לקחה אותו הרחק מהקשרו הקולוניאלי המקורי אל עבר רעיון של עצמאות מדינית[4].

אינדונזיה העצמאית- איחוד הדרגתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת ההכרזה על אינדונזיה לא תמה הדרך להגשמת העצמאות, אלא היא רק בישרה את תחילתה. הידיעה על הכרזת העצמאות ועמה השמועות על ההצלחות הראשונות סחפו מגזרים נרחבים באוכלוסייה הילידית והחדירו בה רוח מהפכנית חסרת תקדים, אם כי בשולי הארכיפלג הייתה התמיכה מוגבלת מחשש מפני דומיננטיות של אנשי האי ג'אווה, מוסלמים או אנטי אריסטוקרטים. אף שמפקד הכוחות הבריטיים שהוקצו להשתלטות על הארכיפלג ניסה להימנע מכניסה למרכזי האוכלוסייה הגדולים ולצמצם את החיכוך עם כוחות הממשלה האינדונזית, באוקטובר 1945 פרצו קרבות ראשונים ובהדרגה השתלטו הכוחות של בעלות הברית על מספר ערים בג'אווה. בדצמבר 1949 הכירה הולנד בריבונותה של מדינת האינדונזים, שנקראה אז "הרפובליקה של ארצות הברית של אינדונזיה", על השטח שהיה מזוהה כהודו המזרחית ההולנדית. שתי המדינות הסכימו כי סוגיה זו שבמחלוקת תידון ביניהן בעתיד. אך עד מהרה בעיה פתוחה זו החריפה מאוד את יחסיהן, זאת בשל סירובה של הולנד לכל ויתור בנושא. כתוצאה מכך הודיעה אינדונזיה בשלהי 1957 על סילוק כ־46 אלף אזרחי הולנד שעדיין התגוררו בה והלאימה חברות ועסקים הולנדיים. לדידה של אינדונזיה, זו הייתה סוגיה עקרונית מהראשונות במעלה; לפי עמדת ההנהגה הלאומית, גבולות השליטה ההולנדית בסיום התקופה הקולוניאלית הם אלה שהגדירו את גבולותיה של אינדונזיה העצמאית. כלומר, כל מקום שבו הייתה אחיזה הולנדית נחשב חלק בלתי נפרד מהמדינה האינדונזית. לאחר רפורמות אלו בהרכב שטחה של אינדונזיה החל העם האינדונזי לגבש את זהותו הפוליטית עם הנהגה אוטונומית, ואת זהותו הרוחנית עם עליית האסלאם ודחיקה של הנצרות. נוסף על כך, אינדונזים רבים החלו להגר מהאיים הקטנים אל הערים המרכזיות במטרה לאמץ דפוסי כלכלה חדשים. גיבוש העם האינדונזי סבב סביב דחיקתם של ההולנדים אל מחוץ לגבולותיה החברתיים והעצמת הנרטיב האישי שלהם אשר עסק בסיפור של צמיחה לאומית באמצעות השפה ורוחניות דרך העמקה באסלאם[4].

