דמוקרטיה לא ליברלית

דמוקרטיה לא ליברלית או דמוקרטיה א-ליברלית^[א] (באנגלית: Illiberal democracy) הוא מונח המתאר משטר סמכותני שבו נערכות בחירות, אולם לאזרחים במדינה אין חירויות אזרחיות בסיסיות, שלא כמו ב"דמוקרטיה מהותית".^[3]^[4] המונח זכה לפופולריות בזכות מאמר מאת פריד זקריה משנת 1997, כמונח ביקורתי לתיאור תופעת היחלשות ההגנה על זכויות אדם בסיסיות במדינות שבעבר נחשבו דמוקרטיות,^[5] בניגוד לחזון "קץ ההיסטוריה" האופטימי של פרנסיס פוקויאמה.^[3]

ישנן מדינות רבות שאינן ניתנות לסיווג ברור בין מדינות "חופשיות" ל"לא חופשיות", ונמצאות על הטווח בין דמוקרטיה לבין אנטי-דמוקרטיה. ישנם תאורטיקנים הטוענים כי דמוקרטיה לא ליברלית היא לא דמוקרטית מיסודה ולכן מעדיפים מונחים כגון "אוטוריטריזם", "אוטוקרטיה אלקטורלית",^[6] "סמכותנות אלקטורלית",^[7] "סמכותנות תחרותית",^[8] "לֶגָלִיזְם סמכותני",^[9] או "סמכותנות רכה".^[10] בדומה לכך, ההיסטוריון הישראלי יעקב טלמון טבע כבר בשנות החמישים את המונח "דמוקרטיה טוטליטרית" לתיאור מדינות שהן בעלות הליכים דמוקרטיים, אך מונעות פלורליזם.

שליטי דמוקרטיות לא ליברליות עשויים להתעלם או לעקוף מגבלות חוקתיות בכוחם, ולהוביל הלכה למעשה ל"הפיכה עצמית". מנהיגם אלו גם נוטים להתעלם מרצון המיעוט, מה שהופך את הדמוקרטיה לבלתי ליברלית. בחירות בדמוקרטיה לא ליברלית לעיתים קרובות עוברות מניפולציה כלשהי, ומשמשות כדי להכשיר את השליטים, ולא כדי לבחור את המנהיגים וקובעי המדיניות במדינה בפועל. מדינה בעלת סממנים דמוקרטיים לכאורה הפוגעת בשוויון בין האזרחים ובזכויות האדם קרויה דמוקרטיה חלולה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסוף הגרמני יאן-ורנר מולר, מומחה למשטרים דמוקרטיים מאוניברסיטת פרינסטון, טוען כי דמוקרטיה לא ליברלית היא בגדר סתירה וכי לא תיתכן דמוקרטיה מודרנית שתגביל את "חופש הדיבור וההתאספות, את הפלורליזם בתקשורת או את ההגנה על מיעוטים".^[3] מולר כותב כי בעוד המונח שימש במקור כלי לביקורת, פוליטיקאים פופוליסטים אימצו אותו כמייצג אידאולוגיה לגיטימית לכאורה.

המושג "דמוקרטיה לא-ליברלית" נולד מהתפכחות. בימים העליזים שלאחר נפילת הקומוניזם שלטה, לפחות במערב, מעין אופטימיות דמוקרטית. "קץ ההיסטוריה" הושג, לכאורה, ונדמה היה כי הדמוקרטיה ושלטון החוק ילכו תמיד יד ביד. אך עד מהרה התברר כי אוכלוסיות בוחרים ברחבי העולם, במדינות שיצאו זה לא כבר לעצמאות, מצביעות למועמדים המנצלים את כוחם לדיכוי מיעוטים ולפגיעה בזכויות יסוד. המסקנה הייתה ברורה: דמוקרטיה גרידא, במובן של קיום בחירות חופשיות, אינה מספיקה. נדרש גם חיזוק הליברליזם, כלומר הגנה על מיעוטים ועל חירויות האזרח של הפרט.
בשנים האחרונות, פוליטיקאים כמו ראש הממשלה ההונגרי ויקטור אוֹרבן והמנהיג הטורקי רג'פּ טאיפּ ארדואן הפיחו חיים חדשים במונח "דמוקרטיה לא-ליברלית", והפכו אותו ממונח ביקורתי לאידיאל חיובי. ארדואן, המדגיש ערכי מוסר אסלאמיים מסורתיים, החל להציג עצמו כ"דמוקרט שמרן". אורבן, בנאום שנוי במחלוקת שנשא בשנת 2014, הכריז על שאיפתו לכונן בהונגריה "מדינה לא-ליברלית". כעבור שנה, בהקשר של משבר הפליטים, הכריז אורבן על סוף העידן שכינה "בְּלה-בְּלה ליברלי" וחזה כי אירופה כולה תאמץ את חזון הפוליטיקה "הנוצרית והלאומית" שלו.

