דמוקרטיה תהליכית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המונח דמוקרטיה תהליכית מתאר שלטון דמוקרטי לכאורה, שמתרחשים בו תהליכים בעלי סממנים דמוקרטיים, כמו בחירות כלליות, ולמרות זאת חסרים בו חלק מיסודות הדמוקרטיה, כגון הפרדת רשויות, חופש ההתכנסות, חופש ההתאגדות, זכות הקניין, חופש דת, חופש הביטוי, הכלה חברתית, הזכות לשוויון, הזכות לאזרחות, הסכמת הנשלטים, זכות בחירה, הזכות לחיים, חירות האדם והגנה על זכויות המיעוט.

דמוקרטיה תהליכית נקראת גם דמוקרטיה פרוצדורלית או דמוקרטיה פורמלית.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמוקרטיה תהליכית היא צורת שלטון המוגדרת מבחינה טכנית כדמוקרטיה, מכיוון שמתקיימות בה בחירות כלליות המבוססות על זכות בחירה לכלל האזרחים, שבסופן מורכבת ממשלה שהיא לכאורה בעלת לגיטימציה ציבורית. בפועל, דמוקרטיה תהליכית היא בדרך כלל לא ליברלית, ולעיתים קרובות נבחר מנהיג כל-יכול, ללא מנגנון של בלמים ואיזונים המיועד למנוע מהשלטון להפעיל את כוחו ללא מגבלות. במצבים אלה קיימת סכנה שהמנהיג הנבחר יוביל שינויים חקיקתיים שיובילו למשטר סמכותני סמוי או מוסווה. תרחיש זה התרחש פעמים רבות באמריקה הלטינית, למשל בארגנטינה ובברזיל מאמצע שנות ה-80 עד אמצע שנות ה-90[1].

המונח ההפוך לדמוקרטיה תהליכית הוא דמוקרטיה מהותית או לעיתים דמוקרטיה השתתפותית, שבה כל הקבוצות החברתיות במדינה משתתפות בתהליכים הדמוקרטיים במידה שווה, ושוויון זה משמש כבסיס ללגיטימציה של השלטון.

במאמר של חוקרי מדע המדינה סטיבן לויצקי ודניאל זיבלט הם מציינים כי המעבר מדמוקרטיה מהותית לדמוקרטיה תהליכית היא הדרך הנפוצה לחיסול הדמוקרטיה במאה ה-21, בניגוד להפיכה צבאית שהייתה נפוצה בעבר. במאמר נכתב: "רוב המדינות מקיימות בחירות סדירות. דמוקרטיות עדיין מתות, אבל באמצעים אחרים. מאז תום המלחמה הקרה, רוב המקרים של התמוטטות שלטון דמוקרטי לא נגרמו על ידי גנרלים וחיילים, אלא על ידי הממשלות הנבחרות עצמן. בדומה להוגו צ'אווס בוונצואלה, מנהיגים נבחרים ערערו את המוסדות הדמוקרטיים באוקראינה, גאורגיה, הונגריה, טורקיה, ניקרגואה, סרי לנקה, פולין, הפיליפינים, פרו ורוסיה."[2]

על פי ד"ר עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, קיים דיון ציבורי ואקדמי בנושא עקרון הכרעת הרוב, וממנו נגזרות שתי הגישות הללו. עקרון הכרעת הרוב הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה אך לא מספיק. גישת הדמוקרטיה המהותית כוללת, בנוסף לעקרון הכרעת הרוב, גם ערכים של זכויות אדם כגון שוויון, חופש ביטוי, כבוד האדם, הפרדת רשויות ועליונות המחוקק. לעומתה, גישת הדמוקרטיה התהליכית מציבה את עקרון הכרעת הרוב מעל לכל הערכים האחרים, ולכן עלולה לאפשר פגיעה בעקרונות יסוד דמוקרטיים כגון עצמאות הרשות השופטת, פעילות ארגוני זכויות האדם וקביעת תוכני תרבות ובידור לפי מבחנים פוליטיים[3].