משטר פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

 עוד בטרם תחילתה של המלחמה לעצמאות ועל סף הכרזת העצמאות ניצבה ההנהגה האינדונזית בפני הכרעות כבדות משקל באשר לדמותה כקהילה פוליטית. כאמור, תחילת עיצובו של הממסד הרעיוני של המדינה האינדונזית החל כבר במהלך הדיונים המקדימים בנושא, עוד בשלהי הכיבוש היפני. אלה, ביטאו את המחלוקת הרעיונית בין שתי גישות בסיסיות הנוגעות במישרין ליחסי דת ומדינה, גישות שהחלו להתבלט כבר בשנות ה־20 של המאה העשרים בצל השאיפה המתחזקת לעצמאות לאומית. האחת, שהייתה מרכזית בתנועה הלאומית, ביקשה לכונן את אינדונזיה על בסיס חילוני. האחרת הייתה של זרם אסלאמי דינמי שביקש לכונן את אינדונזיה כמדינה אסלאמית המושתתת על השריעה, ההלכה המוסלמית, או לפחות כמדינה בעלת צביון אסלאמי מובהק. חסידי המגמה החילונית ניצחו. הפילוסופיה או האידאולוגיה הקרויה פנקסילה; "חמשת העקרונות", שנקבעה כמסד למדינה החדשה, היא חילונית במהותה ושמה דגש על לאומיות (אחדותה של אינדונזיה), דמוקרטיה, צדק חברתי ואנושיות. גישה זו נשענת על הבנה בסיסית עמוקה, כי קיום פוליטי אינטגרטיבי בארכיפלג הענק מחייב גישה פלורליסטית, מה גם שגישה כזו תואמת מסורת תרבותית מקומית עמוקת שורשים של פלורליזם וסובלנות דתיים הנטועה בעיקרה באי המרכזי, ג'אווה. כמו כן נקבע מוטו לאומי ולו בולטות בשיח הפוליטי והציבורי: "אחדות בתוך מגוון" (Bhinneka Ika Tunggal ;בתרגום מילולי "רבים, אך אחד"). אין ספק, חרף לחצים רבים מצד חוגים אסלאמיים בעלי עוצמה להקמתה של אינדונזיה כמדינה אסלאמית, או למצער כבעלת גוון אסלאמי ברור, על ידי השתתת חיי הרוב המוסלמי על ההלכה האסלאמית, המדינה האינדונזית הצעירה קיבלה הכרעה היסטורית ברורה היונקת ממסורת מקומית שורשית בדבר פלורליזם וסובלנות. אבל אי אפשר להתעלם מכך, שבמציאות של המדינה האינדונזית, כפי שקרה לא פעם בארכיפלג האינדונזי גם לפני כינונה של מדינה זו, התגלו לא פעם סדקים ואף שברים במסורת זו ולא פעם דומה היה שהיא עומדת להתנפץ אל מול גלי המציאות. למרות הכל, האבות המכוננים של אינדונזיה הצליחו לגבש, בצומת דרכים מכריע ובנסיבות מורכבות, תפישה פוליטית ייחודית. זו שימשה בסיס לבניית מודל ייחודי הנותן מענה, מוצלח למדי בראייה היסטורית רחבה, לאתגר של יציקת מגוון אתני, תרבותי, לשוני ודתי בארכיפלג ענק אל תוך מקשה פוליטית לאומית אחת.

בניית הדמוקרטיה השלישית בגודלה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלייתה של המדינה האינדונזית על נתיב דמוקרטי טמונים מספר רכיבים. הבולט מביניהם, למשל, העובדה שבאינדונזיה היו אלה המוסלמים המעוגנים באמונתם הדתית, ולא בעלי השקפת עולם חילונית מובהקת, כפי שאירע במדינות רבות, שהובילו את התהליך של בניית החברה האזרחית. בשנות המעבר הראשונות לדמוקרטיה דומה היה למשקיפים רבים, כי הניסיון הדמוקרטי האינדונזי עומד להתנפץ אל מציאות מסובכת ומאיימת, במידה רבה דווקא בגין היעלמותו של משטר סמכותי שהיטיב לשמור על יציבות ולהבטיח שקט פנימי באמצעות מדיניות של יד קשה. עם היעלמו של משטר זה, ועוד בטרם התייצבה המערכת השלטונית הדמוקרטית החדשה, עלו אל פני השטח מתחים