— יאן-ורנר מולר, "דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה", תרגום: יניב פרקש, הזמן הזה, 2018

שלמה אבינרי כתב במאמר משנת 2018 כי:

כאשר אורבן מכנה את גישתו "דמוקרטיה לא ליברלית" הוא כמובן מעוות את עצם משמעותה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה המודרנית – בניגוד לדמוקרטיה הקלאסית כמו זאת שהייתה באתונה, שהוציאה להורג ברוב קולות באספת עם את סוקרטס – מודעת היטב לסכנה של עריצות הרוב ולכן הקימה מוסדות מתווכים: מסגרות חוקתיות, ריבוי מפלגות, בתי משפט, עיתונות הנהנית מחופש דיבור וביקורת. אלה מאזנים בין החלטות הרוב לשמירה על זכויות המיעוטים. הסתמכות בלעדית על עקרון הרוב היא המבדילה בין פופוליזם לדמוקרטיה.

— שלמה אבינרי, עריצות הרוב מול הגנה על החלש, באתר הארץ, 07 ביוני 2018

דוגמאות בולטות של דמוקרטיות לא ליברליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבניה אלבניה מאז 1997
רוסיה רוסיה מאז 2000 תחת ולדימיר פוטין (גם תחת דמיטרי מדבדב)^[2]
הונגריה הונגריה מאז 2010 תחת ויקטור אורבן^[1]^[6]
טורקיה טורקיה מאז 2014 תחת רג'פ טאיפ ארדואן
פולין פולין מאז 2015 תחת אנדז'יי דודה
הפיליפינים הפיליפינים מאז 2016 תחת רודריגו דוטרטה ופרדיננד מרקוס ג'וניור
הרפובליקה הדומיניקנית 1979–1980 ו-1984–1999
פרו פרו 1980–1991 ו-2001–2004
ארגנטינה ארגנטינה 1983, 1990–2000, 2001
בוליביה בוליביה 1983–2004
אקוודור אקוודור 1985–1987, 1991–1995, 2001–2004
ונצואלה ונצואלה 1989–1998
ברזיל ברזיל 1990–2004
בוסניה והרצגובינה בוסניה והרצגובינה תחת אלייה איזטבגוביץ' 1990–1995
בולגריה בולגריה עד 2001
מקדוניה מקדוניה הצפונית 1991–2006
אוקראינה אוקראינה תחת ליאוניד קרבצ'וק וליאוניד קוצ'מה 1991–2004, 2006
רומניה רומניה תחת יון איליסקו 1992–1995
קרואטיה קרואטיה תחת פרניו טוג'מן 1992–1999
מונטנגרו מונטנגרו תחת מילו ג'וקאנוביץ' 2006–2023
סרביה סרביה תחת סלובודן מילושביץ' 1993–2002
סלובקיה סלובקיה תחת ולדימיר מצ'יאר 1993 ו-1996–1997
גואטמלה גואטמלה 1996–2004

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קים ליין שפלי, רודנות בחסות החוק, מאנגלית: מיטל שרון, הוצאת תלם, תשפ"ג 2023

Bell, Daniel; Brown, David, and Jayasuriya, Kanishka (1995). Towards Illiberal Democracy in Pacific Asia, St. Martin's Press, מסת"ב 978-0-333-61399-3.
Sajó, András (2021). Ruling by Cheating: Governance in Illiberal Democracy. Cambridge University Press. ISBN 978-1-108-84463-5.
Sajó, András; Uitz, Renáta; Holmes, Stephen (2021). Routledge Handbook of Illiberalism (באנגלית). Routledge. ISBN 978-0-367-26054-5.
Thomas, Nicholas (1999). Democracy Denied: Identity, Civil Society, and Illiberal Democracy in Hong Kong, Ashgate, מסת"ב 978-1-84014-760-5.
Welsh, Jennifer (2016). "Chapter 4: The Return of Cold War". The Return of History: Conflict, Migration, and Geopolitics in the Twenty-First Century. House of Anansi Press. מסת"ב 978-1-4870-0130-8.
Zakaria, Fareed (2007). The Future of Freedom: Illiberal Democracy at Home and Abroad, W. W. Norton & Company, מסת"ב 978-0-393-33152-3.
Mounk, Yascha (2018) The People vs. Democracy: Why Our Freedom Is in Danger and How to Save It. Harvard University Press