בין המתנגדים לגישת הדמוקרטיה התהליכית נמנה בזמנו זאב ז'בוטינסקי, שכתב בשנת 1937: "דעה מוטעית היא זו האומרת, שממשלה הנשענת על רוב – פירושה ממשלה דמוקרטית. תפיסה כזו היא תוצאה של התפתחות היסטורית, של מאבקים בממשלות, שהתנהלו על ידי מיעוט. אך אין זו דמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה – פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על ידי רוב, יכול לשלול את החופש. ובמקום שאין ערובות לחופש הפרט – שם אין דמוקרטיה. את הניגודים הללו מן הדין למנוע. במדינה היהודית יהיה צורך להגיע לצורת משטר, אשר בו המיעוט לא יהיה חסר הגנה."[4]

מקרה בדיקה: הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמר המנתח את אופי השלטון הדמוקרטי בהודו מצטט את איש מדע המדינה ארנד ליפהרט, לפיו הצלחתה של הדמוקרטיה בהודו התאפשרה בעיקר בזכות חוקת הודו, שנכתבה עוד לפני הקמת המדינה. החוקה התבססה על שורת הסכמות בין קבוצות לשוניות, אזוריות ודתיות שונות במדינה, ואפשרה מתן זכויות למיעוטים דתיים ולשוניים, ושוויון הזדמנויות בתעסוקה, בחינוך ובשירות הציבורי.

עם זאת, במאה ה-21 התרחשו אירועים רבים שערערו את אמון האזרחים בשלטונות המדינה, בהם מקרים של רעב, מחאת החקלאים, אלימות משטרתית, עלייה בשיעורי האבטלה, אפליה מתמשכת של בני הדלית, וערעור מעמדה של הרשות השופטת. על פי המאמר, אירועים אלה עלולים לשחוק את מערכת הבלמים והאיזונים ולפגוע במעמדה של חוקת הודו, בין השאר בגלל אדישות האזרחים. כל אלה עלולים לדרדר את המדינה לדמוקרטיה תהליכית[5].

מקרה בדיקה: בוסניה והרצגובינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמר הבוחן את אופי השלטון בבוסניה והרצגובינה מציין כי מבחינה טכנית, בוסניה והרצגובינה היא מדינה דמוקרטית. קיימות בה בחירות חופשיות, קיים חופש ביטוי, והאזרחים לכאורה שווים זה לזה.

עם זאת, יש בדמוקרטיה הבוסנית פגמים רבים. אחת הבעיות המרכזיות בה היא הדרת מיעוטים בייצוג הפוליטי. רק שלוש קבוצות אתניות מיוצגות במוסדות השלטון: בוסניאקים, קרואטים וסרבים. קבוצות מיעוטים, בהם יהודים וצוענים, אינן יכולות לבחור את נציגיהן במוסדות השלטון. כמו כן, במדינה שולטת אליטה פוליטית מושחתת וחסרת עכבות, חברי הפרלמנט אינם קשובים לצורכי הציבור, קיימים פערי אי-שוויון גדולים כתוצאה ממדיניות ציבורית לקויה ומנגנון בירוקרטי מסורבל, והליכים פוליטיים בדרך כלל מועילים לקבוצות קטנות של פוליטיקאים ומקורביהם ולא לאוכלוסייה בכללותה.

על פי המאמר, בוסניה והרצגובינה מתפקדת כיום כדמוקרטיה תהליכית בלבד ומבוססת על תפיסה לפיה "דמוקרטיה מבוססת רק על נהלים ולא על תוצאות". כמחאה על מצב זה מתקיימות בבוסניה הפגנות רבות נגד השלטון. חלק ניכר מהמחלוקות במדינה הן על רקע העימותים בין הקבוצות האתניות הגדולות, והחשש מהתלקחות מחודשת של מלחמת בוסניה. משתתפי המחאה הציבורית בבוסניה והרצגובינה מבקשים שההליכים הדמוקרטיים הקיימים במדינה יצליחו להניב תוצאות חברתיות טובות יותר, תפקוד יעיל של מוסדות השלטון, שירותים חברתיים טובים יותר, והגברת השקיפות והאחריות[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Amin Saikal, Democracy and Democratization, באתר אוניברסיטת פרינסטון, ‏2022 (באנגלית).
  2. ^ Steven Levitsky and Daniel Ziblatt, This is how democracies die, באתר הגארדיאן, ‏21 בינואר 2018 (באנגלית).
  3. ^ עמיר פוקס, דמוקרטיה פרוצדורלית נוסח מיקי זוהר, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ‏13 במרץ 2017.
  4. ^ זאב ז'בוטינסקי, דמוקרטיה בעין יהודית, באתר "יסודות", ‏1937.
  5. ^ Swati Saxena, Procedural Versus Substantive Democracy: How India Fares, באתר "The Wire", ‏22 במאי 2018 (באנגלית).
  6. ^ Eldar Sarajlic, The perils of procedural democracy: A lesson from Bosnia, באתר "eurozine", ‏21 בפברואר 2014 (באנגלית).