דתיים ואתניים שהתפתחו בחלקם לאלימות קשה והולידו מגמות בדלניות, גילויים גוברים של אסלאם רדיקלי מיליטנטי ואף גילויי טרור של קבוצות המתיימרות לפעול תחת דגל האסלאם. כיום, אפשר לומר שהדמוקרטיה הנבנית באינדונזיה הוכיחה יכולת מרשימה למדי לצלוח מכלול של קשיים ואתגרים ולרשום לזכותה מאפיינים בולטים של דמוקרטיה הלכה למעשה. כך בולטת ההצלחה לקיים בחירות דמוקרטיות שמאפשרות חילופי הנהגה סדירים. עם זאת אי־אפשר להתעלם מהחולשות והפגמים הקיימים במערכת הפוליטית הדמוקרטית החדשה. לדוגמה, עדיין לא השתרשה תרבות של השתתפות פוליטית אמתית מעבר למעשה החד־פעמי של הצבעה בקלפי. התרבות הפוליטית הנוכחית לוקה עדיין בגישה הפטרנליסטית שטופחה בתקופת המשטר הסמכותי ושורשיה גם במסורות תרבותיות מקומיות. מכאן גם נוכחותם הבולטת של גנרלים לשעבר בפוליטיקה האינדונזית העכשווית, כביטוי לנטייה בתרבות המקומית להעדיף דמויות סמכותיות וכריזמטיות ואולי גם עקב מעורבות הצבא בכלכלה. באופן דומה ניכר כי רוב המפלגות הן פטרנליסטיות באופיין (בעלות מעורבות גבוהה ברווחת האוכלוסייה) אולם, אינן עושות די לחינוך דור חדש על ערכים והשתתפות דמוקרטית. נקודת חולשה נוספת טמונה בעובדה שחוגים אסלאמיים שונים מנצלים את מדיניות הביזור לקידום חוקי עזר אסלאמיים ברמת השלטון המקומי. לא אחת חוקי עזר אלה פוגעים בבירור בערכים של סובלנות דתית, של פלורליזם, ושל זכויות נשים ומיעוטים. כיוון שהמערכת הפוליטית הדמוקרטית מציעה מרחב להבעת דעות מגוונות ולתרגומן לפעילות פוליטית, מתאפשר גם לחוגים אסלאמיים רדיקליים כיום לבטא בקלות ניכרת ובקולניות עמדות קיצוניות ואנטי־פלורליסטיות, שאינן סובלניות לאחר ואף עוינות אותו, לרבות עמדות המתריסות כלפי עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי במדינה. עמדות אלה מתורגמות גם למעשי איבה כלפי מיעוטים דתיים, מעשים שאינם מלווים בתגובה נחושה וברורה של זרועות השלטון. מנגד, בתחום המאבק בטרור, מגלה המשטר נחישות רבה ואף נוחל הצלחות מרשימות, אף כי הוא עדיין ניצב מול איומים פוטנציאליים לא מעטים. עם זאת, בראייה כוללת אפשר לומר, שאינדונזיה מציגה כיום מודל דמוקרטי ייחודי ומרשים למדי בהישגיו[3].

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפה האינדונזית היא למעשה נצר אחד של השפה המלזית. כאמור, לאבולוציה של השפה האינדונזית יש הרבה מן המשותף עם ההתעוררות הפוליטית של העם האינדונזי ומאבקם לחופש ושוויון בקרב העמים העצמאיים של העולם. כחלק מהמאמצים שלהם כדי לשפר את עמדתם מול ההולנדים, אינדונזים רבים היו להוטים להשיג מיומנות שליטה בשפה ההולנדית, שאותה ראו כמו המדיום הישיר ביותר והטוב ביותר עבור רכישת ידע, מיומנויות ומעמד חברתי השווה לאלה של שליטיהם ההולנדים. לפיכך, בהתחלה של המאה הנוכחית, אינדונזים רבים ביקשו רשות ללמוד הולנדית בבתי הספר[5]. הופעת המלחמה ב -1939 שינתה את המצב הפוליטי והחברתי. ההולנדים בהודו, מנותקים ממולדתם על ידי הכיבוש הגרמני של הולנד, הבינו פתאום שיחסיהם עם האינדונזים באינדונזיה היו רופפים ולא טבעיים כאמצעי להשגת יחסים קרובים יותר, הם עודדו את השימוש בשפה האינדונזית בינם לבין עצמם[6].