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאן-ורנר מולר, "דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה", תרגום: יניב פרקש, באתר הזמן הזה, נובמבר 2018
שלמה אבינרי, עריצות הרוב מול הגנה על החלש, באתר הארץ, 7 ביוני 2018
דני גוטוויין, שלטון האדנות: נתניהו מגביר את מאמציו לכינון דמוקרטיה לא ליברלית, באתר "שיחה מקומית", 21 באוקטובר 2020
אורן נהרי, דמוקרטיות נופלות מהר | כתבה ראשונה בסדרה: המקרה של הדמוקרטיות פולין והונגריה באתר ליברל, 15 באוקטובר 2021
אפרים פודוקסיק, האם קיימת דמוקרטיה לא-ליברלית?, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:27:26), 16 במאי 2018

Fareed Zakaria, The Rise of Illiberal Democracy, Foreign Affairs Vol. 76, No. 6 (Nov. - Dec., 1997)
Yascha Mounk, How Can We Save Democracy with Yascha Mounk, סרטון בערוץ "RSA", באתר יוטיוב (אורך: 6:58), 3 בספטמבר 2018
Michael Sandel, The Failure of Liberal Politics, סרטון בערוץ "The Agenda - TVO Today", באתר יוטיוב (אורך: 27:29), 29 בספטמבר, 2017

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ליברלי (liberal) במובן הרחב של חירות האדם ולא רק במובן הצר של ליברליזם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² Illiberal Democracy in Hungary: The Social Background and Practical Steps of Building an Illiberal State
^ ¹ ² Constitutional Rights Foundation, PUTIN’S ILLIBERALDEMOCRACY
^ ¹ ² ³ יאן-ורנר מולר, "דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה", תרגום: יניב פרקש, באתר הזמן הזה, נובמבר 2018
^ Alexander Somek, Ist die "illiberale" Demokratie die "echte" Demokratie?, (בגרמנית), ‏25. Februar 2019
^ Fareed Zakaria, The Rise of Illiberal Democracy, Foreign Affairs Vol. 76, No. 6 (Nov. - Dec., 1997)‏, JSTOR 20048274
^ ¹ ² פסובסקי, אורי (2023-01-27). "מומחית למשפט חוקתי מזהירה: זה העתיד שאליו צועדת ישראל". Globes. נבדק ב-2023-01-27.
^ Andreas Schedler, Electoral Authoritarianism, 2006
^ 2010. Levitsky, Steven. Competitive Authoritarianism: Hybrid Regimes after the Cold War. (with Lucan A. Way). New York: Cambridge University Press. מסת"ב 978-0-521-88252-1.
^ "Autocratic Legalism" כשם מאמרה של קים ליין שפלי, שהפך לבסיס הספר רודנות בחסות החוק, 2018
^ Kenneth Christie, Illiberal Democracy, Modernisation and Southeast Asia, Berghahn Books, יוני 1998

[3] ליברלי (liberal) במובן הרחב של חירות האדם ולא רק במובן הצר של ליברליזם.

[:1-1] ¹ ² Illiberal Democracy in Hungary: The Social Background and Practical Steps of Building an Illiberal State

[:2-2] ¹ ² Constitutional Rights Foundation, PUTIN’S ILLIBERALDEMOCRACY

[:3-4] ¹ ² ³ יאן-ורנר מולר, "דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה", תרגום: יניב פרקש, באתר הזמן הזה, נובמבר 2018

[5] Alexander Somek, Ist die "illiberale" Demokratie die "echte" Demokratie?, (בגרמנית), ‏25. Februar 2019

[6] Fareed Zakaria, The Rise of Illiberal Democracy, Foreign Affairs Vol. 76, No. 6 (Nov. - Dec., 1997)‏, JSTOR 20048274

[:0-7] ¹ ² פסובסקי, אורי (2023-01-27). "מומחית למשפט חוקתי מזהירה: זה העתיד שאליו צועדת ישראל". Globes. נבדק ב-2023-01-27.

[8] Andreas Schedler, Electoral Authoritarianism, 2006

[9] 2010. Levitsky, Steven. Competitive Authoritarianism: Hybrid Regimes after the Cold War. (with Lucan A. Way). New York: Cambridge University Press. מסת"ב 978-0-521-88252-1.

[10] "Autocratic Legalism" כשם מאמרה של קים ליין שפלי, שהפך לבסיס הספר רודנות בחסות החוק, 2018

[11] Kenneth Christie, Illiberal Democracy, Modernisation and Southeast Asia, Berghahn Books, יוני 1998

[1]

[2]

[א]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]