אירועי המלחמה התרחשו במהירות וכתוצאה מכך, השפה ההולנדית נשארה מאחור. הפיתוח של השפה האינדונזית התרחש לאחר הפלישה היפנית. בהגיעם לאינדונזיה, היפנים גילו כי השפה האינדונזית הציעה את האפקטיביות הגדולה ביותר של תקשורת עם שבעים מיליון מבני הארכיפלג. השפה ההולנדית, איבדה את מעמדה המסורתי כשפה הרשמית; ומאז היפנים אסרו על השימוש בה בקרב האינדונזים, חשיבותה כשפה מרכזית דעכה במהרה. למרות שהיה ניכר כי הפולשים נועדו להפוך את השפה היפנית לשפה העיקרית באיים, את המטרה לטווח הרחוק שלהם ניתן היה להשיג תוך פרק זמן רב. בשנים הראשונות של ההסתגלות, היפנים היו צריכים לעקוב אחר השימוש הפשוט והמידי של השפה האינדונזית, אשר הייתה המדוברת בכל רחבי הארץ, על מנת להקל על יישום של האמצעים הדרושים בתחומי הממשל, הכלכלה, התקשורת, חינוך וכדומה. ההחלטה היפנית לפתח את השפה האינדונזית מהר ככל האפשר גרמה למהפך גדול בתוך הקהילה האינדונזית. במהרה כל מנהיג בכל תחום נטש את השפה ההולנדית לטובת האינדונזית. השפה האינדונזית שימשה לא רק עבור כתיבת חוקים ציבוריים והצהרות רשמיות, אלא בכל ההתכתבויות הרשמיות שבין גופים ממשלתיים והממשלה. ניתן לראות כי השפה עברה תקופה של צמיחה מאולצת כדי למלא פונקציות של שפה מודרנית במהירות האפשרית. כך פרחה השפה, והציפה את העם בתחושה חדשה. ככל שרבים מהם למדו לדבר בחופשיות, הם נעשו מודעים לקשר המשותף שלהם. השפה האינדונזית הפכה לסמל של אחדות לאומית ובהתנגדות למאמצי היפנים להשתיל את השפה והתרבות שלהם. עם הזמן, בעקבות הכניעה היפנית, מצב השפה האינדונזית השתפר במידה רבה מבחינת כוח ויוקרה, לא רק מול ההולנדית, אלא גם מול השפות האזוריות השונות של הארכיפלג, אשר לא היה להן הזדמנות להתפתח במהלך הכיבוש. יש לציין כי ההתאמה של האינדונזית לתפקידה כשפה הרשמית, תדרוש מחקר והדרכה קפדניים ביותר. עם זאת, השפה האינדונזית, כתוצר לוואי של לידתה של אומה חדשה ונמרצת, עשויה בהחלט להיות אחת מהשפות הדינמיות ביותר בקרב שפות אסיאתיות בשנים הבאות[4].

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינדונזיה היא מדינה חילונית חוקתית. העיקרון הראשון לקוח מהתאוריה הפילוסופית של המדינה האינדונזית, פנקסילה (Pancasila), שהוא 'אמונה באל אחד ויחיד" - אמונה המשתייכת לאחת הדתות המונותאיסטיות-האסלאם. ישנן מספר דתות שונות הנהוגות בארץ, והשפעתן הקולקטיבית על החיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים במדינה היא משמעותית. החוקה האינדונזית מבטיחה חופש דת. עם זאת, הממשלה מכירה רק שש דתות רשמיות (האסלאם, הנצרות הפרוטסטנטית, קתוליות, הינדואיזם, בודהיזם וקונפוציאניזם). למרות שמדובר בנתונים שנאספו על ידי הוועידה האינדונזית בנושא דת ושלום (ICRP), ישנן כ-245 דתות לא רשמיות באינדונזיה. החוק האינדונזי מחייב שכל אזרח אינדונזי יחזיק בתעודת זהות המזהה אותו עם אחת משש הדתות הללו, אם כי האזרחים יוכלו להשאיר את החלק הזה ריק. במפקד האינדונזי בשנת 2010, 87.18% מהאינדונזים זיהו עצמם כמוסלמים (עם יותר מ-99% סונים, 0.5 שיעים ו-0.2 אחמדים- פלג מוסלמי שנוסד בהודו), 6.96% פרוטסטנטים, 2.91% קתולים, 1.69% הינדים, 0.72% בודהיסטים, 0.05% קונפוציאניזם, 0.13% אחרים ו-0.38% לא נבדקו או לא נשאלו. ההנהגה הפוליטית של אינדונזיה מילאה תפקיד חשוב ביחסים שבין הקבוצות, לטובה ולרעה. היא מקדמת כבוד הדדי בכך שהיא מאשרת את הפנצ'אסילא, אך גם מקדמת תוכנית הגירה מאסיבית, שגרמה למספר קונפליקטים דתיים באזור המזרחי של המדינה[7].

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות האינדונזית יכולה להתייחס לכל הספרות המיוצרת בארכיפלג האינדונזי. אולם, היא מתייחסת באופן נרחב יותר לספרות המיוצרת באזורים עם שורשים לשוניים משותפים המבוססים על השפה המלזית, אשר אינדונזית היא נצר אחד שלה. הספרות עשויה לעזור בהפצת השפה האינדונזית וכך לקרב את דרום מזרח אסיה, כולל אינדונזיה, וגם מדינות אחרות בעלות שפה משותפת כגון מלזיה וברוניי. כמו גם אוכלוסייה בתוך עמים אחרים ובין מדינות שונות, כמו אנשי מלזיה המתגוררים בסינגפור. יש גם יצירות שנכתבו על אינדונזיה בשפות אחרות. ישנן מספר שפות וכמה מסורות ספרותיות מובחנות זו מזו אך קרובות בתוך הגבולות הגאוגרפיים של האומה המודרנית של אינדונזיה. לדוגמה, לאי ג'אווה יש תרבות וספרות היסטורית משלו. קיימות עוד מסורות כגון סנדאנית, באלינזית, באטק (Batak) ואף מדורס (Madurese). לאינדונזיה קיימת גם היסטוריה קולוניאלית הולנדית, בריטית ויפנית. בנוסף, קיימת גם השפעה של ההיסטוריה של האסלאם שהביא טקסטים בעלי השפעות לשוניות וספרותיות. יש באזור גם מסורת ספרותית שבעל פה[8].

אוכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטבח האינדונזי משתנה מאזור לאזור ויש לו השפעות רבות ושונות. המטבח של מזרח אינדונזיה דומה במאכלים שלו למטבחים הפולינזי והמלזי. בנוסף, קיימים בו אלמנטים של המטבח הסיני (עקב השליטה הסינית רבת השנים באזור). ניתן למצוא במטבח האינדונזי מזונות כגון בקמי, כלומר אטריות, בקסו (Baksu) שהוא בשר או כדורי דגים, לומפיה (Lumpia) מאכל דמויי אגרול (spring roll) שמקורו במטבח הסיני, הממולא בירקות קצוצים ולעיתים בשר טחון. באינדונזיה קיים מגוון גדול של מאכלים אתניים ומשקאות. אחד המאכלים המקומיים המפורסמים נקרא טמפה (Tempe) אשר עשוי פולי סויה תוססים. מלבד הטמפה יש הרבה מוצרים אתניים מפורסמים באינדונזיה, רובם הגדול נקרא טייפ (Tape). טייפ הוא קסאווה (צמח טרופי ששורשיו מכילים עמילן והוא משמש בתעשיית המזון) אשר תוססת באמצעות חיידקים של חומצה לקטית, שמרים ועובש. הדאדיה הוא חלב תאו שהותסס באופן טבעי בתוך במבוק, בעוד הדנגקה (Dangke) הוא חלב תאו אשר החמיץ ולאחר מכן הותסס בקליפת קוקוס. באקסם (Bakasam) הוא בשר אשר מותסס באופן טבעי עם תוספת של אורז, מלח וסוכר. בנוסף, סיא רובה (Sie Reuboh) הוא בשר שתוסס עם תוספת של חומץ דקלים. ניתן לראות כי המטבח האינדונזי מאופיין במידה רבה עם תהליך התסיסה של חומרי גלם, בעיקר על מנת לשמר אותם[9]. התמונה של המטבח האינדונזי היא מגוונת להפליא, ותלויה בסוג המזון הדומיננטי באותו אזור גאוגרפי. המונח "המטבח האינדונזי" אינו מוכר לאינדונזים ונדיר להשתמש בו, כאשר השימוש בו נעשה בעיקר על ידי אנשים שאינם אינדונזים (תיירים, מהגרים). קיימים שלושה גורמים אשר מגדירים את הרעיון של המטבח הלאומי האינדונזי. ראשית, הפיכתו למטבח של מזון מהיר. שנית, מגמות חדשות בפיתוח המטבח האינדונזי ברמה המקומית. הצמיחה הכלכלית והעיור של אינדונזים רבים מהכפר אל העיר, השפיעו על המודעות למזון מהיר. באזורים עירוניים מתעוררות מגמות חדשות עם מסעדות בסגנון בתי קפה, המחליפות כיום את "עמדות המזון", ששימשו למאכלים מקומיים בלבד עבור מהגרי עבודה. התוצאות מצביעות על כך שמושג משותף של "המטבח האינדונזי" מעבר למסגרת של קבוצות אתניות או מנות מקומיות כבר מתעוררות בהדרגה אל מחוץ לגבולותיה ומתפשטים למרחבים גדולים יותר. יתרה מזאת, השימוש בחבילות תבלינים מעורבבות אשר נמכרות בכל חנות, מאפשרת לאנשים לשחזר את אותו הטעם של המנות בכל פעם, היכן שהם רוצים, מה שגורם למטבח להפוך להומוגני, נייד ומיידי יותר וכך הוא מתפשט לכל אורכה של אינדונזיה. על כן, כמו שמזון מהיר הופך לפופולרי יותר, כך גם האינדונזים יוצאים אל מחוץ לגבולותיהם עם המטבח המקומי. אולם, המטבח המקומי לא נעלם, במקום זאת הוא משתנה ועוטה אלמנטים חדשים של טעם המבוססים על ציפיות הטעם העירוני[10].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Leo Suryadinata, Evi Nurvidya Arifin, Aris Ananta, 
    Ethnicity and Religion in a Changing Political Landscape, 2003.
  2. ^ 2.0 2.1 Center for Information and Development Studies, Pribumi dan Non-Pribumi dalam Perspektif Pemerataan Ekonomi dan Integrasi Sosial (Pribumi and Non-Pribumi in the Perspective of Economic Redistribution and Social. Jakarta, Indonesia:1998
  3. ^ 3.0 3.1 אלירז ג., קובנר ר, מאיים בזרם למדינת-על אזורית. זמנים: רבעון להיסטוריה, 127: 6-19, 2014.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Nordholt, H. S, Indonesia in the 1950s: Nation, modernity, and the post- colonial state. Bijdragen tot de taal, land-en volkenkunde, 167(4), 386-404. (2011)
  5. ^ Alisjahbana, T, The Indonesian Language-By-product of Nationalism.‏ (1949)
  6. ^ Setiono Sugiharto, (October 28, 2013). "Indigenous language policy as a national cultural strategy", The Jakarta Post. Retrieved 9 January 2014.
  7. ^ Hammam Riza, "Resources Report on Languages of Indonesia". Retrieved 9 January 2014. 2008
  8. ^ Hill, David, Knowing Indonesia from Afar: Indonesian Exiles and Australian Academics. 2008
  9. ^ Balia, R. L., & Utama, G. L., The occurrence of yeasts and functional properties of indonesian ethnic fermented foods and beverages. 2017, Scientific Papers: Series D, Animal Science - the International Session of Scientific Communications of the Faculty of Animal Science, 60, 303-307.
  10. ^ Kubo, M., The development of an Indonesian national cuisine: a study of new movement of instant foods and local cuisine. 2010, Globalization, food and social identities in the Asia pacific region.